הקדמה:

זה לא עוד פוסט רגיל בבלוג. בכלל, זאת הייתה תקופה לא רגילה, לידה לא רגילה.

רגע, מה זה רגיל?

הכל יחסי בחיים, כמובן.

אבל מאז שהייתי בריטריט כלום לא רגיל.

חשבתי שזה יתנדף. כמו שבא מהר ככה יילך מהר,

זה מה שאומרים, לא?!

אבל וואלה, חלפו כבר חודשיים מאז הריטריט שהייתי בו וכלום לא רגיל אצלי.

רגיל זה שגרתי. רגיל זה לחיות את הדמיונות ואת המציאות ולתת להם פרשנות בעיניים רגילות.

בעצם, אני חושבת שהריטריט היה מקפצה. מקפצה לחיים שלי. לקיום שלי. לנוכחות שלי בעולם.

עשיתי המון עבודה פנימית לפני הריטריט כך שהריטריט היה בשבילי כמו קפיצה קוואנטית לחיים שראוי לחיות אותם. ובכן, ראוי גם לכתוב.

ממליצה בחום לקרוא את הפוסט הקודם בבלוג לפני שאת ממשיכה לקרוא כאן:

3 דברים שלמדתי בריטריט ושינו את חיי

כי אני לא אותו אדם. לא אותה הפרשנות. לא אותם הרגשות.

תקראי. ואז תקראי שוב. הפוסט על הריטריט הוא הפוסט הכי חשוב שכתבתי ב – 12 שנות כתיבה.

ולכן הוא מוגן בסיסמא. רק אם יש בך קריאה פנימית לשינוי. להתפתחות. רק אם את מאמינה בך שאת ראויה לטוב. להכי טוב שיש. תשלחי לי הודעה שאת בעניין ואשלח לך בחזרה את הסיסמא. בשמחה.

זהו. צאי מכאן עכשיו. תחזרי חדשה אחרי פוסט הריטריט.

מחכה לך כאן עם הבייבי שלי. לא הולכת לשום מקום (:

ובכן, נכון לכתיבת שורות אלו, אני חודש וקצת אחרי לידה. יושבת וכותבת לצד ניובורן מלאכי שחיכיתי לו כל כך.

כמה חיכיתי?

נצח.

זה היה ההיריון הארוך ביקום.

ואם היית שואלת אותי לפני הריטריט גם הייתי אומרת לך – ההריון הכי קשה ומאתגר שיש. מכל בחינה אפשרית .

אבל עכשיו אני יודעת, וגם את (:

שתקופת ההמתנה הזאת הייתה עבורי ה-מתנה הכי גדולה שהחיים יכלו לתת לי,

אני מלאה בהודיה על כל קושי, כל אתגר, כל כאב וכל פחד שחוויתי.

והכי חשוב – שזה לא בדיעבד.

בואו, זה לא חוכמה גדולה לומר אחרי – לידה כשהכל טוב ב"ה "וואלה, היה שווה את זה"…

יופי. ברור שעכשיו נוח לומר ככה…

אבל לא רק בסוף הדרך אני מודה על הדרך.

ב"ה זכיתי להודות על ההמתנה עוד בטרם קיבלתי את ה-מתנה.

זכיתי לכאוב אבל גם זכיתי לשמוח.

ויותר מהכל – זכיתי להיות איתי בכאב. בלי התנגדות. בלי שיפוטיות.

מותר לי לרצות כבר ללדת.

קשה עד בלתי אפשרי לגדל שלושה ילדים עם פתיחה 2 וצירים רציניים במשך 3 שבועות.

כמה אפשר לנסוע למעקב בקופת החולים או בבית החולים ולחזור חזרה הביתה עם ההריון במקום עם הבייבי?

כמה אפשר לבקש עזרה עם הילדים?

כמה אפשר לחכות?

במיוחד כשכל יום יכול להיות היום…  אז אני נשארת רק בקרבת מקום.

וגם – לאיפה כבר יש לי לנסוע?!

כל המחשבות מוכוונות – לידה.

וגם, עוד רגע חודש יולי נגמר. ואז יגיע אוגוסט עם חבילה של שלושה קטנטנים פלוס תינוק חדש.

רגע, תעצרו את הרכבת, אני רוצה ללדת. שיהיה לי זמן לעכל, להתאושש, לפני שקייטנת אמא נפתחת לארבעה צמודים בגילאי 0-5.

אבל חודש יולי 2024 לא נגמר לעולם.

הייתי בטוחה שב 7/7 אני יולדת.

טוב, מקסימום ראש חודש תמוז. (יום למחרת) אולי ג' תמוז. (כעבור יומיים)

התחלתי לחפש חגים בלוח השנה שנמצאים בחודש הזה.

הרי את כל הילדים שלי ילדתי בחגי ישראל. אז ברור שגם את יורש העצר.

אבל וואלה, כל החגים עברו.

ואז הגיע צום י"ז בתמוז. אמרתי, היום. היום אני יולדת. צירים בטירוף. כמה?

11 צירים בשעה.

וכבר ידוע שבציר ה 12 אני יוצאת לבית היולדות. יש לי שעה נסיעה מהבית.

אבל זהו 11 צירים. אני באה להתקשר לחמותי. להעיר את בעלי אחרי חצי לילה של כאב ותפילות ודמעות. והופ. הציר ה 12 לא מגיע. כלום. שקט. דממה.

וזה מטורף כל כך, שמרוב שרציתי ללדת כבר, היו לי כמה פעמים צירים כאלו סדירים. אבל רק 11 צירים. כי אלוהים הוא טוב והוא יודע שבציר ה – 12 אני יוצאת לאיכילוב.

אז אין 12 צירים.

תשארי בבית.

לא נעים להקפיץ את חמותי לשווא. לא נעים לי מעצמי לנסוע שוב עד איכילוב ולחזור עם הריון.

אמרתי לעצמי אני חוזרת רק עם תינוק בריא ושלם.

בע"ה.

וככה עברו הימים. 3 שבועות של המתנה הכי ארוכה ביקום.

ככה?

אפשר לומר ככה. אפשר לבחור לראות ככה. אפשר להרגיש ככה.

ואפשר גם אחרת.

בזכות הריטריט והמסע הפנימי שעברתי לפניו ואחריו – אני רוצה לספר לך משהו:

לצד ההמתנה הארוכה, המתישה והכואבת, חוויתי גם –

אינסוף רגעים של כמיהה, של התרגשות, של התחלה חדשה, של התבוננות, של למידה, של עומק, של דרך משמעותית, לא רק אישה שסופרת את הימים. אלא, אישה שסופרת את הימים ומודה עליהם. ושמחה בהם. כן, רוב הזמן הייתי בשמחה עצומה, בהודיה גדולה, בשלווה, בעצם, בסוג של ריטריט בחיים עצמם.

בתקופה זו, התחלתי לסגל את שגרת טיפוח הנפש שלי בצורה משמעותית יותר.

כמו שאתן מכירות אותי, אני אובססיבית לשגרת הטיפוח של הגוף עם מוצרי הקוסמטיקה שלי.

אני משקיעה בגוף – במקדש הפרטי שלי, המון אהבה והתייחסות.

אני משתמשת במוצרים הכי טובים לפנים ולאחר מכן עושה מידי יום "יוגה פייס" שזה בעצם החלקת העור והחדרת המוצרים פנימה עם אבן טבעית. אני עושה אמבטיות. חופפת, מייבשת. מסרקת. מלבישה. עומדת מול המראה ומחמיאה.

וכמובן גם מוצרי טיפוח לגוף, למניעת סימני מתיחה בהריון, קרם גוף, פילינג. כל מה שעושה לי טוב (:

כן, אני לגמרי נוכחת בגוף שלי. כבר לא זוכרת את השנים שהייתי מתעלמת, פוגעת ודורסת. עומדת מול המראה ורוצה להיעלם.

היום ב"ה אני אוהבת אותי ושמחה בחלקי ומטפחת בכל מאודי (:

אז כמו שאני עם הגוף – ככה זכיתי להיות עם הנפש.

דברתי בהרחבה על טיפוח הנפש בפוסט של הריטריט. איך מטפחים את הנפש, מה עושים בשגרת הטיפוח המופלאה הזו ואני ב"ה ממש על זה.

וככה העברתי את התקופה הזאת, שמעתי פודקאסטים על הורות, אמהות, החיים, מהות החיים, המשמעות, מה חשוב, מי אני. לאן אנחנו. למדתי המון.

לצד למידה חדשה, תרגלתי מדיטציות יומיות. אפרמציות חיוביות. אמירת תודות יומית. התבודדות.  תפילה. הודיה. תהילים יומי, ספר תהילים שבועי, נוכחות רוחנית, קרבת ה', שמרתי על תדר גבוה של אנרגיה.

וכשהיה קשה ובלתי נסבל – חמלתי עלי. אהבתי אותי. כלומר, המשכתי לאהוב אותי ואת הגוף שלי.

לראשונה בחיי לא התנגדתי לתחושות הקשות.

וזה היה פשוט וזה היה נפלא. וזה היה כואב ומפחיד, הרופאים הפחידו אותי שיש לי עובר גדול מידי, בדיקות סוכר ושלילת סכרת בהריון לא הספיקה להם. הם חששו שהעובר ימשיך לגדול ורצו כבר ליילד אותי ואני? "אני בחסדך בטחתי…"  

אז כן, התקופה הייתה יכולה להיצרב לי בגוף ובנשמה כתקופה קשה עם אכזבות ועם כאבים ועם צירים בשמים שלא מובילים ללידה.

ובמקום זאת, החלטתי שעד הלידה אני מגשימה לי חלומות.

אני יוצרת לי מציאות.

אני מזמנת את חוויית הלידה.

אני משנה את הפרשנות.

אני נוכחת בכאב ומאפשרת לי לחמול ולהמשיך לאהוב.

כן, לא לאהוב אותי רק שהכל טוב איתי, לאהוב גם כשקשה. במיוחד כשקשה.

ואז אני מרוויחה אותי כפליים.

נדרשת ענווה גדולה בחמלה כזאת. ידיעה שאני יכולה ליצור מציאות, אבל עדיין, אני לא מנהלת את העולם.

הבנה שכן, לכבודי נברא העולם המופלא הזה, ומצד שני, מעפר נוצרתי ולעפר אשוב.

השילוב הזה של ההבנה הזאת, אינם דיסוננס, חיים את זה ביחד.

את הרוממות רוח ואת שפלות הרוח.

זאת עבודת נפש עדינה ורכה. זאת אמנות שאני עדיין לומדת אותה.

אבל זאת המהות בעיניי.

וב"ה הגשמתי לי חלומות קטנים. קבעתי דייטים עם אנשים אהובים. יצאתי לבלות (לפחות בתחילת שלושת השבועות האלו…) ובהמשך פשוט הזמנתי את מה שרציתי און ליין.

התכוננתי לברית במה שיכולתי. קצת לקבל השראה. בגדים לילדים וכל מה שנדרש…

משכתי שמחה מהעתיד. בכל רגע נתון. ככל יכולתי.

ממש עבדתי בזה. וזה לא קל. גם למי שכבר מתרגלת את זה תקופה לא קצרה.

זאת עבודת מידות ותיקון הנפש. זה יום יום רגע רגע. זה להיות בנוכחות והוויה וגדלות ובעיקר להיות איתי. לא נגדי. להיות בזרימה. להיות עם החיים.

להיות החיים.

להיות.

מילה אחת, שמקפלת בתוכה עבודת תודעה גבוהה.

המיינדסט רוצה לברוח כל הזמן. הנטייה הטבעית היא – שליליות.

ואת מסיטה בעדינות, ואת מתרגלת חיוביות, זה ממש נגד הטבע, וככה בדיוק זה יוצר טבע חדש.

מציאות חדשה.

אותה האישה שיצרה את הבעיה (כן, אנחנו מביאים על עצמנו את כל האתגרים) לא יכולה לרפא את עצמה, היא צריכה להשתנות כדי שהבעיה תיפתר.

כדי לתת מענה לבעיה. כדי להביא להשלמה.

ולאט לאט אני מרגישה אותי אישה אחרת.

עברתי מסע של חיים בהריון הזה.

תשעה ירחי לידה של ציפייה והמתנה של תפילה והודיה הגיעו לשיאם בלידה שהיא כולה

פלא.

ואז הגיע יום רביעי24/7 ,

זהו, נגמרה ההקדמה,

שנתחיל את הפוסט? (:

באותו יום רביעי, קמתי בארבע בבוקר, אחרי עוד לילה חצי לבן שבו אני לא מצליחה להירדם, נדמה כבר חודש שלם כי שלפוחית השתן מתמלאת בשניה שאני יוצאת מהשירותים. בגדול אני מבלה בעיקר בפיפי. ובזמן "הפנוי" מנסה להרדים את הילדים או את עצמי.

ואז הגיע הבוקר.

ארבע, כמעט בוקר.

החלטתי שאני קמה מהמיטה.

החלטתי שהיום אני יולדת.

ככה קמתי, עם ההחלטה והידיעה הזאת.

נכנסתי לאמבטיה, התלבשתי יפה, שגרת טיפוח גוף, שגרת טיפוח נפש.

הכל בקצב מושלם.

יצאתי החוצה לנשום אוויר ולהתפלל שחרית.

אמרתי למגדלור קום מאמי, מארגנים את הילדים ויוצאים לאיכילוב.

"יש צירים?" הוא שאל.

"אין צירים, אבל יהיו…"

כעבור שעה היינו בדרך לאיכילוב.

מיון יולדות. עדיין פתיחה 2. עדיין אין התקדמות. ניגשת לרופא.

הרופא: " גברת, זהו, אנחנו בדד -ליין, אם תוך יומיים את לא חוזרת אלי עם צירים אמיתיים שמובילים ללידה, נצטרך ליילד אותך, כלומר, לתת לך זירוז, והפעם, זה יהיה משמעותי יותר מסטריפינג…"

אמרתי לו בחזרה: "אני באה היום ללדת", אמר לי "מושלם, מחכה לך…"

הייתי חנוקה.

מה זירוז עכשיו?

אצל ארייה, בתי הבכורה, לפני חמש שנים, קבלתי כל זירוז אפשרי, היא באמת לא רצתה לצאת.

חשבתי לידה רביעית זה טיק-טק.

וואלה זה לא טיק ולא טק.

זה מסע של חיים שלמים.

היה יום רביעי, אמרתי מתאים לי ללדת היום. 36 שעות אשפוז, שבת אני בבית.

מבחינתי להיות שבת בבית יולדות זה סיוט. כי אני רחוקה מהמשפחה, מהילדים שלי, מאפשרות לתקשר. מה יש לי לעשות שם בשבת? סיוט.

לבוא עוד יומיים לזירוז זה אומר שישי, ולהישאר שבת?

 אין מצב. אין מצב. אין מצב.

 לא חיכיתי נצח ללדת כדי לעשות זירוז.

זירוז זה צירים מדומים.

צירים מדומים זה השטן. אני לא עוברת את זה עוד פעם.

במקום לבכות ולהתייפח ולומר מה אני לא. החלטתי שאני לוקחת אחריות עלי.

על הרגשות שלי. על הפרשנות שלי. על החיים שלי.

אמרתי למגדלור : אנחנו הולכים לים.

אתן כבר מכירות את המגדלור ויודעות מה זה ים בשבילו בשלהי חודש יולי בצהרי היום.

מבחינתו זה הזירוז בשישי עם לידה בשבת (:

אבל לא הייתה ברירה, אמרתי לו אני צריכה השראת לידה. נמצא צל. תראה כדורגל. אל תדאג.

נסענו לים.

חוף מציצים. המגדלור מארגן לנו כסאות נוח ואנחנו יושבים ב- צל בזווית מעולה, היה משב מפתיע של אוויר. מול הים. מול האינסוף. הוא רואה כדורגל בנייד שלו. אני מפעילה מדיטציה. מחברת אוזניות לאוזניים וללב. מתמסרת לנשימות. מרגיעה את הגוף. מתחברת אלי. מרגיעה אותי. לאט לאט אני מרגישה איך מערכת העצבים – זאת שלא עוצרת לעולם – נרגעת. הגוף רפוי. אני מרחפת. אני נושמת. אני בהודיה. כשהגוף נמצא בהודיה, הוא לא יכול להיות בחרדה.

הודיה אינסופית. שמחה וידיעה שאני יולדת היום. והמון אמונה.

והדמעות זולגות.

אבאל'ה, בבקשה, תרחם עלי. אני רוצה לידה טבעית. בלי זירוז. אני רוצה צירים שמובילים לפתיחה. אני רוצה ללדת היום. היום, שבת בבית. בבקשה.

טאטאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא.

תודה, תודה שאני יולדת היום בלידה החלומית כמו שזימנתי, כמו שחלמתי. כמו שראיתי בדמיון כל כך הרבה פעמים במדיטציות שתרגלתי.

אני מאמינה שזה אפשרי.

אני מאמינה שהכל אפשרי.

אני מאמינה שכל הצירים וכל הכאבים עד היום זה לטובתי כדי שהעובר יתבסס באגן, כדי שהלידה עצמה תהיה קלה, מהירה, בריאה ומאושרת.

חזרתי על המנטרה הזאת כל כך הרבה פעמים. עד שהיא כבר לא הייתה מנטרה. הרגשתי אותה פיזית קורית, הרגשתי את ההתרגשות בגוף שלי שהיא קורית.

זה נקרא לזמן מציאות. להרגיש בגוף את התחושות כשזה קורה.

והרגשתי את זה חזק כל כך. הרגשתי שזה קורה.

והכל – ברגשות שלי, בתודעה שלי. באנרגיה שלי.

ובמציאות – אנחנו חוזרים הביתה. נגד כיוון התנועה של מקום רפואי ללידה. נוסעים שעה הביתה למושב. הנפש שלי כבר ילדה את התינוק מרוב מדיטציות (: אבל הגוף – הגוף עובר מסע.

והנה אנחנו חוזרים.

והדמעות ממשיכות לרדת.

הגענו הביתה. אחה"צ שגרתי .

הבית ריק ממזון. צריך לעשות קניות, המגדלור אומר אולי אני אצא עם הילדים הגדולים לקניות, תישארי עם איימי. בינתיים ארייה הייתה אצל חברה, המגדלור יצא לאסוף אותה, הילדים שיחקו במשחק ואני יושבת עם הספר תהילים שלי, קוראת את התהילים היומי, קוראת מקירות ליבי, תיכף שקיעה, ריבונו של עולם, אני יולדת היום, נכון? הרמתי את העיניים לשמים והרגשתי שה' שומע אותי.

ואז הם הגיעו, 12 צירים בשעה.

המגדלור כבר הספיק לחזור וראה אותי מתזמנת. אמרתי לו תהיה בכוננות.

אחרי שעה של צירים, ליתר ביטחון אמרתי ניקח עוד חצי שעה של צירים כל חמש דקות לפני שנצא לדרך…

בינתיים הילדים כבר במיטות.

שעה וחצי של צירים סדירים. 18 צירים, אורך כל ציר דקה -דקה וחצי. אנחנו יוצאים לאיכילוב.

כל הדרך אני דומעת, אני בהודיה. המגדלור שואל אם צריך לרדת לשוליים ולהתחיל לדהור – אמרתי לו אנחנו בטוב זה לא מתקצר מידי ל 2-3 דקות לציר. ניסע רגוע עם כולם (:

להזכירכן, את איימי כמעט ילדתי לו ברכב, הגעתי למיון עם פתיחה 9 וילדתי אותה תוך 7 דקות. המגדלור הודיע לי חגיגית שהוא לא בנוי לדרמה הזאת שוב.

הוא – לא בנוי לדרמה. כן, חשוב לציין (:

סתם, אני צוחקת. כפרה עליו. לא יולדת בלעדיו.  

אמרתי לו אנחנו בטוב. לידה מהחלומות, נגיע, פתיחה 4, כמו ביום כיפור עם אמרי, אל תדאג.

הגענו למיון, ובכן , כפיים גבירותיי, פתיחה 4, ואני מגשימה את החלום ועולה לחדר לידה.

מקבלת מיילדת של החלומות. מקבלת אפידורל בזמן כמו שרציתי (הספיק לי עם לידות בנטורל) הפעם, הייתי כל כך מוכנה ובשלה ויודעת מה אני רוצה. עניתי על השאלון לגבי תנאי האשפוז ומה חשוב לי.

אפס הפרדה, כמובן. התינוק יהיה איתי מרגע הלידה ועד השחרור בע"ה.

בלי לצאת מהחדר בלעדיי. בלי לראות תינוקייה. בלי לרחוץ אותו חלילה. רק עלי. אני והוא והשכינה.

ואז, כשחשבתי שהמשמרת של המיילדת המדהימה שלי הסתיימה – ואפילו כמעט התבאסתי שעדיין לא ילדתי. הגיעה מלאכית מהשמים. אין לי מילים אחרות לתאר את פלא האנוש שנכנסה לחדר הלידה שלי. טל עברי. מיילדת שהיא מלאך בדמות אדם מה שהיא עשתה לי בחדר לידה מהרגע שנכנסה ועד הלידה – איך אפשר לתאר במילים חלום שמתגשם?

אומר זאת כך: ילדתי ב"ה עד היום ארבעה ילדים, זאת האחרונ הייתה ללא ספק חוויית הלידה הטובה ביותר.

הכי נוכחת. הכי מאפשרת. הכי טובה שיש. בא לי לצעוק את זה שכל העולם יידע – אפשר לזמן מציאות. אפשר ליצור מציאות. וזה מרגש כל כך. וזה פלאי כל כך.

עוד לחיצה. עוד אחת. כמה הפחידו אותי שהוא גדול ולא אוכל כמעט ללדת אותו בלידה טבעית והנה הנס והחלום מתגשמים. עוד אחת. הנה הראש יוצא. סיבוב ברגליים "בואי נעזור לו להסתובב שיצליח לצאת" היא אומרת והידיים שלי על הראש של התינוק שלי כי הוא חצי בחוץ ואני מחכה לציר הבא והנה אני עוזרת לו לצאת אלי.

עוד לחיצה. עוד ציר. עוד רגע.

3,985 קילו של אושר מונחים עלי ואני עוצרת את הנשימה.

מחכה לשמוע אותו. מחכה לבכי הראשוני הזה שכל משמעותו – חיים חדשים הגיעו לעולם.

ואז זה הגיע, הפלא עלי, ונשמע הקול המרגש בעולם – בכי ראשון של תינוק.

הוא בוכה ביחד איתי והמגדלור בוכה והשמים בוכים מאושר של נשמה טהורה שהגיעה לעולם, 7 דקות לפני חצות. 7 דקות לפני שנגמר אותו יום רביעי.

אותו יום שהתחיל בארבע בבוקר עם החלטה, אמונה, תפילה, תקווה והרגשה חזקה בגוף שהיום אני יולדת.

ישתבח שמו לעד. חצות הלילה. עד חצות בצהרי שישי – יש לי 36 שעות כדי להספיק להשתחרר ולצאת הביתה לילדים האהובים בעולם.

אין עוד מלבדו.

זה לא רגיל כל מה שהיה. זה מעל הטבע. זה חסד שבחסדים. זאת נשמה מעולם האצילות.

זה לא רגיל. כלום לא רגיל אצלי.

רגיל זה יחסי בחיים, נכון ?

ואני רוצה להאמין שהכל זה חסד וכל השאר רק דמיונות.

ההריון המאתגר ביקום הסתיים בלידה הטובה בעולם. עם תינוק בריא ושלם. אמא בריאה ושלמה.

אני זוכה להניק אותו. אני זוכה להיות אמא לארבעה.

עכשיו הלב שלם.

תודה על האושר ועל החסד ועל הפלא העצום.

ואני לא אותה אמא. לא אותה אישה.

פתאום המגדלור אומר אני בא עם ארייה ואמרי לאסוף אותך מבית היולדות. זה בסדר?

ואני – אני עונה כן.

אני שמעולם לא רציתי שילד יגיע לבית יולדות, פתאום זה בסדר. מה בסדר?

אני מחכה לכם. שומרת לכם את ארוחת הבוקר שלי.

בואו אהובים שלי.

אמא מחכה לכם.

חזרנו הביתה לשישי – שבת. הייתי על ענן. מאושרת. מרוגשת. עדיין מעט חלשה. עדיין ההתכווצויות של הרחם מרגישות כמו צירים. עדיין השד מלא ומאיים להתפוצץ אם מישהו מחבק אותי. עדיין כאבי הנקה מטורפים, כמו תמיד, אולי יותר, השדיים מרגישים כמו שני אבנים כבר לא זכרתי שזה כל כך כואב להניק…

הימים רצים מהר ואנחנו מארגנים ברית.

בדיקת צהבת לפני ברית. טלפון למוהל. סידורים אחרונים.

כל כך הרבה דברים קרו בשמונת הימים מהלידה ועד הברית – שהם בעצמם יכולים למלא בלוג שלם.

אבל רק אומר דבר אחד – בכל שנות חיי לא הרגשתי כל כך חזק את החיבוק של ה'

הרגשתי ממש שהוא נושא את העול שלי, את הכאב ואת הפחד שהיו לאורך ההריון ועכשיו, כשאני כל כך צריכה אותו הוא מרים אותי על כפיו נושא אותי ממש.

הרגשתי את ההשגחה הפרטית בכל דבר שעשינו. המציאות הסתדרה מעל הטבע.

אין בכלל טבע. הכל חסדים והשגחה פרטית.

תגידו, מה הסיכוי ששלושה שבועות משלוח של זארה עד שמגיע ויום לפני הברית הוא נוחת ביחד עם משלוח נוסף שעשיתי מחו"ל לבגדים, לכיסוי ראש. כל כך רציתי לחבוש כיסוי ראש בברית.

כל כך רציתי בגד מלכותי שארגיש בו נוח. שאוכל להניק. שיהיה משוחרר ורפוי. שיהיה צנוע. שיהיה יפה. שיחמיא לי. שאסתכל על עצמי במראה ואומר אני אוהבת את מה שאני רואה, כשאני שניה אחרי לידה.

ופשוט כל מה שביקשתי מה' – נעניתי באותו הרגע.

השגחה פרטית מדויקת כמו שרק בורא עולם יכול.

אני מבקשת ומודה על מה שאני רוצה לקבל וזה קורה. זה מטורף. זה מרגש. זה אפשרי.

יום לפני הברית, הזמנו את כל החברים של ארייה ואמרי מהמושב אחה"צ לאמירת קריאת שמע על-יד מיטת התינוק. זה היה מרגש כל כך, היה חשוב לי לתת לילדים הגדולים את המקום שלהם, בתוך כל ההתרגשות עם התינוק החדש. הם קיבלו את הבמה ותשומת הלב וחילקו הפתעות לחברים מהגן והיה להם שמח והרגישו גאווה להציג את יורש העצר בפני החברים כולם.  

בערב, חגגנו ברית יצחק עם המשפחה והחברים הקרובים. היה מרגש מאוד וקדוש כל כך.

הרגשתי שהשכינה נמצאת בבית, רק ככה אפשר לצאת לברית.

אמא שלי היקרה הייתה אצלנו. אמרתי לו שאני מבקשת את יום הברית איתי. למדתי לבקש. למדתי לומר מה חשוב לי. מה נכון לי. למדתי לדייק את הרצונות שלי. והיקום- מגיב אלי כל כך וזה נעים להיות עטופה במשפחה וזה נעים שנמצאים איתך לעזר.

בלילה כשהלכתי לישון, לילה לפני הברית, יום רביעי בחצות הלילה, שבוע בדיוק לאחרי הלידה, הרמתי את העיניים לשמים ושרתי לתינוק שלי תוך כדי ההנקה:

"יהללו, יהללוך מלאכים, שמחות קטנות יאירו כנצנוץ הכוכבים"

 כמה טוב ה'. איזה זכות להכניס מחר את בננו בבריתו של אברהם אבינו.

יום הברית. הכנות והתרגשות. אמרתי לעצמי שבטח נחזור אחרי השקיעה הביתה אז עדיף שאת התהילים היומי של יום חמישי אומר תוך כדי ההכנות בברית עצמה.

בדיוק כמו שספר התהילים ליווה את העובר שלי לאורך ההריון, כך שירת דוד המלך תלווה אותו ברגע בו הוא נכנס להיות חלק מהעם היהודי.

ב"ה זכינו במוהל הכי טוב שיש. המגדלור יודע- אני מביאה בנים לעולם בנחת – בזכות המוהל הזה. בחיי.

אין אנשים כאלו. מהרגע שאני מגלה שיש לי בן – אני כבר מתקשרת אליו, שיידע שיש ברית באופק (:

הוא עושה את הכל במקצועיות, אנושיות ומה אני אומר לכן? אין אנשים כאלו. מתנות שה' הביא לעולם הזה.  

וייקרא שמו בישראל:

כמו שאתן יודעות, שמות הילדים שלנו מתחילים כולם באות א'

את שמות הבנות ארייה ואיימי אני בחרתי

ואת שמות הבנים – המגדלור בחר

כמובן הכל בהסכמה הדדית של שנינו ותמיד לפני קריאת השם העברנו את השמות לרב של המגדלור ולאחר שקבלנו את ברכתו – הכרזנו על השם.

ליורש העצר הרביעי – המגדלור בחר את השם המופלא

ארי אליהו

על שם הצדיקים האר"י הקדוש והרב מרדכי אליהו, זכותם תגן עלינו.

יש לי רשימת תודות ארוכה, אבל אם לומר רק תודה אחת

אז אחרי בורא עולם ומגדל האור שלי

אני רוצה להודות לאחת והיחידה

שעשתה אותי כל כך זוהרת ויפה

אחותי המוכשרת שרה כהן

שבמקצועה היא מומחית לשיער, ובין היתר היא מעצבת וגם מסרקת, ולעת מצוא אותי גם מאפרת ואת המטפחת קושרת.

והכל בקלילות, באהבה, עם חיוך ענק ועם העיניים הכי טובות שאני מכירה, נותנת את כל הלב והנשמה.

אני אוהבת אותך מלאכית שלי, תהא משכורתך שלימה מעם ה' הטוב.

ותודה גם שסירקת את ארייה כל כך יפה.

מאחלת לכולנו שמחות, בריאות, שקט וביטחון.

ולכל אחת מכן שהגיע עד הסוף וקראה עד כאן, אני רוצה להזכיר לך את מה שהנפש שלך יודעת,

בתוכך יש שקט, עמוק בפנים.

גם כסוער בחוץ, את יכולה לגשת לשקט הזה.

השקט הזה מאפשר להשיג המון. הוא ממש השביל המוביל את יצירת המציאות.

אני מזמינה אותך לקחת עכשיו נשימה עמוקה. עוד אחת.

להרפות את כל האיברים ולהכניס ללב מדיטציה. לצלול עם התודעה ועם הנפש למחוזות של שקט, יופי ושמחה פנימית.

אני מאוד אוהבת את המדיטציות של חן רפסון הראל אבל תרגישי בנוח למצוא את השקט שלך בכל מקום שתרגישי הרפייה, חיבור והתמסרות לרגע הזה. הרשת מלאה בכל הטוב הזה. רק צריך לבחור נכון (:

כל בוקר אני קם מוקדם
להכין לך את הבוקר
מסדר לך את התיק על הגב
את הדלת פותח
הרוח פורצת פנימה
דרך עיניך הגדולות
ולרגע נדמית בעיניי הדלת
ללוע ארי

וליבי מבקש תהיה נשמר
תהיה אהוב וקרוב
ותמיד תלך בשדות של אמת
בשדות של שמחה ויופי
וליבי כורע ומשתחווה
חסוך מליבו בושה ועלבון ופחד

ובכן, עברתי את חודש אוגוסט עם ארבעה קטנטנים ובואו, זה לא היה קל.

לגדל ילדים זה לא קל.

אז אני מתפללת, ריבונו של עולם, הילדים האלו הם שלך, נתת לי אותם במתנה, תן לי את הכוח, את הסבלנות ואת השמחה לעשות כמיטב יכולתי במשמרת שלי. במשמרת של החיים עצמם.  

אפרת, דוכסית