בקיץ האחרון, כמו שאתן יודעות, עברנו דירה.

אחרי מגורים של 6 שנים (ושלושה ילדים) אצל ההורים של המגדלור, פתאום אנחנו גרים לבד. בבית.

והנה הגיעו החגים וממש כמו חתן וכלה לראשונה יש לנו מחשבות "איפה נעשה" "איזה חג."

מה זאת הפריווילגיה הזאת?

איזה פריווילגיה של עשירים.

ככה אני מרגישה, עשירה.

עשירה במשפחה. עשירה בילדים. עשירה במחשבות. עשירה ברצונות. עשירה במילים.

שטויות. על מי אני עובדת?

על עצמי. בדיוק.

כי אני עובדת על העושר הזה.

עובדת על האופטימיות הזאת.

ממריאה לגבהים ומתרסקת.

כמו כולנו.

אבל בשבוע האחרון הייתי עשירה.

כשאני חיה בתדר גבוה של אמונה ומחוברת לרגשות ולסביבה ועושה אימוני כושר ואוכלת בריא והזוגיות סבבה וגם הילדים בסדר ואני בסדר עם עצמי והמשפחה בסדר והכל כזה טוב. טוב כזה ממש אז אני מרגישה תחושת עשירות.

אבל בואו, רוב הזמן זה לא ככה.

רוב הזמן אני מעמד ביניים עם זווית לעניות.

עניות הדעת. עניות החומר. עניות התוכן. עניות המחשבה. עניות בתודעה.

אבל תנו לי רגע לספר לכן על השבוע המדוגם הזה של החיים שלי.

תנו לי רגע לשכוח יחד איתכן את הזוועות. את העוולות.

בעצם, על מי אני עכשיו מנסה לעבוד?

אי אפשר לשכוח. לא נשכח ולא נסלח לעולם.

ולא צריך לשכוח את הרע בשביל לדבר על הטוב.

אז תרשו לי, ולו לכמה רגעי קריאה, שאת רוצה הפוגה מהמסך השחור, תרתי משמע.

בואו איתי לממלכה של העושר.

עושר מזוקק.

הרגשתי שהוא לא מייצג בכלל.

מעולם לא חווינו תחושות כאלה.

ואיזה קטע זה, חשבתי לעצמי שרוב המשפחות בכלל לא מתרגשות מהתחושות האלה והן לא חוות אותן כעושר.

כי לחיות פה זה עושר. ולצאת לטייל עם הילדים שלי בחוף הים בשקיעה זה עושר.

ולהנות כל כך עד שנחליט להגיע לשם גם ביום המחרת ולבלות את היום, ושוב, לסיים בחוף, בדיוק כמו שאני אוהבת, ולרוץ יד ביד עם בן השלוש שלי, בשמונה בערב, מראשון לציון עד בת ים, על הטיילת היפה – זה עושר.

לארח בחג אצלנו בבית את כל האנשים שאנחנו אוהבים – זה עושר גדול.

עד כאן. זהו, זה מה שכתבתי, לפני כמעט 3 חודשים.

וחייתי שם, באותם רגעי אושר מופלאים על ענן. הפנים זהרו. הלב היה מלא בהודיה.

זה היה השבוע המאושר בחיי.

ככה מרגישים עשירים?

אם כן אני רוצה להיות מעושרת כל השנה אמרתי לעצמי.

ואז הגיע "חג שני" של סוכות. ככה קוראים בבית של אמא שלי לחג שמחת תורה.

יש חג ראשון ויש חג שני.

אז את החג הראשון חגגנו עם ההורים של המגדלור. לאורך חול המועד אירחנו וטיילנו. ואז הגיע חג שני.

מיד אחרי החג השני, ביום ראשון בבוקר, כשכל עם ישראל "אמור" לחזור לעבודה ולשגרה, אחרי פסטיבל החגים… אנחנו היינו "אמורים" לנסוע לאילת עם כל המשפחה של המגדלור.

חופשה ראשונה של כולנו ביחד.

אז בערב החג, הכנתי מזוודה אחת עם בגדי חג שניקח לאמא שלי ומזוודה אחת ענקית עם כל הבגדים הכי יפים של הקיץ, לכולנו לאילת.

מתי המגדלור לקח שבוע חופש מהעבודה? מתי ההורים שלו לקחו? מתי אחיות שלו? מתי כולנו הצלחנו להתכנס ככה ללו"ז אחיד ולתאם חופשה של שבוע?

בדיוק ביום שאחרי. אחרי החגים זה הזמן שנמצא מתאים.

הייתי אמורה לחזור מהחופשה ישירות לסדנה שכבר תואמה מראש. למגדלור היה אמור להיות סיור באילת אחרי החופשה והתלבטנו האם יחזור איתנו או יישאר שם?

איזה מחשבות של חיים רגילים. כמה אני מתגעגעת לרגע הזה שאנחנו יושבים על הספה ומתלבטים.

ביום חמישי ניקיתי את הבית "לפסח". כי יש כיף כמו לחזור הביתה מחופשה לבית מצוחצח?

אפשר לומר שהכל הלך לפי הספר.

בעצם, לא יודעת באיזה ספר זה כתוב.

בספר של חיי זה לא היה כתוב כל הדיגום הזה.

כאילו הכל היה טוב מידי.

טוב מטוב.

עם עליות וירידות בגשמיות וברוחניות – כמו כל החיים.

אבל היה משהו אחר באוויר. היינו שם גבוה. מטיילים בין העננים.

לראשונה בחיים הייתי ממש שמחה. אבל מבפנים.

השמחה הזאת הייתה מהנוכחות בחיים.

לקחנו את החג הזה להיות. לבלות.

כמשפחה, שלא היה לה אף פעם את "הפינה שלה", החגים האלו, האחרונים, בבית שלנו, היו מתנה יקרת ערך.

זה היה ללכת להורים ולחזור הביתה.

זה היה לארח את האהובים ביותר. אצלנו. בבית.

זה היה לצאת בבוקר חול המועד עם הילדים. בלבד. הבילויים בחול המועד היו רק איתם. בתשומת לב ונפש לכל אחד מילדנו היקרים מזהב ומפז.

ואז כאמור הגיע החג השני – אצל אמא שלי.

בוקר החג, ישבנו כולנו לקפה ועוגה – ארוכים במיוחד – בסוכה של אמא שלי.

היה אוויר משגע. הילדים אכלו ארוחת בוקר. רגע לפני שהם מתלבשים, רגע לפני שהם יוצאים לבית הכנסת עם אבא שלהם.

היינו בגן עדן.

ואז ארגנתי את הילדים והם יצאו עם ספרי תורה קטנים לבית הכנסת בשמחה רבה. בשמחת תורה.

דקה – שתיים אחרי שהם יצאו, אולי טיפה יותר, עוד לא הספקנו להכניס את כוסות הקפה מהסוכה – הביתה, פתאום נשמעה אזעקה.

עכשיו, תבינו, אצל אמא שלי –בחיים אין אזעקה. היא גרה מעבר לקו הירוק. כל השכנים שלה בני דודים – אף מחבל לא ישלח לשם שום דבר.

היו אולי אירועים אחרים בסביבה לאורך השנים, אבל לשלוח טיל? למעלה אדומים?

נתקפתי חרדה.

הרמתי את איימי על הידיים.

ודאגתי למגדלור ולילדים שנמצאים באמצע הרחוב, מה יעשו? האם הגיעו לבית הכנסת? לא יכול להיות… הדרך עם ארייה ואמרי אורכת עוד כמה דקות…

איפה הם? מה קורה פה בכלל?

וככה, בתוך רגע אחד עברנו מגן עדן לגיהינום.

השמועות מהשכנים לא איחרו לבוא.

גם צו שמונה לא איחר לבוא.

וככה מצאנו את עצמנו עושים את הדרך חזרה מהחלום – מהחופשה הקרובה – מהשגרה הטובה – מהמציאות שסוף סוף אחרי כל כך הרבה שנים קצת הסתדרה.

קצת היה לנו אוויר לנשימה.

הכל נקטע. גם הפוסט הזה שכתבתי אי שם לפני כמעט שלושה חודשים.

משבוע של חופשה משפחתית שחיכינו לה כל כך הרבה זמן – חזרנו הביתה למילואים. ל"שגרת מלחמה".

זאת הייתה תקופת אבל ושכול הכי קשה, לכל עם ישראל.

"תגידי תודה שאת בחיים", "תגידי תודה שכולנו בחיים", תגידי תודה ותשתקי.

ובעיקר שתקתי. ובעיקר ניסיתי לעכל. ולחיות את התקופה הלא פשוטה הזאת שבה הכל היה מאוד לא בסדר.

ובגלל האסונות הכבדים סביבנו, התכחשתי לרגשות שלי. כאב לי והתאכזבתי על ניפוץ החלום שלי אבל הרגשתי שאין לזה מקום. אסור לי לומר אפילו שאני מתבאסת שלא יצאנו לחופשה בזמן שהמגדלור לובש מדים ויוצא למילואים.

כי מה זה קשור עכשיו?

יש צו השעה וכולנו צריכים להיענות לו.

ובאמת, שהתחושות שלי התעמעמו עם הזמן.

פתאום באמת לא עניין אותי המזוודות שפרקתי ביום והדמעות שפרקתי בלילה

עניין אותי רק לשמוע שהחטופים חוזרים בשלום ולהיות האמא הזאת שיכולה לתפעל בשלום את כל המערכה בעורף.

עד עצם היום הזה לא הרשיתי לעצמי לכאוב את כאבי הפרטי.

את ביטול הסדנאות. את החזרת המקדמות. את ביטול התוכניות כולם.

היומן ריק. הלב ריק והמחשבות חלולות.

וככה היה מקום לסינוסיטיס להגיע אלי ביחד עם התקררות מרשימה במיוחד. שכבתי במיטה שבוע – שבועיים – אולי שלושה.

כאבי ראש איומים. חולשה בכל הגוף. בקושי יכולתי לאסוף את עצמי מהמיטה כדי לפזר את הילדים בגנים – ולחזור למיטה עד שהם חוזרים.

חודש שלם שהגוף הראה לי איך הנפש מרגישה.

פצוע, כואב, בודד, עצוב, חלש, לא מתפקד, לא מצליח לחשוב בהיגיון.

ורוצה רק לעצום את העיניים ולישון.

רציתי רק לשרוד את היום.

לסיים מהר את אחר הצהריים, אמבטיות, ולמיטות.

וזהו, אני יכולה שוב לישון.

הבית עלה על גדותיו.

ביקשתי קצת עזרה כי באמת שהגיעו מים עד נפש.

הבית היה מוזנח, הגוף שלי היה מוזנח אבל בעיקר הנפש.

הייתי בתוך "לופ" כזה, לא הבנתי איך יוצאים ממנו, ובעצם, בשביל מה?!

בסוף, הגעתי לרופא, האנטיביוטיקה (שאני כל כך לא אוהבת) – בכל זאת, עשתה את שלה.

ואחרי כמה ימים של "עזרה לגוף", חזרתי לתפקוד חלקי.

פתאום יש סיר על הגז. פתאום יש כביסה על החבל.

סימנים של חיים.

והחיים האלו, שבריריים כל כך, מתרסקים ככה בפנים, מטלטלים את עולמנו.

חותכים בבשר החי.

ואחרי הכי הרבה זמן בחיי שלא פתחתי את המחשב ולא כתבתי מילה. כי פשוט מילה לא יצאה ממני, פתאום החלטתי לפתוח את הטקסט האחרון שכתבתי – זה שפתחתי איתו את הפוסט הזה – וקראתי.

והדמעות לא הפסיקו לרדת.

ולראשונה מאז אותה שבת שחורה, חמלתי.

חמלתי על עצמי. חיבקתי את עצמי.

ובכיתי בלי הפסקה.

עלי.

חודשים על גבי חודשים שאנחנו מתכננים חופשה.

במקום מגדלור עם כובע שמש וכפכפים קבלתי מגדלור במילואים על מדים.

במקום לחזור מחגים וחופשה לעבודה – לעשייה – לסדנאות וללקוחות שאני כל כך אוהבת – חזרתי לחלל הזה שלא ידעתי מה עושים אתו ואיך מתפקדים בחוסר ודאות הגדול הזה.

בכיתי את הריק שלי. את הקושי שלי. את ההתמודדות שלי.

הרגשתי שהבכי הזה מנרמל אותי.

זה בסדר לכאוב ולבכות את השבר בעם שלנו. כמובן.

אבל לבכות שקשה לי?

לי?

הייתי כל כך חזקה, או לפחות ככה חשבתי.

"נעלמת לנו"

ככה כתבתן לי. הודעות בלי סוף.

כמעט לא נכנסתי, כמעט לא קראתי.

נעלמתי גם לי.

ופתאום ההזדהות עם עצמי, עם האתגרים שלי, ההתמודדות, הקושי והכאב, חיברו אותי בחזרה אלי.

הניתוק מהרגשות שכפיתי על עצמי היה קשה מנשוא.

והבכי הזה עכשיו מרפא כל כך.

אז נכון, בפוסט האחרון בבלוג, כתבתי 11 מרשמים לריפוי וחמלה, אבל יש מצבים בחיים שאף אחד מהמרשמים האלו לא יעזור.

כי נראה לי שהמרשם הראשי והחשוב ביותר הוא להסכים להתחבר לרגשות שלי.

לכאוב את הכאב שלי.

בלי השוואות לכאבם של אחרים.

פשוט להיות איתי. עם כל קשת הרגשות והמערבולת שאני חווה ולהסכים לפחד, להסכים להיות, ובעיקר להסכים להרגיש.

כן, זה עדיין כואב, אבל עכשיו קצת פחות.

תודה שאתן כאן,

אפרת, דוכסית.