יש לי ימים שאני ממש מבריקה.
אני יכולה למצוא את עצמי מבסוטית וקוראת בקול "גאון, אין, אני פשוט גאון!!!!" (שמעתן אותי? כנראה שאני מרגישה נוח בקרבתכן… 🙂 )
עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון, זה כנראה הגיע לי, המחמאות האדירות האלה, כנראה שעשיתי משהו ממש, אבל ממש טוב.
כי אם פרפקציוניסטית כמוני קוראת לעצמה גאון תסמכו עלי, שיש לי על מה לסמוך…
מפה לשם, הייתה לי השראה אופנתית מטריפה וממש רציתי להפיק אותה לפני שאצא עם כל עם ישראל ממצרים.
לפני שהים יראה וינוס, הירדן ייסוב לאחור וכוס גדולה אמי תכין לאליהו הנביא.
והנה, אני יושבת, מקליד/ה…
ומספרת לכן על משהו שהיה צריך לקרות. אילו הייתי עושה זאת. וכל כך רציתי. והייתי בטוחה שאוכל.
בטוחה בעצמי, בטוחה מידי.

הבדל דק מפריד בין גאווה יהודית, לבין יהירות. בין נסיכה בת מלך (יש כבוד!) לאחת היכולה להשיג הכול בפריק קונטרול.
לפעמים אני מפלרטטת מידי עם הקו הזה. חוצה אותו. לא יודעת את מקומי.
שכחתי שאני בובה על חוט במשחק החיים. יכולה לבנות מהלך שלם ופתאום החוקים משתנים, הקלפים נטרפים מחדש.
ולקח לי קצת זמן להבין, להפנים כי ההפקה המדוברת, לא יכולה להתרחש לפני שיצאתי ממצרים הפרטי שלי.
לפני שנגאלתי מהמחשבות על כוחי ועוצם ידי.
עלי לצאת ממצרים.
להיות בת חורין.
להיגאל.
ורק אח"כ בחסדי שמים מרובים, אזכה להוציא מהכוח אל הפועל את אשר חפצתי.
רק אחרי הגאולה הלילה, אוכל לצאת למסע במדבר.
אם ירצה ה'.

חג של חירות, גאולה וישועה.

דוכסית.

***
התמונות באדיבות ציפי כהן ואבי בהרי.
ההפקה המלאה פורסמה בפורים (לקריאת הפוסט, לצפייה בסרטון)