הפחד לחיות באמת

כולם מדברים על הפחד מהמוות.

אבל יש פחד אחר, שקט יותר, חמקמק – הפחד לחיות.

לא לחיות ״לפי הספר״ או לפי מה שמקובל

לא לחיות כמו שצריך ״להיראות״ באינסטגרם,

לא להמשיך להחזיק דמות, תדמית, תפקיד, אלא לחיות באמת.

לא לחיות את המחשבות של אחרים.

לא לרצות.

לא לעצב את עצמי כדי להתאים.

(אוי, כמה פעמים זה קורה – שמשנים את כל התוכניות, את המהות, את הרצונות… רק כדי להשתלב, להיות חלק. מכירה את זה?)

לחיות –

זה להסכים להרגיש, להתרגש, לכאוב, לשמוח בטירוף. לנכוח. להיות.

מה זה בשבילך לחיות?

בחג פסח היה לי רגע כזה. ארי, התינוק שלי נרדם על הידיים שלי, שרתי בלחש תפילת ״הלל״ בתנועה רכה מצד לצד,

זה הרגיש כמו התפילה הכי עמוקה שאמרתי בחיי.

דווקא זאת, ״על הדרך״, אצל חמותי, כולם מחכים לי לארוחת חג ואני בחדר עם יורש העצר, מנסה להרדים אותו לא בסביבה הקבועה שלו, כמה חיכיתי שיהיה לי רגע פנוי לתפילה. ודווקא התפילה הזאת, בלי סידור (תודה לאל שאני מכירה את כל התפילה בעל-פה) בלי סדר, כביכול, הייתה התפילה הכי סדורה שלי,.

הרגשתי שכל המלאכים בשמים איתי ברגע הזה מלווים את ״ההלל״ שלי בשירה לבורא עולם.

זה היה רגע. מבינות על מה אני מדברת?!

רגע פשוט לכאורה. לא מצולם. לא מתוקשר. רגע שבהם אני – פשוט אני.

איפה אני בתוך הדמות?

לכל אישה יש דמות.

הדמות שהעולם רואה, זו שאנחנו מציגות.

אבל עד כמה אני חיה את עצמי באמת?

האם אני מאושרת –

בלי שיאשרו אותי?

בלי שיגידו שזה "ראוי"?

הייתי שם.

בהתחלה, כשפתחתי את הבלוג שלי, שאלתי את עצמי –

איך משלבים אסתטיקה, יופי וסטיילינג עם עולם האמונה?

בהתחלה זה היה מבלבל.

האם דת ואופנה הולכים יחד?

והמסע הזה – דרך הסדנאות, השיתופים, הכתיבה, ההרצאות –

הוא מה שיצר את הדרך שלי.

היום, שנים אחרי, אני שוב שואלת:

האם אני פועלת מתוך אמת פנימית?

או מתוך צורך לרצות?

האם אני מביאה את האור שלי לעולם –

או רק מציגה "דמות" נאה לעין?

אז נעלמתי קצת מהרשת…

ארבעת הילדים היו חולים ברצף (ב״ה!), ואז הגיע החג.

ושוב – מצאתי את עצמי בשיח פנימי:

למה אני באמת משתפת?

הסתובבתי עם השאלה הזאת בלב, ואז פגשתי את הדברים של בעל הסולם.

בעל הסולם מדבר על הרצון האנושי למצוא חן בעיני אחרים.

זה כוח חזק שמניע אותנו –

אבל לפעמים הוא גם מרחיק מהמהות.

האם אני חיה כדי להרשים,

או כדי להיות אני?

אולי גם את שואלת את עצמך –

האם אני באמת חיה את החיים שלי?

או רק מנסה להחזיק תדמית?

זו שאלה שמזמינה כנות.

חיים שנבנים רק כדי לרצות –

הם חיים מתישים.

חיים שאין בהם מקום לאור, לאמת, לשליחות.

אני לא רוצה למצוא חן בעיני העולם.

אני רוצה לגלות את החן שלי.

לא כדי להרשים,

אלא כדי לחיות באמת.

בלי מסכות.

בלי פחד משיפוט.

לא רק מה ללבוש – איך לחיות

הסטייל, הבגדים, המראה –

הם כלים.

שפה.

אבל האם הפכתי אותם למטרה?

או שאני משתמשת בהם כדי לבטא את הנשמה?

האם להפסיק לשתף באינסטגרם?

להסתגר?

או להמשיך – אבל מתוך אמת פנימית?

אולי, אולי אפשר למצוא גרסה של “גם-וגם”?

שיתופים שמגיעים מהלב, בלי מסכות.

טעטע, תטהר לי את הלב

ריבונו של עולם,

תנחה אותי לחיות באמת.

לשחרר את הפחד, את הצורך באישור.

לאהוב את עצמי.

ולשדר אור –

אור שהוא שלך, שעובר דרכי.

הפחד האמיתי הוא לחיות.

אבל האומץ האמיתי –

זה לבחור בזה כל יום מחדש.

אפרת, דוכסית