זהו. התיישבתי לכתוב את מה שהכי מפחיד אותי.

כמה מניעות יש לך כשאת מרגישה בתוך הבטן שזה הדבר הנכון לעשות, מכירה את זה?

יש לך משהו חשוב על הפרק ועשית את הבלתי אפשרי והצלחת למצוא את הזמן,

אבל – הנפש מתרוצצת. אין מנוחה. אין יכולת עצירה. המחשבות על 400 קמ"ש.

פתאום אני מתחילה לענות להודעות בווצאפ בקבוצה של הגן. פתאום מכונת הכביסה מצפצפת. מה, לא נתלה? קפה ואני מתיישבת. הבטחתי לעצמי.

אז הבטחתי.

איזה מלחיץ זה ממש לעשות את מה שאת רוצה. וצריכה. ובוער לך בבטן אבל את גם קצת מפחדת.

בכתיבה, כמו בכתיבה, את פושטת את הנפש. זה לא פשוט ככה להיות עירומה מול קהל בלתי נראה, אז אני נשארת לבושה ומסיחה את דעתי בענייני דיומא.

נשימה.

תנשמי. אמרתי לעצמי.

ונשמתי ככה עמוק. ככה בטוח.

השרירים המכווצים בגוף מרפים אחיזה. נכנס חמצן. הקמטים בין הגבות מתחילים להירגע.

ואני ממשיכה לנשום.

תנשמי עכשיו איתי. נעבור את הפוסט הזה ביחד (:

הנפש שלנו לא תיתן לנו לפגוע בה. היא כל כך חכמה, יודעת לשמור עלינו. אם רק נדע להקשיב. לשים לב לרחשי הלב. והבטן.

יאללה, בואו נצלול פנימה.

הקדמה:

(אם את עוקבת אחריי באינסטגרם, את יכולה לוותר על ההקדמה הבאה)

כולם מדברים על העייפות 

אף אחד לא מדבר על הבדידות 

כן, זה מאוד בודד לגדל ילדים קטנים. 

זהו, אמרתי את זה. 

אמרתי ומחקתי מאה פעמים. 

וכמו תמיד, 

הפוסט שהכי ראוי להיכתב 

אני מוחקת אותו 

(מדחיקה?) 

כותבת שוב. 

רגע, הוא עשה קקי. 

רגע הוא פלט. 

רגע יש טלפון מהגננת של הגדול 

רגע הקטנה חזרה עם שלשולים 

רגע. 

שניה. 

שואבת חלב לדרך… 

עסוקה כל כך 

בודדה כל כך 

מי יאמין?!

ורציתי כל כך 

להניח את הרגשות האלו 

את המילים האלו 

בעומק שלהם 

בכאב שלהם 

בשמחה 

בהוויה 

איך שהם, 

רק להניח רגע. 

להניח

בבלוג, בקודש הקודשים של הלב 

אז ארזתי את ארי 

ואת הר הגעש שאני 

ויצאנו מהמושב 

לנשום אוויר הרים צלול כיין 

לנשום. 

כדי לחזור לנשום. 

ונפגשתי עם אחותי האהובה

מגש מתוקים 

מגש מלוחים 

בואו נתחיל, לא חשוב הסדר 

חמש שעות של בכי וצחוק בלתי פוסקים

אישה היא בכלל "בוחקת" (בוכה וצוחקת)

כמו שאומרת הרבנית ימימה, והיא כל כך צודקת.

נ.ב 

רק שתדעו שיש לי מחשבות כאלו ש – ״בצער תלדי בנים״ 

כי יש צער עמוק ובלתי מוסבר אחרי שיולדים בנים. 

כן, דווקא בנים. 

אצל אמרי חשבתי שזה בגלל הקורונה. באה הרגשת הבדידות. 

אבל הפעם אין קורונה. 

ויש בדידות. 

ואולי גם מן צער עמוק ובלתי מוסבר. 

אז עכשיו אחרי שהלב נפתח 

אגש לשולחן הכתיבה 

ואניח בבלוג 

את הלב 

ואם גם את מרגישה ככה 

וילדת בן וגם בת 

(ויש לך איזה אינדיקציה לשתף) 

תכתבי לי 

ונגיד ביחד 

בקול 

את מה שהלב מרגיש 

ככה כתבתי בסטורי שלי, וההודעות שלכן לא איחרו לבוא.

שעה ארוכה ישבתי לקרוא המילים שלכן. אתן חיבקתן אותי ואני חיבקתי חזרה.

עצם ההצפה, השיתוף, הפתיחות, הנרמול.

עצם זה שהסכמתי לעצמי להניח רגע את המילים האלו ואת הרגשות האלו. ככה. חשופים כל כך. עדינים כל כך. שבריריים.

להניח את הבדידות.

פתחה גם אצלכן את הסכר. והמים רבים כל כך. הספינה מאיימת לטבוע.

מנסה להבין רגע, ביחד איתכן ולתת מילים למונח הבודד הזה: בדידות.

רגע אחד להיות.

בטיפול בילדים יש הסחת דעת מאוד גדולה ולכן יש בדידות מאוד גדולה.

את שמה את החלומות שלך, את האגו ואפילו את הצרכים הכי בסיסיים – בצד.

תעיד כל אמא שהתאפקה ארוכות לשירותים. הייתה רעבה. או פשוט "שכחה" לנשום…

כשאת עובדת בשירות הילד שלך, כל המהות שלך זזה הצידה. מי שאת.

הסחת הדעת הזאת ממך, מאפשרת לך לא לחשוב על בדידותך הגדולה.

איך אומרת מנחת ההורים הדגולה עינת נתן "ילדים רואים בהורים שלהם "נותני שירותים" "

וזה כל כך נכון. כי זה מה שזה. אנחנו מספקים להם כל צורכם.

ואני ממשיכה בתרגום שלי – ומי מספק לנו כל צורכנו? אלוהים. בורא העולמות כולם.

אז אנחנו מבינות מה זה אומר? שאנחנו, ההורים, האלוהים של הילדים בגיל הרך.

אנחנו לא עוצרים באמצע היום ושואלים "אבא בשמים, מה שלומך? איך אתה מרגיש? אתה מרוצה ממני? אתה עייף ממני או מותש מהבקשות שלי? אנחנו פשוט פונים ומבקשים ומצפים לקבל.

והילדים – בדיוק ככה.

אנחנו ההורים נותני שירותים. למה שיעצרו לחשוב מה איתנו? מה שלומנו, בעוד אנחנו לא ירדנו בעיניהם מדרגת אל לדרגת אדם…

אם לא הראינו להם לפעמים שקשה לנו? שמאתגר?

אם כעסנו עליהם כשהיה לנו קשה, במקום פשוט לשתף אותם. "תקשיבו. היום כבד עלי גן שעשועים. בואו נצפה בסרט ביחד"

איתם ביחד. לראות. להרגיש. לא חלילה להגיד בואו נראה סרט ולהיות בטלפון. זה לא ביחד איתם. זה הכי לבד איתם שיש!!

אז בעצם אם לא ירדנו מדרגת אל לדרגת בן אנוש. איך אנחנו מצפים שהילדים יבינו אותנו? על סמך איזה התנסות?

יום אחד ארייה שאלה אותי משהו ואמרתי לה שאני לא יודעת את התשובה. ככה בספונטניות. לא ניסיתי להרשים אותה. רק להיות רגע בן אדם אנושי שלא יודע הכל.

אני זוכרת את המבט המופתע שלה עם העיניים החכמות – אומרות הכל : "את לא יודעת? "

"לא." יפה שלי, עניתי בחיוך. "אני לא יודעת , מה דעתך שננסה לדעת ביחד, יש לך רעיון איך נוכל לדעת משהו שאנחנו לא יודעות…?"

אמא לא יודעת הכל. אמא לא חסינה מהכל.

וחשבתי לעצמי מה זה עבורי להראות פגיעות, גמישות, אנושיות… בעיניים של האנשים הקטנים שאני מגדלת בבית…

ואיזה מחיר אני משלמת כשאני מנסה להראות שהכל בסדר ואני מצליחה להחזיק את כל הכדורים באוויר…

הבית שגדלנו בו הוא רק חזרה גנרלית להצגה החשובה של חיינו,

אנחנו היום בתפקיד ההורים, משחזרים את המסרים שספגנו בבסיס האם שלנו, בבית שגדלנו בו. 

כך שלמעשה, אנחנו פוגשים את הילדה הפנימית שבנו בסיבוב הזה, כשאנחנו מגדלים ילדים (ונפגוש אותה שוב, בע"ה, כשיהיו לנו נכדים, בסיבוב הבא.)

אז בסיבוב הנוכחי, כשהאוטומטים שלי עובדים, אני – האמא שאני – משחזרת בדיוק מה שאמא שלי הייתה בשבילי כילדה – מאה אחוז התמסרות טוטאלית.

זה מה שראיתי בבית.

אמא שמתמסרת עד כלות הנשימה.

זה זורם לי בגנים. זה המודל שראיתי וזה מה שאני יודעת. להעניק ולהניק, לגדל ולחתל, להעמיד סיר ולקפל, ולהצליח לעשות ה-כ-ל אבל הכל לבד. בבדידות גדולה.

ולעלות למיטה – כשאת קורסת. כשנגמר החמצן. שהכל מתוקתק. הכל עומד במקום.

ובסוף היום העיניים פשוט נעצמות. אין זמן ואין מקום בראש ובלב לחשוב עלייך. על החלומות שלך. על הרצונות שלך. כי בעצם אין אותך.

יש רק מפעל שמתפקד ופועל 24/7 ומעניק שירותים מלאים לשבעה ילדים.

אני הילדה שראתה בעיניים של אמא שלה עמוק בפנים – בתוך בית מלא ילדים – בדידות גדולה.

אז איך אפשר להיות מוקפים בילדים וחברים-של-ילדים ולהרגיש בודדה?

נראה לי שלהיות רק בתפעול ולו"ז שלא נגמר עם בני אנוש שלא אמורים להבין אותך (וגם בואי, הם לא באמת מסוגלים…) זה פשוט בודד מאוד.

יאללה. התחלנו.

זה היה אחר הצהריים שגרתי. אני עם הילדים בבית.

"היום אתם השפים, " הכרזתי בחגיגיות.

"סדנת אפייה, רוצים? "

"בטח שרוצים. הכי כיף בעולם." ענו המתוקים.

בשביל מי זה כיף?

בשבילם. ברור.

ולמה אני כל כך מתעקשת על הנוכחות שלהם במטבח? אולי כי לי זה לא היה. וזה היה חסר לי נורא.

המטבח הוא זירת ההתרחשויות הכי חשובה של הבית . שם הכל קורה. זה מקור המזון, החיות. יש שם הרבה כוח במטבח. יכולת שליטה, התנסות, למידה.

אמא שלי, המדהימה, שתהיה בריאה, עשתה בשבילנו – הכול!

אז בשביל לא לשחזר את העבר, פעם בשבוע לפחות, אני נכנסת למטבח עם הילדים. לפעמים הם רק מכינים בעצמם את ארוחת הערב אבל ברוב הפעמים אנחנו מתחילים עם סדנה כיפית של יצירה ואכילה (וכדאי גם עם תוצרים של אפייה) ומסיימים בארוחת ערב שהילדים הכינו לעצמם.

ככה הרגלתי אותנו, מגיל שילד עומד בכוחות עצמו במגדל למידה – הוא לצידי במטבח. לפעמים גם 3 פעמים בשבוע…

העצמאות הזאת נותנת לילדים כל כך הרבה משמעות שהם שותפים בחיים עצמם, שסומכים עליהם. שהם ראויים. שהם מסוגלים. שלא רק נותנים להם לשחק במשחק ו"הגדולים" עושים את מה שחשוב באמת. הם בעצמם חלק חשוב להצלחה של המנה / התפריט, הם תורמים את חלקם. הם שותפים.

אלו תחושות נהדרות וחשוב לי שהילדים יגדלו עם הרגשות החיוביים האלו שתורמים לערך עצמי ויצירת דימוי עצמי חיובי (שהוא המפתח לחיים אופטימיים)

וברוב המקרים אני ממוקדת מטרה. בוחרים מתכון. מביאים מצרכים. אני "על זה". רואה בזה משימה אומנם כזאת שאני ממש אוהבת , אבל עדיין משימה עם דד ליין ורשימת צרכים.

ואני מספרת לעצמי שהצלחתי לשבור את המעגל של העצמאות והשיתוף שלא גדלתי בו ולגדל את ילדיי אחרת.

וזה נחמד, באמת.

אבל בעצם רק הוספתי לעצמי עוד עבודה (כאילו שחסרה לי כזאת…) כי יש המון עבודה במטבח אחרי שילדים קטנים מנקים אותו בעצמם (:

אז למה אני עושה את זה לעצמי? כמובן. הערך חשוב לי והוא מול עיניי.

אבל בינינו, עד היום, ראיתי בזה עוד משימה. עוד משהו שצריך לעשות, לגרום לזה לקרות.

ומשימות כידוע אני צריכה לתקתק. יש דד – ליין ויש עוד ערב שלם אח"כ שאני צריכה לצלוח, לרוב – לבד.

מפה לשם, אמרתי לאיימי (א.מוזיקה בבית)  "תביאי את הרמקול " וחיברתי אותו לטלפון שלי וככה, באמצע אחר הצהריים, כשאני מנדנדת בין לבין את הקטן, ושולחת מבטים לגדולה שתצטרף, רקדתי עם איימי במטבח לצלילי "השם יתברך תמיד אוהב אותי.."

המים של המרק כבר בעבעו וביקשו שאכניס לבישול את הירקות שטרם נחתכו…

התנור כבר התחמם ועוד לא הוצאנו מצרכים לעוגיות.

וככה, באמצע הרגע של כל הרגעים, רקדתי במטבח עם הקטנה שלי. אמרי הצטרף ואז ארייה באה. פתאום ארי נרגע והיו לי ידיים פנויות אפילו לרקוד עם הילדים.

וקפצנו גבוה כל כך בכל "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב… "

וכולם הסתכלו עלי – כולם זה המשימות. הדד – ליין, הרשימות. ההספקים.

הררי הכביסות ששוכבים כבר שלושה ימים על הספה.

אפילו מרכך הכביסה החדש שהבטיח שהריח נשאר על הבגדים, הסתכל עלי במבט של – כבר השקעת, לא תטפלי בכביסה. לא תחזירי לארון?

ותמיד יש משהו לעשות.

כולם ככה הסתכלו עלי ולרגע אחד הרשיתי לעצמי לחשוב רק על המבטים של האנשים הקטנים שאני מגדלת – רק מה הם חושבים עכשיו. איך הם מרגישים עכשיו. מה קורה להם בלב. בגוף. בנשמה.

וככה רקדנו, תוך כדי שאני מנמיכה את האש של הגז ומניפה אל על את הבכורה שהסכימה להצטרף.

ומה אני אגיד לכם? היה שם כיף, כיף טהור, הכי לא "זמן איכות" במונחים שלי. כי בזמן איכות הכל צריך להיות איכותי ומדוגם, כביכול. לא?!

לא. הילדים היו זקוקים לאמבטיה (פנים מרוחות בשוקולד, הספקנו להכין כדורי שוקולד והיינו לפני הכנת עוגיות…) הבגדים שלהם היו זקוקים למכונת כביסה והבית היה פסטיבל של בלאגן.

ואני? רוקדת. מה זה רוקדת? פצחתי בקריירת ריקוד ושמתי את השיר בריפיט שוב ושוב.

היה לכולנו חיוך גדול על הפנים.

ואז זה קרה.

ארייה הלכה רגע לסדר משהו בקופסת כדורי השוקולד שלה ובדיוק בחרה להוסיף עוד קצת מהקוקוס, אמרי חשב שהקוקוס שייך לו – כעס עליה ורץ אחריה בבית כשהיא עם הקופסא של הכדורים פתוחה – ואני מאפשרת להם להיות ילדים ולעשות מה שילדים אמורים לעשות, בלי לנסות לסדר להם את החיים כל היום…  וממשיכה לרקוד עם איימי.

תנועה אחת לא נכונה של אמרי – וכדורי השוקולד של ארייה עם שכבת הקוקוס מעליהם – התעופפו לכל עבר ובעיקר לכיוון משטח הפעילות החדש של ארי (ארי בדיוק עבר לשם, כן?)

עכשיו, נראה אתכן. נראה אתכן!!!! 

וזה היה רגע שהרגיש שהכל יוצא משליטה. איזה מפחיד זה, אהה? ! לכל אחת יש גבול לכאוס שהיא מסוגלת להכיל. נכון?

אז כאן זה היה השיא השלילי שלי (:

ארייה התחילה לבכות בהיסטריה. אמרי נבהל ממה שקרה ואמר – עדיף לבכות בעצמי מאשר שיכעסו עלי כנראה… והתחיל למרר בבכי. איימי ניסתה לפייס את אחים שלה וקיבלה מכה לא צפויה מהריב שהתפתח ביניהם וגם היא בכתה.

וארי, מה אתו? לא נעים … אתן יודעות… כשכל האחים שלו בוכים הוא עושה את מה שמתבקש ממנו ובכן- התחיל לבכות גם.

עכשיו, זה לא שכולם בוכים כשהכל נקי, זה לא שהם בוכים כששיחקו ביניהם ואני בינתיים מתקתקת משימות בית.

זה כולם בוכים, הבית נראה איום ונורא והלחץ מתחיל לעלות כי פתאום הכביסות מולי והכיריים והתנור ובעיקר העיניים של האנשים הקטנים שאיתי. נראה אותך.

נראה אותך!

כולם מחכים להצהרת הרמטכ"ל של הבית,

"את האלוהים שלהם" הזכרתי לעצמי תוך כדי שנשמתי עמוק ועצמתי לשנייה את העיניים.

"ילדים הופכים להיות חסרי אונים כשאמא שלהם חסרת סבלנות, פשוט כי הם לא יודעים ולא מסוגלים וזה גם לא התפקיד שלהם – להתמודד עם הרגשות שלי."  הזכרתי לעצמי. "יש לך עכשיו הזדמנות להיות האמא שתמיד רצית להיות. "

אז ירדתי לברכיים, לגובה של הלב של הילדים שלי ,התיישבתי על הקוקוס הדביק שידיים מזיעות מעכו היטב רק לפני רגעים ספורים.. והצלחתי להחזיק אותי ברגע הבודד הזה. יכול להיות שבזכות הריקודים קודם לכן במטבח והרגשת ההנאה האפשרית תוך כדי (!) גידול הילדים, ולא רק אחרי שילכו לישון או שיגדלו או שייגמלו… אלא ממש כאן ממש עכשיו,

היה שם משהו באוויר שחלחל אלי.

אין כאן אסון. "רק" ארבעה ילדים בוכים בו זמנית. הסיטואציה קצת יצאה משליטה.

"אני כאן בשבילכם." אמרתי להם ופתחתי את הידיים ובעיקר את הלב.

להחזיק איתם את הכאב שלהם. לא במקומם. לא לקחת אותו ובטח שלא לבטל אותו ואת הבכי ההיסטרי הנלווה…

ארייה התרצתה במהירות. אמרי, רגיש יותר, לקח לו זמן. עדיין בוכה בהיסטריה והאינסטינקט האימהי הראשון הוא כמובן להרגיע. להציע פתרון. להשתיק את הבכי הזה שכואב לי ברחם. אבל במקום להשתיק אותם. בעיקר שתקתי ופשוט הייתי נוכחת. בנוכחות יש עוצמה מאוד גדולה. גם בשקט.

אמרי כמעט נרגע. אבל עדיין יבב חרישית. פתאום התנתק ממני, קם והלך נמרצות לחדר שלו.

ואחרי רגע קטן חזר מהחדר כאילו חזר ממסע כומתה רגשי ומלא אמוציות, הגיש לי באלגנטיות את משאית פח הזבל שלו. (אמיתי. זאת המכונית שהוא הכי אוהב כי היא עולה ויורדת וכיף לו לתפעל אותה ) ואמר לי, תוך כדי בכי, כשהוא מלקק עם הלשון את השפתיים למעלה, איפה שהנזלת הגיעה מהאף, ואמר בקול מתנשף: "אמא, זה מתנה בשבילך. "

נשימה.

"אני רוצה שתיקחי את זה."

נשימה

"אני רוצה שזה יהיה שלך"

שתי נשימות.

"זה בשבילי"? שאלתי בפליאה וראיתי מאחורי הגב את העיניים והאוזניים של ארייה ואיימי עומדות ומחכות לשמוע אותי.

"איזה מרגש אתה. איזה ילד נפלא אתה. ככה אתה נותן לי במתנה את המשחק שהכי יקר לך? זה מרגש אותי. זה אומר לי כמה אתה אוהב אותי. זה ממלא לי את הלב. "

וחייכתי חיוך עמוק. כל הגוף שלי חייך.

הילד שלי, בן 4, הצליח ממש לראות אותי. ורצה כל כך להביע את אהבתו הטהורה והעניק לי משהו שחשוב לו. ככה פתאום.

ככה באמצע אחר הצהריים קולני במיוחד, פתאום היה שם שקט. פתאום הייתה שם נוכחות ואהבה.

הרגע הזה היה לא פוטוגני בעליל אבל היה בו משהו מדהים אחר – הרגשתי ביחד. ביחד איתם.

הרגשתי מוקפת באנשים קטנים ומופלאים שרואים אותי, את השמחה שלי ורוקדים איתי, ונוכחים איתי בזמן איכות הכי לא איכותי במובן הפורמאלי של המילה.

ולרגע אחד של אחר הצהריים לא הרגשתי בדידות, לא הייתה מועקה. בתוך ים משימות העצמאות והחופש שחשוב לי להעניק לילדיי – הצלחתי להרגיש את מה שכולנו חולמים להרגיש כל חיינו –

רגעים קטנים של אושר.

בית צריך להיות מספיק נקי כדי שנהיה בריאים אבל גם מספיק מבולגן כדי שנהיה מאושרים.

או במילים אחרות: אין לי שליטה על מה שקורה עם הילדים שלי כשהם יוצאים מהבית (מה הם שומעים, מה הם רואים, יכולה רק להשגיח מרחוק, להתפלל, להתכוון לעשות להם טוב)  

השליטה היחידה שלי היא – לאיזה בית הם חוזרים.

אני לא רוצה להיות האמא הזאת שכל היום מסדרת את הבית, מפעילה מכונה, מעמידה סיר ושוכחת את השמחה. את ההנאה הפשוטה. בלי הפעלות מיוחדות ופירוטכניקה מרשימה.

רק אתם ואני. אני ואתם. והשמחה.

אמא שמחה זאת אמא שיש לה יכולות ריפוי וחמלה, בעיקר ללב.

אמא שמחה זאת אמא שיודעת להקשיב ולא רק שומעת,

אמא שנמצאת כאן אבל גם ממש נוכחת ברגע הזה

אמא שמחה זאת אמא שמאפשרת לילדים שלה לפתח בעצמם חמלה ואמפתיה ולא מנסה לקחת מהילדים שלה את הכאב שלהם (כי הוא יפגוש אותם גדול יותר ומטלטל יותר בגיל בוגר יותר)

רק שיזכרו שכאן בבית יש שמחה. שזה ייצרב להם בנשמה.

שלמרות הכל, כיף כאן. נעים לגדול כאן. גם כשהכל מסביב משתבש.

כשאני מפתחת בתוכי חוסן פנימי, אני לא מחפשת ברגעי כאוס מי יציל אותי או על מי אני יכולה לצעוק, אני נוכחת. ויש בנוכחות ובקבלה הזאת המון שלווה. המון רוגע. ואז הילד הקטן שלך מביא לך את משאית הזבל שלו – במתנה ואת כבר לא בודדה. את עטופה באהבה טהורה.

וזה כל ההבדל בין אמא שורדת לאמא שמחה.

אמא שורדת היא אמא עמוסה. פיזית ורגשית. שנותנת למשימות החיים להשתלט עליה. משימתית = הישרדותית.

כמה קל לשכוח את השמחה כשיש כל כך הרבה דברים לעשות…

ואני רוצה לחיות, עכשיו.

לא יכולה לחכות שהם יגדלו. סורי

כי מה שווה כל זה אם אני לא מצליחה להנות מהרגעים עצמם בלי לחכות לייצר רגעים מהנים באופן מיוחד?  

ארייה, אמרי, איימי וארי שלי,

הלוואי שאשמח בכם ואהיה גאה בכם, לא רק כשאתם יפים, נקיים, לבושים יפה. מתנהגים יפה. מתפקדים למופת. שולטים במצב. מביאים לי מדליות ותארים מרגשים.

לשמוח בכם כמו שאתם. ככה בדיוק.

לאפשר לחוסר השלמות שלכם להיות בקרבתי. בלי להטיף. בלי לתת עצות. רק לשמוח בנו.

אני. אתם. וכל השאר רק תפאורה.

אגב, בהקשר של הסטורי ששאלתי אתכן אם הרגשתן בדידות גדולה יותר אחרי שילדתן בן או בת. עכשיו אני מבינה שזה לא כל כך משנה.

בסוף היום, כולנו, האמהות דומות כל כך. הרבה יותר ממה שנדמה לנו

כולנו אוהבות, דואגות, מותשות, עייפות, מנסות לג'גלג בין כל כך הרבה דברים ומתמסרות, כל כך הרבה מתמסרות. ומעל הכל, רוצות שלילד שלנו יהיה טוב.

והמתנה הכי גדולה שהילדים שלי יכולים להביא לי בילדות שלהם – זה מפגש חוזר עם הילדות שלי.

מאחלת לעצמי שבמפגש הזה אמצא שמחה טהורה, נוכחת, לא ממהרת, לא שיפוטית ומבקרת, יותר מאפשרת ומחבקת, שמחת הוויה, מהיות החיים עצמם.

לרגל 12 שנים לבלוג דוכסית אני מבינה היום יותר מתמיד שהתפקיד שלנו, האימהות, הוא למצוא בעצמנו, בתוכנו, את הדוכסית שבנו, רגעים של כנות, להיות מקור כוח והשראה לילדים שלנו, להשתדל לדון את עצמי לכף זכות (וגם אותם, כמובן) לשמור על כבוד עצמי, ובאופן הזה, נראה שכל אחת מאתנו היא לא דוסית, במובן השלילי של המילה. אלא ראויה לתואר המלכותי – דוכסית.

ועם הרגשת השליחות הזאת ושותפות הגורל, את גם קצת פחות בודדה במרחב העצום הזה שנקרא אי-מהות.

ובמקום לחשוב על המקום הבודד שלי בעולם, אנסה רק היום להסתכל עליהם ממש כאן, ממש עכשיו ולראות כמה הם יפים

וכמה אני מנצחת על המקהלה הזאת בחן, בחסד וברחמים.

ואם המנגינה קצת מזייפת, זה לא חורבן הבית, אולי צריך רק לכוון קצת את המיתרים…

אפשר לצאת, לנשום אוויר. לקחת חופשה. לשנות אווירה,

ואז שוב לחזור למעגל האהבה. אסופה. קרובה אלי. מחובקת.

מזל טוב לבלוג,

אפרת, דוכסית

מי אני? למה דוכסית ואיפה אפשר להיפגש? לחצי כאן.

אשמח לקרוא את התגובה שלכן. גלגלי מטה (אין צורך ברישום לרשת חברתית בשביל זה)

ורגע לפני שאת עוזבת, תחשבי על אישה אחת שצריכה לקרוא את זה עכשיו ותשלחי לה את הפוסט.