איזה מזל.

איזה מזל שב- 11.11, לפני 11 שנים, נולדת.

איזה מזל, בלוג יקר ואהוב שלי.

שינית לי את החיים, בחיי. 

אתה החבר הכי קרוב שלי. השקעתי בך את כל כולי.

הפקות, ימי צילום, יצירת תוכן, מילים… כמה מילים… גם ובעיקר כשהייתי ללא מילים.

גם ובעיקר כשהחיים הפגישו אותי עם משבר, עצב ואתגרים. תמיד, בסוף היום, כשהייתי באה לשולחן הכתיבה, המילים והרעיונות היו מסתדרים על המקלדת.

המילים מעבדות את המחשבות, הרגשות, האירועים… ומצאו את הדרך לעיניים שלכן, ללב הטוב שלכן.

בלוג אופנה. זאת הקטגוריה של הבלוג.

משם הכל התחיל, מרצון אחד של בחורה אחת, לשתף שהיא ממש רוצה להתלבש אופנתי וגם מלכותי – בימים של חזרה בתשובה – ומחפשת השראה.

אולי אמצא, ובינתיים, בואו נדבר על זה ביחד.

תצטרפו אלי למסע?

11 שנים.

11 שנים של חיפוש. מהות. משמעות. כוונה. התבגרות.

מתוכם, שנים רבות של חיפוש בחוץ, מה קורה שם – ושם וניסיון למצוא את הדרך שלי, למצוא אותי.

לפני 7 שנים, מצאתי אותי. מצאתי אותי ביום שמצאתי את המגדלור (:

לומר מצאתי את המגדלור זה לא ממש נכון, כי הוא היה שידוך מושלם מהשמים.

בפוסט הזה בבלוג – שתפתי אתכן איך הכרתי את אהבת חיי.

אז אפשר לומר שהיום שבו הכרתי את המגדלור – היה היום שבו הכרתי גם את עצמי.

המגדלור, כשם הכינוי שלו – כן הוא – מגדל של אור, בזכות האור שלו – ראיתי את האור שלי.

ראיתי את הכוח שלי, את הכבוד העצמי שלי, את הכוונה, ולקח-קצת-זמן אבל ב"ה פגשתי גם את הכנות שלי.

וכן, בזכותו אני גם חובשת את הכובע האופנתי, הלא הוא הכתר המלכותי. (מעצם היותי נשואה לו)

ובכן, אחרי 11 שנות יצירה בבלוג, אתן יודעות למה אני מדגישה את האות כ', נכון?!

למען הסר ספק, המגדלור לא הפך אותי להיות דוכסית. הכרתי אותו שכבר הייתי כמה שנים "בעסקי הדוכסית" (או לפחות ככה חשבתי…)

בכל אופן, אני לא חושבת וגם לא מאמינה שאישה צריכה לחכות שהגבר יהפוך אותה לסינדרלה… היא צריכה להיות כזאת מעצמה (אם היא רוצה בכך)

אבל בעיניי, הגבר הנכון, האדם הנכון, יאיר עלייך ויראה אותך דרך העיניים שלו, כמו שמגיע לך להיות. להיראות, להרגיש.

הכי דוכסית בעולם.

וככה המגדלור רואה אותי, כבר 7 שנים. מאחלת לנו עד מאה ועשרים.

ובכן, אפשר לחלק את חיי הבלוג לשני חלקים,

החלק הראשון 4 שנים – עד שהכרתי את המגדלור והכרתי אותי מחדש,

והחלק השני – 7 שנים מהיום שהכרתי אותנו,  ועד עצם היום הזה.

לאורך כל חיי הבלוג, ערכתי היכרות עם עצמי ואתן הייתן שותפות לחלקים מסוימים מההיכרות העמוקה והמשמעותית הזאת.

מידי חודש, באופן קבוע, (וכן היו גם חודשים נפלאים שכתבתי שני פוסטים ואפילו שלושה בחודש) מכל מקום, תמיד היה לפחות אחד. חודש בלי כתיבה בבלוג הוא בלתי אפשרי מבחינתי.

שמרתי על עקביות והבלוג שמר עלי. שמר את המילים שלי, את הרגשות, הפחדים, השמחות, האירועים ובעיקר שמר כאן רגעים של החיים עצמם. סיפורים קטנים על רגעים גדולים שגורמים לך לגדול ולהבין שבעצם, את בכלל לא הסיפור כאן. רק צינור. רק שליחה.

מתפללת על זה בכל יום, שאהיה ראויה.

זה לא פשוט לצאת למסע היכרות עם עצמך, ועוד קבל-עם וקוראות הבלוג (:

ההיכרות העמוקה הזאת שינתה אותי לגמרי.

אחרי 11 שנות כתיבה תרפויטית, אני יכולה לשתף ב"ה, שכיום, אני שמחה להיות האישה שאני.  

שמחה בחלקי. שמחה בסך חלקיי. שמחה מעצם היותי.

והשמחה הפשוטה הזאת, האמיתית הזאת, הכנה כל כך, לא הייתה מנת חלקי שנים רבות. אולי אף פעם לא הייתה.

כשאת מעיזה לצאת מעצמך. לצאת מאזור הנוחות שלך, את זוכה לחסד הגדול בעולם – להרגיש בנוח עם עצמך. עם האישה שאת. עם הגוף הפיזי והנפשי שלך.

זה רחוק משלמות, זה קרוב יותר להוויה של השלמה, של משהו שלם, נוכח, יציב. מרגיש.

בעיקר, מרגיש. קשוב לרגשות.

כל השנים פחדתי להרגיש. פחדתי לכאוב. פחדתי להתעמת עם השדים שיש לי בראש.

והיום אני מרשה לעצמי.

מרשה לעצמי להרגיש פחד כשהוא מגיע, מרשה לעצמי לכאוב, לבכות, לחיות את היום במלואו. על שלל הרגשות שהוא מביא אתו.

אני חושבת שבזכות זה, אני מרגישה ממש בסדר. בעצם, די נפלא, רוב הזמן. ב"ה.

מלאה בשמחה, לא בגלל מה שיש לי בחיים.

אלא, בזכות מה שיש בי בחיים.

מה שיש בי.

מה יש בי? איך אני מרגישה? מה שלומי?

ככה אני פותחת – כמעט מידי יום, את יומן הכתיבה שלי.

הכתיבה האינטואיטיבית, היומית, (אגב, אני מוחקת אותה בסוף הכתיבה. אין לי עניין בשמירת התוכן הזה. כי הוא בעיקר עיבוד. הוא עיכול.) הכתיבה הזאת, מחברת אותי לתובנות שלי, היא סוג של הנחיה פנימית לסדר בעולם שלי.

אחרת, אני חיה בתוהו ובוהו. החיים הם באמת תוהו ובוהו כשאין סדר פנימי.

ועל הסדר הזה, אני עמלה מידי יום כשאני על שולחן הכתיבה. עשר דקות. רבע שעה.

לפעמים, כשאני בכאוס, נכנסת לחדר להירגע, 4 דקות של "פליטת רעלים", על הדף, עדיפים עשרת מונים מ"פליטת עצבים" על הסובבים אותי.

ובכן, יש ימים…. שלא עלה בידי לכתוב. מהר מאוד אני מרגישה את זה על עצמי.

זה כמו כמה ימים לא לצאת לצעידה / ריצה.

הבטן מתהפכת, אני חסרת סבלנות, הגוף כואב, מותש מעצם קיומו.

אבל כשאני יוצאת לצעידה אני מנשיבה את הרוח בעצמות, בלב, בנשימה.

אני משיבה לעצמי את מנת החיוניות היומית.

בדיוק ככה כתיבה יומית.

ממליצה בחום לקרוא את הספר "הזכות לכתוב", ספר שמשנה את החיים.

את לא צריכה לכתוב בשביל לפרסם בלוג.

את צריכה לכתוב. בדיוק כמו שאת צריכה לאוכל ולנשום לצעוד, מידי יום.

הכתיבה היא מתנה. הבלוג הוא מתנה. כמה חוויות זכיתי לחוות.

אלוהים, אני ממש מתרגשת לכתוב את זה עכשיו.

איזה דרך, איזה מסע של חיים.

אני מלאה בהוקרת הטוב על ההזדמנות הזאת, לחיות, לכתוב, להודות, לשתף, לפתוח את הלב.

איזה מזל.

איזה מזל זה לחיות.

ממש לחיות, עם כוונה. עם התרגשות.

בלוג יקר שלי,

אני לא יודעת מה תביא איתה השנה שתבוא והשנים שיבואו עלינו לטובה בע"ה.

האמת היא, שהבלוג היה הבית שלי. הבית של המילים שלי.

לא היה לי בית. תחושה עמוקה של בית.

תמיד חשבתי שהבית הוא איפה שהלב שלי נמצא.

תמיד חשבתי שבית זה לא ארבע קירות.

כי היו ארבע קירות ולא הרגשתי בית. לא הרגשתי את הרגשת הביטחון שבית אמור להעניק ליושביו.

אז הבלוג היה הבית. הביטחון הזה.

והיום, ב"ה, כשיש לי בית, אני מרגישה שהגעתי הביתה, במלוא מובן המילה.

זה לא רק שהגעתי הביתה, במובן הפיזי, הגעתי הביתה גם במובן הנפשי של התהליך שעברתי כאן לאורך השנים.

שני המובנים האלו של הבית, עוטפים אותי וממלאים אותי, ב"ה.

והזמן, הזמן הוא יקר כל כך.

החיים הם יקרים כל כך.

שבריריים כל כך.

אני כותבת את המילים האלו – בשיאה של מלחמה שהתחילה בשבעה באוקטובר והעיניים שלי מצטרפות לבכי של הלב המדמם.

רגע לפני שהתחילה המלחמה, בחול המועד סוכות, זכיתי לחוות עם בעלי וילדנו את אחד השבועות המאושרים בחיינו.

לפני המלחמה הייתי אומרת – לא נעים לי מרוב שהיה כיף.

אחרי הטבח הנורא שחווינו – ש"ביגר" אותנו באיזה-עשרים-שנים-לפחות של צער וכאב.

מעכשיו אני אומרת נעים לי מאוד.

ויש גם גרסה של: אוי, כמה שנעים לי (:

בקיצור, נעים מאוד על הטיותיו השונות…

נעים לי מאוד לחוות ולחיות כאן.

נעים לי מאודדדדדדד לרצות לחיות בארץ שלנו עד מאה ועשרים.

נעים לי מאוד לחייך. נעים לי מאוד לבכות.

נעים מאוד.

הרוצחים, יימח שמם, רוצים לקחת לנו את החיים. להשליט טרור בנשימה שלנו.

אז לא, לקחתם לנו- חיים של יותר מידי אנשים.

אתם לא תיקחו עוד חיים של מיליוני יהודים.

זאת הארץ שלנו. ונעים לנו מאוד לחיות כאן.

ועכשיו, על הטבח הזה, נמחק אתכם לאלתר.

ונעשה שיהיה לנו נעים.

זה הניצחון של החיים.

להמשיך את החגיגה שהם הפסיקו לנו.

לייצר שמחות, וכמה שיותר.

לייצר חגיגות וכמה שיותר.

אתם לא תיקחו לנו את הרוח.

אתם לא תגעו בשערה משערות ראשו של אף יהודי לעולם.

ואמן שכל הדמעות האלו עכשיו יעלו עד כיסא הכבוד וחיילי צה"ל הטהורים והקדושים ישובו הביתה בשלום עם כל החטופים.

עם ישראל חי וקיים, לנצח.

אני מרגישה שאני חייבת שיהיה נעים לי מאוד.

חייבת את זה כמו צוואה לחיים.

והאמת, שבהתחלה, לא הייתי ברוח הזאת. היה לי לא נעים לנשום.

מי מדבר על לחיות? על שמחות? על חגיגות?

אבל אז פתאום הבנתי שהיום השחור הזה, השבעה באוקטובר, שנכנס לדפי ההיסטוריה, היה יום של שמחת תורה. יום שבת.

גם שמחה הם לקחו לנו וגם את השבת הם לקחו לנו.

בשבעה באוקטובר.

את השמחה ואת השבת הם לקחו, אבל זה חד פעמי. יימח שמכם.

אתם לא תחללו לנו את השבת. אתם לא תחללו לנו את השמחה.

כי יש לנו תורה.

השמחה היא בזכות התורה. השבת היא בזכות התורה.

אנחנו כאן בזכות התורה.

והתורה שומרת עלינו.

לפני הטבח הזה, חשבתי שאני שומרת שבת, היום אני יודעת, שהשבת, בעצם, שומרת עלי.

שומרת עלי לא רק ל- 25 שעות בסוף השבוע.

כי שבת היא בכלל לא סוף השבוע.

נגמר. אין יותר סוף שבוע מבחינתי.

יש שבת.

שבת היא "ראשית עריסותכם חלה"

שבת היא המקור, היא הראשית, התחלת ההתחלות. סיבת הסיבות.

השבת הקדושה שומרת עלינו מערב שבת לערב שבת…

לאורך כל השבוע, נוכחת בי השבת.

אני מחכה לה, מתרגשת לבואה.

ביום אחד מכינה תפריט של אוכל, סלטים, קינוחים, ביום השני, קניות. וכך בכל יום אני עושה משהו לכבודה.

בישולים / ניקיונות / כביסות / אפייה וכו…

וככה, בזכות ההכנה המוקדמת הזאת, בזכות "שמירת השבת לאורך ימות השבוע, יש לי כל יום שבת קטנה בלב.

השבת הזאת, הנוכחות הזאת של הקודש והטוב, מרימה אותי בימים קשים אלו.

מיום של כאב ושכול, היום, אני ממש מחכה לשבת. עסוקה בקודש. מרימה את החומר למדרגה של קודש בזכות ההבנה והכוונה שהוא מיועד לשבת.

כביסה ביום שלישי? לכבוד שבת קודש.

גיהוץ ביום רביעי? לכבוד שבת קודש.

הכל לכבודה. כל המהות שלי הפכה להיות שבת אחת גדולה (:

מחכה לאורחים שיבואו.

מחכה לערוך את השולחן בליל חמישי שהכל מוכן, נקי, מסודר ומאיר כל כך.

אני מרגישה שזה כמו צוואה של היום השחור הזה.

לשמור את השבת. לשמור את השמחה. לשמור את התורה.

מה עוד יש לנו בחיים האלו?

כלום ושום דבר.

עצב, שכול, אובדן, חורבן. ממש חורבן הבית.

אבל ביום שאני חיה את השבת, אני מרגישה שאני חיה.

מרגישה שיש סיבה גדולה ממני, גדולה מסך הפחדים שלי, גדולה מסך המחשבות האיומות שיש לכולנו בראש מאז השבעה באוקטובר.

השבת הקדושה מנצחת הכל.

השבת תנצח, כל פחד ומכאוב.

שבת היא רפואה, ורפואה גדולה קרובה לבוא. בע"ה.

אז רגע, מה אמרנו?

11 שנים.

אוקיי, מה עכשיו?

כל חיי רציתי שליטה. רציתי ידיעה.

ידיעה מוחלטת. תכנונים ארוכי טווח.

החיים שלנו השתנו.

היום אני מבינה, כשאני מוכנה לאבד את השליטה מלשאול מה יהיה?

מה יהיה עלי? מה יהיה על הבלוג ביום שאחרי?

מי אהיה בלי "הסיפור" הזה?

מי אני בלי הסיפור. "הסטורי".

מי אני בכלל.

מעפר נוצרתי ולעפר אשוב.

ומצד שני – לכבודי נברא העולם.

כשאני מוכנה לאבד שליטה – אני מקבלת את עצמי בחזרה.

הצורך להגיע להחלטה בימים של כאוס – הוא שורש הרע.

אז אין לי החלטות ארוכות טווח.

אישה של הווה.

אישה של עכשיו.

אישה של נוכחות מלאה ברגע הזה.

אישה שפחות ממהרת. יותר סבלנית, יותר חומלת. בעיקר לעצמה. בעיקר לסביבתה. בעיקר לתהליך גדול של בורא העולם.

כי בואו, מי צריך את אלוהים כשאני מנהלת את המופע?

אבאל'ה, סיימתי לחשוב שאני מנהלת את המופע של החיים שלי.

הדברים פשוט מתקדמים מעצמם.

יום ביומו.

קורבן התמיד.

זה שמקרבים כל יום בבוקר ובין הערביים.  

מלאכות של היום – יום. פתאום מקבלות כזאת משמעות עמוקה.

הנה 11 המרשמים לבריאות ושמחה:

1. לקום בכל יום וללבוש את הבגד הכי יפה שלך.
2. להתפלל, להתבודד. לדבר עם אבא שבשמים. על כל דבר. הכי פעוט שיש.
3. לטפל בתודעה: להפסיק את המלחמות הפנימיות, להפסיק להתערב למציאות ולשחרר את כל הקרבות המנטליים שגורמים לעייפות ותשישות. וגם, לשקול בחיוב טיפול רגשי, במידת הצורך.
4. אוכל טוב. המטבח עושה לי ממש טוב. אפייה מרגיעה אותי. תכנסי למטבח. תפתחי איזה מתכון ותכיני משהו. כל יום. למתקדמות: ערכי את השולחן הכי יפה שלך. גם אם זה רק בשביל טוסט / סלט… את האורחת הכי חשובה שלך. תטפלי בך היטב. למתי את שומרת את הכלים הכי יפים בארון? החיים קורים בזמן שאנחנו מחכים שהם יקרו…
5. להדליק את האור שבלב. אני מדליקה נר בכל יום. מבקשת להוסיף אור על אור ולא רק להדליק בחושך…
6. לשמור על השבת. בשבת. ועוד להוסיף מהחול אל הקודש. לשמור שבתות קטנות שישה ימים בשבוע. 
7. כתיבה. הכתיבה היא הכלי הטיפולי הכי יעיל, זמין ונגיש שיש. בדיוק בגלל זה רוב האנושות לא כותבת. אחחח איזה פספוס. חיים עם כתיבה הם בהכרח חיים מלאים יותר, בריאים יותר, מעוכלים. מעובדים. פחות חרדים. פחות טראומטיים. תני לך מקום בעולם שלך. אל תחכי שהחיים יקרו… הכתיבה יוצרת מציאות שנעים להיות בה. שאפשר לחיות בה. שמותר לך. תבטיחי לי שאחרי הפוסט הזה את כותבת. מה שעולה. מה שיוצא. בלי לסנן. מה שלומך? על הטוב ועל הפחות טוב. זה מנקה את הלב. מטהר רעלים. נו, זה הפסיכולוג הכי טוב שיש.  
8. צעידה. בינינו, לפני המלחמה, הייתי יוצאת מהמושב וצועדת לכיוון יער בן שמן. מאז שלקחו לנו את החופש, מודה, שאני לא מרגישה בנוח להיות לבד מחוץ למושב, גם אם יש כבר זריחה ב 6 בבוקר. אז אני צועדת בתוך המושב. כמו בימים של הקורונה. עושה רונדלים הלוך – חזור בשלושת הרחובות שיש במושב שלנו. מה אכפת לי? אם זה הפתרון – זה הפתרון. מסננת רעשים. שמה באוזניים אפרמציות חיוביות ומטעינה את עצמי ליום החדש. 20 דקות. חצי שעה. משלבת גם ריצה. הכל הולך. חוזרת הביתה, קצת מתיחות, הרפייה ויאללה לאמבטיה.
9. הודיה. להודות על כל היש. להרפות אחיזה, שליטה. להפסיק לנהל את המופע. להמליך את המלך בכל פעולה ועשייה.  
10. לתת. לתת מעצמך. להכין משהו למישהו. להוסיף מילים טובות. לבוא עם חיוך. עם חיבוק.
11. להחליט שנעים לך, נעים לך מאוד. לעשות שיהיה לך נעים. להאמין. להסכים, בכל יום מחדש, שמגיע לך לחיות.

המרשמים האלו הם ריפוי לגוף ולנפש, המרשמים האלו ייתנו לך שמחה בלב, גם בימים של חורבן.
תתני לעצמך את הרשות להירפא מהתופת. מהזוועות. כל יום עוד מרשם ועוד… תשמרי לי עלייך.

מזל טוב בלוג.

איזה ברכה זאת. איזה תפילה גדולה זאת.

לאחל מזל טוב.

נראה לי שזאת התפילה הגדולה ביותר.

החשובה ביותר.

בואו נאחל זאת לזאת מזל –  טוב. בוקר – טוב. שהבוקר יהיה בוקר מלא בטוב.  ובין הערביים – כי היום פתאום נגמר בצהריים (: נאחל לילה טוב.

מרגישה שהתפילות האלו הם קורבן התמיד שלנו בימים אלו.

פשוט לאחל אותם עם כוונה. שהבוקר יהיה טוב, שהלילה יהיה טוב.

הנה ימים טובים באים עלינו, בע"ה.

• 

אני מודה לבלוג שהפגיש את הלב שלי – עם הלב שלך.

אני שולחת לך, אישה אהובה, שנמצאת כאן איתי כברת דרך, שקוראת, מגיבה, מחייכת ולפעמים גם מוחאת דמעה, בכל מקום שאת נמצאת, חיבוק גדול ממני אלייך.

זכיתי בך.

תודה שהיית כאן.

תודה שהחזקתן לי את המרחב הזה.

בואו נצא מהבלוג הזה עם החלטה טובה:

בואו נשמור ביחד את השבת, בשבת המלכה, ועכשיו גם לאורך כל ימות השבוע.

בואו נוסיף קודש גם בימים של חול.

מבטיחה לך שהשינוי הזה ימלא אותך בשמחה. השבת תשמור עלייך בחזרה.

תרגישי שאת חלק מהעם הנבחר. עם הנצח.

כל אחת מכן היא דוכסית, בת ישראל אהובה ויקרה.

אני משתדלת לקיים את כל המרשמים האלו שמביאים לי שמחה, ריפוי וחמלה.

אלו מרשמים תקחי איתך?

יש לך מרשמים משלך? שתפי אותי, מחכה לקרוא אתכן בחזרה.

לחיי הבלוג,

לחייך,

לחיי נועם השבת ותפארתה.

יָהּ אֶכְסֹף נֹעַם שַׁבָּת

הַמַּתְאֶמֶּת וּמִתְאַחֶדֶת בִּסְגֻלָּתֶךָ

מְשֹׁךְ נֹעַם יִרְאָתֶךָ לְעַם מְבַקְשֵׁי רְצוֹנֶךָ

קַדְּשֵׁם בִּקְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת הַמִּתְאַחֶדֶת בְּתוֹרָתֶךָ

פְּתַח לָהֶם נֹעַם וְרָצוֹן לִפְתּוֹחַ שַׁעֲרֵי רְצוֹנֶךָ…

כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם

כֵּן נַפְשָׁם תַּעֲרֹג לְקַבֵּל נֹעַם שַׁבָּת הַמִּתְאַחֶדֶת בְּשֵׁם קָדְשֶׁךָ…

שִׁשָּׁה יָמִים הַמְקַבְּלִים קְדֻשָּׁה מִשַּׁבַּת קָדְשֶׁךָ

וְטַהֵר לִבָּם בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה לְעָבְדֶּךָ…

וְיִהְיוּ רַחֲמֶיךָ מִתְגּוֹלְלִים עַל עַם קָדְשֶׁךָ

לְעַטֵּר אֶת יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאֶרֶת הַמְפָאֲרִים אוֹתְךָ (בְּיוֹם שַׁבָּת) עַל יְדֵי שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ

כָּל שִׁשָּׁה יָמִים לְהַנְחִילָם נַחֲלַת יַעֲקֹב בְּחִירֶךָ.

הַשַּׁבָּת נוֹעַם הַנְּשָׁמוֹת

וְהַשְּׁבִיעִי עֹנֶג הָרוּחוֹת וְעֵדֶן הַנְּפָשׁוֹת

לְהִתְעַדֵּן בְּאַהֲבָתֶךָ וּבְיִרְאָתֶךָ

שַׁבָּת קֹדֶשׁ נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתֶךָ….

יה- אכסוף / ר' אהרון מקרלין

זאת הגרסה האהובה עלי של השיר המופלא הזה, עושה לי צמרמורת בכל פעם מחדש.

שבת, כמה טוב שבאת.

אפרת, דוכסית