עשרה ימים.

עשרה ימים אל תוך התופת שהעם שלנו לא ידע, ככה, מעולם.

עשרה ימים שמרגישים כמו שנה, כמו שניה. כמו נצח. כמו הרף עין. 

עשרה ימים שבהם נגמרו לי המילים.

לפעמים עדיף לשתוק. אמרתי לעצמי.

אמרתי ונעלמתי. 

ולא פציתי את פי.

וכי מה יש לומר?

איך אפשר לעכל, לנחם, להסתכל בעיניים?

איך אפשר לחיות?

חיים.

מוות.

הכל מטלטל כל כך. שביר כל כך.

שמחה, תורה, טלית, משפחה, ארוחת חג.

ובתוך רגע –

מלחמה, אבל, חורבן, ממ"ד, צו שמונה.

איך הרע תופס את המקום של הטוב. איך הכל משתלט ומתהפך ומתרסק ומתנפץ ומשאיר אותנו שבורי לב. חסרי מילים. חסרי נשימה, ויותר מידי חסרי דופק.

…

מי יודע כל כאב?
מי רופא לשבורי לב?
יוצר אור וחושך
עושה שלום ומלחמה

ומי ירפא ליבי
אל מי אני מתגעגע
כמו ים שאין לו חוף
רק תגיד לי מי, מי יחבק אותי
ויבטיח שאני לא אכנע בסוף?

שבורי לב / חנן בן ארי

…

שבי, תכתבי משהו, לא מסוגלת.

תחשבי משהו, לא מסוגלת.

תגידי משהו.

הרגשתי שזה סוף העולם.

חזק מידי, מטלטל מידי, מפחיד. ממש פחד קיומי.

לסגור את כל החלונות והתריסים וכל רעש קטן בחוץ מקפיץ אותך. מרעיד לך את הלב.

בארץ שלנו.

למדנו איך לקום מפיגוע של מחבל אחד. מזעזע ככל שיהיה.

אבל תגידו,

איך קמים מחולייה כזאת? ממנהרות כאלו? ממתקפה אכזרית כזאת?

חייבים גאולה, זה לא ייתכן. העולם שלנו לא יכול לחזור להיות מה שהיה.  

בימים האלו, בין הפחד לייאוש אני ממש מחכה שהמשיח יבוא. אבל הפעם באמת.

כל עם ישראל רוצה שבת, רוצה ציצית, רוצה תפילה. רוצה הפרשת חלה. רוצה ממש מכל הלב – גאולה.

כי די כבר. כמה אפשר שנאה ומחלוקת וכאב ופירוד ועוינות בתוכנו?

והנה כולנו כאן. הנה המשיח מגיע ורואה אותנו עושים חסד ביד אחת וסידור תפילה ביד השנייה.

זהו, הוא בטוח מגיע.

ואת האזעקות תחליף צפירת הגאולה.

הנה, זהו, הוא בא.

מתי?

יום ועוד יום, ועוד,

איפה אתה?

ואיפה את – גאולה?

…

ואף על פי שיתמהמה עם כל זאת אחכה לו בכל יום שיבוא.

…

נחכה?

אפשר בכלל עוד לחכות?

עד מתי?

אני מפחדת מהמצב הנוכחי, אבל יותר מזה, אני ממש מפחדת מהשלב הבא של אחרי המלחמה, מפחדת שהמלחמה תסתיים והמשיח עדיין לא יבוא.

זה מפחיד אותי הרבה יותר ממחבלים. מאזעקות. מיירוטים. מחדשות.

כי כל אלו הם בידי שמים – כלומר, רק ה' יודע לאן הטיל יגיע ומה יקרה איתו (ועלינו רק חובת ההשתדלות של תפילה והתגייסות למלחמה)

אני ממש אבל ממש מפחדת מעוד דרך ארוכה.

מה יהיה איתנו?

מה יקרה ביום שאחרי?

ביום שאחרי כל היופי הזה ברחובות, כל היופי הזה עם האחדות?

הבוקר, ראש חודש חשוון, יצאתי למרפסת לתפילת "הלל", ישבתי רגע עם הסידור, נשמתי, הרמתי את העיניים לשמים ובדיוק שמעתי את השכן שלי מדבר מחוץ לבית.

הגיע אליו גיסו, על מדים.

"שחררו אותך"? שאל השכן

"איזה שחררו, גם אם ישחררו אני עדיין שם… " ענה הגיס

"תקשיב מה אני אומר לך," המשיך הגיס בהתלהבות, "עוד מעט אני חוזר לבסיס, תקשיב רגע, הייתי במוסך עכשיו, פנצ'ר בגלגל, מסיימים לתקן שם את הפנצ'ר, אני בא לשלם, עומד שם יהודי אומר לי "אני משלם",

אמרתי לו: "מה פתאום אח שלי, זה פנצ'ר שלי"

אמר לי היהודי: "תשמח אותי, תן לי לשלם את הפנצ'ר של חייל במילואים"

ואז הם התחבקו, השכן שלי וגיסו.

היו לי דמעות בעיניים.

רציתי גם לחבק אותם (:

איזה יהודים טובים. ישתבח שמו לעד.

איזה ערבות הדדית.

יהודי במוסך רוצה לשלם על פנצ'ר של יהודי שמשרת במילואים.

אבאל'ה שלי, אתה רואה איזה עם יש לך?

אתה רואה אותנו עכשיו?

והדמעות זולגות, ואני מרימה את העיניים לשמיים בתחינה.

ודבר אחד אני רק רוצה:

שכל זה יישאר גם ביום שהמלחמה תיגמר.

בבקשה.

ברקע: ארייה ואמרי בקבלת שבת עם ילדי הגן – בזום. יום שישי, כ"ט תשרי, 9:00 בבוקר.

אבאל'ה, למה זה חייב לבוא ביחד?

למה אנחנו משוועים לגאולה, אוחזים כולנו בתפילה ואחדות רק בשעת מלחמה?

אני ממש מפחדת ששוב נירדם בשמירה.

ששוב נקנא ונשנא ונפלג וניכנס לשגרה

ששוב לא נזכור ולא נחיה את המהות

למה רק בכוח? למה רק מתוך פחד?

למה?

ולמה אני כל כך מפחדת מזה?

ממש רועדת מפחד.

התרופה היחידה לפחד היא – גאולה.

ריבונו של עולם, בבקשה ממך, אל תעמיד אותנו בעוד ניסיון של שאננות ושגרה.

כי בנינו, כשאנחנו בשגרה אנחנו לא ממש בטירוף על הגאולה. על האחדות. על קירוב הלבבות. על הנתינה חסרת הגבולות.

אנחנו לא ממש "על זה".

אנחנו בגלות.

ואני מבינה, בתוך תוכי שזה בלתי אפשרי התעוררות כזאת של כל העם כשאנחנו בזמן גלות ושגרה?

אז בבקשה, אבאל'ה שלי. בבקשה.

אולי היום תביא לנו את הגאולה?

בלי שיתמהמה.

היום. עכשיו.

זהו. במקום "זמן מלחמה" אפשר להחליף את הסטטוס ל – "זמן גאולה."

בעצם, את העבר אי אפשר לשנות. אנשים מתו. משפחות נהרסו. המלחמה ממש, עדיין.

עכשיו זמן מלחמה אבל את העתיד, בעוד רגע, בעוד שניה אפשר לשנות, אנחנו יכולים,

נכון אבאל'ה שלי?

תראה את העם שלך. תראה אותנו עכשיו. תסתכל על היופי הזה. על האחדות. על הרצון הטוב של כולנו בלב.

אני ממש מתחננת.

זועקת מקירות ליבי.

מפחדת פחד מוות – מהיום שאחרי.

תעשה בבקשה שהיום שאחרי יהיה יום גאולה. יום שמחה. יום תחיית המתים. יום שלום. יום שלווה.

יום של המלכת מלכות ה' בעולם כולו.

זהו, אנחנו מוכנים ליום שאחרי.

אין פחד יותר מהיום שאחרי.

אין פחד שנישאב לשגרה. לעצבות. לתלונות. לשטויות. ממש התעסקנו בשטויות.

התווכחנו על שטויות.

איך הכול נראה זוטר ושולי בזמן שחיים ומוות משמשים כאן בערבוביה.

זהו. נגמר.

לא יכולה לפחד עוד.

הגשר צר.

אני מתה מפחד.

ואני ממש רוצה לחיות.

בבקשה אבאל'ה.

תן לנו חיים.

אחרי כל המיתות המשונות האלו.   

אני לא רואה דרך אחרת של חיים.

רק גאולה.

אמיתית. שלימה.

זהו, בית המקדש יורד מהשמים מוכן. שלם.

בניין עדי עד.

ישתבח שמו לעד.

הרעש הזה עכשיו בחוץ כבר לא עולה ויורד. הוא רק עולה ועולה.

ועולה.

הרעש הזה הוא השופר שמודיע על סיום המלחמה. 

אני רצה ללבוש את שמלת הגאולה,

אפרת, דוכסית