בפוסט האחרון בבלוג, שתפתי אתכן, באומץ לב, על ההתמודדות שלי עם סיטואציות נפשיות מורכבות, דימוי גוף שלילי וכאבים כרוניים שהיו מנת חלקי, בעבר, ב"ה.

רגע לפני שפרסמתי את הפוסט בבלוג, שאלתי את עצמי: תגידי, את בטוחה?

בשביל מה לפרסם דבר כזה? בשביל מה לחשוף ככה את האמת הנוגעת, הכואבת, האמיתית כל כך?

מה יקרה אם אפרסם את זה?

איזה פדיחה.

מה יגידו?  

אני "פוגעת" ב "תדמית" שלי….

ועוד ועוד…

כשאני חושבת מה "עלול" לקרות לי – אני חושבת על התדמית שלי

לעומת זאת, כשאני חושבת מה יקרה לעולם – אני חושבת על המהות האמיתית

לא אשקר לכן, זה לא קל.

אנשים אוהבים "לנכס" לאנשים שהם עוקבים אחריהם – תכונות מושלמות והם מציירים אותם בראשם כאנשים מושלמים עם כתיבה מושלמת, גוף מושלם, בעל מושלם, ילדים מושלמים, בית מושלם, ועוד ועוד… כשהכל כמובן, מה – זה – מושלם (:

וכמו שאתן יודעות, אני בוחרת להעלות לשיח בכל פעם התמודדות אחרת ולסדוק את אותה התדמית השקרית.

לא בגלל שאני חושבת שאני לא מושלמת, פשוט בגלל שהיום ב"ה אני שלימה.

וכאישה שלימה אני יכולה לשתף קבל עם ועדה שיש לי אתגרים. ניסיונות. פחדים. ואולי הדשא של השכן ירוק יותר אבל זה רק בגלל שאני משקה. משקה ומטפחת את עצמי ואת הקן הפרטי שלי וכמובן ברגע שתשקו ותטפחו גם את שלכן – תראו כמה הוא ירוק, יפה ופורח ומיועד בדיוק לכן.

אז איפה הייתי ומה רציתי לומר?  

תדמית, מהות. הפער הזה ביניהם.

בואו נדבר על זה.

בואו נשים גם את הפחד הזה על השולחן.

ובכן, עד כה, הייתי סודקת מעת לעת ומזכירה לכן שאני בן אדם בשר ודם, אנושית.

ועדיין, הרגשתי שזה נחמד. באמת,

תשאלו כל יוצרת תוכן, כזאת שכתיבה וצילום הם חלק מה- DNA שלה. זה נעים וכיף לצלם, לכתוב, לתעד, להעלות לשיח, לעורר מודעות וגם השראה.

זה משהו שזורם לי הכי בכיף שיש.

אבל להיכנס יותר פנימה? לגעת במקור הדימום? לנפץ לגמרי את כל מה שחשבו עלי?

אמרתי עלי? עלי זה התדמית שלי. מה יחשבו עלי. מה יגידו עלי. זה תדמית.

כל מה שקשור במחשבה – בראש. כל המילים שקופצות לכן לראש ברגע הראשון זה בדיוק העבודה של השכל, האשליה הגדולה.

ולעומת זאת, מה ירגישו כלפיי – איזה רגש אני מעוררת ביצירה שלי, בעשייה שלי, במילים שאני אומרת. במקומות הכואבים שאני אסכים לגעת. במקומות העמוקים בנפש אליהם אגיע בכתיבה. שם, במקום הזה, שהוא מעבר לשכל ולזמן, שהוא לא תלוי בהגדרות ובשום דבר.

שם, ברגש שלכן, כשאני אחשוב על הלב שלכן, על האתגרים שאולי אתן מתמודדות איתן, ואולי בשיתוף שלי תמצאו נחמה? הכוונה? אולי תמצאו שם כנות, כוח, ואולי תדונו את עצמכן לכף זכות?

כשאני לא חושבת על איך נראה ונתפס הכוח / היכולת שלי – אלא איזה כוח אני יכולה לתת?

אז הכף הענקית הזאת, המלאה הזאת, הופכת את כולנו לרקמה אנושית אחת גדולה ויש לה כתר על הראש ועוד אחד עמוק בנשמה.

 וככה, כשכל אחת מכן היא דוכסית (ולא דוסית חלילה)

כולנו לשותפות במסע החיים.  

זה לא עוד פוסט בבלוג.

זה הזדמנות להתבוננות פנימית אליכן. ללב שלכן. לכאבים שלכן. לרצונות שלכן. לצורך של היקום ממני.

לשליחות.

השפה של הלב היא שפה מיוחדת במינה.

יש לה יכולת לשבור חומות הגנה.

וכמה חומות שמנו על עצמנו, איזה שקרים אמרנו לעצמנו.

ואיך קרה שהסכמנו לחיות את התדמית שלנו?

מה נשאיר כאן אחרי מאה ועשרים?

פרצוף יפה? אשליה למשהו שלא קיים?

אני מרגישה שבתקופה האחרונה שיש בעולם תנועת התעוררות למשהו אחר. לחוויית חיים אחרת.

לאיכות חיים אחרת.

אנחנו מסכימות להתבונן על עצמנו בראי. לראות אותנו.

להקשיב לנו. לחמול עלינו.

ובעיקר – יש רצון גדול לרפא את עצמנו.

הבנו שיש לנו כוח. יש בנו ניצוץ אלוהי שצמא להתגלות לעולם.

לחיות את המהות – להתחבר למהות הפנימית שלנו, זאת תחילתה של הדרך לריפוי עצמי.

אחרי הפוסט הקודם שעלה בבלוג, הופתעתי לדעת כמה נשים מתמודדות עם אתגרי בריאות.

נכון כשיש לנו אתגר אנחנו בטוחות שרק לנו יש?

אז לא, אנחנו לא עד כדי כך מיוחדות (:

ומסתבר שישי כל כך הרבה רצון להירפא בעולם הזה,

אז נתבקשתי לשתף בעצות פרקטיות ובדרך שעשיתי באופן שייתן הנחיות והוראות.

לפני הכל, חשוב לי לומר – אני הרופאה של עצמי, בדיוק כפי שאתן תהיו הרופאות שלכן.

לכל בן אנוש יש הזכות – והיכולת!!! – לרפא את עצמו.

הגוף שתקף את עצמו – יכול לרפא את עצמו.

נשמע פשוט, נכון?

אז למה אנחנו הולכות עם מחלות אוטואימוניות לרופא קונבנציונלי? רק כדי לשמוע שהמחלה הזאת חשוכת מרפא?

רק כדי להכניס לתודעה שלנו שזה אבוד?

נכון, ניתנה לרופא הרשות לרופא.

לרופא ניתנה הרשות, אז לך, לך, בעצמך, למה שלא תתני את הרשות?

חשוב לי לציין שאני לא נגד הרפואה הקונבנציונלית.

אני בעד הגישה האינטגרטיבית המשלבת בין הרפואה המשלימה לרפואה המודרנית.

אני יודעת בוודאות שבני האדם יכולים לרפא בעצמם את המחלות שהגוף הביא להם.

קודם כל חשוב שנדע שמחלה היא רק סימפטום של בעיה.

אז לפני הכל נשאל מה הבעיה? עם מה הנפש מתמודדת שזה בא לידי ביטוי בגוף?

תמיד זאת שאלת המפתח.

אחרי שעשינו תחקיר פנימי, תחליטו לבד אם ללכת לרופא בקופת חולים שייתן לכם מרשם (אם יש לו בכלל… כי למשל לדלקת מעיים אין מרשם. תתמודדו)

או לחילופין, למצוא דרכים אחרות.

ובכן, חיפשתי, חקרתי, בדקתי וניסיתי כמעט כל דבר.

בשנים האחרונות אני עוקבת, מודרכת ולומדת מאנשים נפלאים שריפאו את עצמם ממחלות הרבה יותר מאתגרות.

אז קודם כל חשוב שנבין שניתנה לכולנו הרשות לרפא את עצמנו.

אני לא רופאה של אף אחת (:

ואני יכולה לשתף מה עבד לי, מה אני עושה כדי לחיות חיי רווחה, בריאות ואושר,  ככל שניתן, רוב היממה (:

וזאת לא תדמית, זאת הסכמה לחיות את המהות.

לשאול את עצמנו שאלות. להסכים להיכנס פנימה ללב ולבדוק מה הדבר הזה רוצה ללמד אותי?

הרי כל אתגר בא אלינו כדי ללמד אותנו משהו.

אז דבר ראשון להיות בהסכמה ללמוד. להקשיב. להסכים להיות קצת בשקט לפעמים.

ופתאום הבנתי שהדרך שלי היא הרבה מעבר ל- תזייפי את זה עד שיהיה לך את זה.

היא הרבה – הרבה מעבר.

היא מעבר מטורף ומדהים ממצב של ביטול עצמי – לביטוי עצמי.

ביטול עצמי – משמעותו – לא לחיות את המהות שלי בשום צורה.

ביטוי עצמי – הזדמנות לבטא את עצמי.

בנוכחות פיזית, בלבוש, באמירה האישית שלי, בכתיבה, בשיח. לבטא. בכל דרך יצירתית, שלי.

אז מה עשיתי בדרך כדי לרפא את עצמי?

איך נותנים מקום לביטוי של בריאות אמיתית בחיים?

וזה כבר לא של גוף ונפש. זה קודם כל נפש. תמיד העבודה והבדיקה מתחילים פנימה.

אז הרשו לי לשאול, האם תסכימו להיכנס פנימה?

עמוק לתוך הלב. להאמין שריפוי אפשרי?

תכתבו לי בתגובות.

אני כבר מתחילה לכתוב את הפוסט הבא לבלוג שיעסוק בדיוק בכל הדברים האלו וייתן מראה לכל מי שליבה, נפשה וגופה מבקשים ריפוי.

כולל תזונה, אורח חיים, אימונים ו- הדבר הכי חשוב שאף אחד לא מדבר עליו שצריך לעשות כדי לרפא… ובעצם נדבר על כל מה שנותן לי היום איכות חיים של בריאות ושמחה.

ועל כך, בע"ה, בהרחבה בבלוג הבא.

מאחלת לכל אחת מאיתנו לחיות את המהות ולשתף את העולם בכל מה שיהפוך אותו למקום טוב יותר מ-איך שהוא היה, רגע לפני שהעולם פגש בנו.

אמן.

אוהבת מאוד,

תודה שאתן מרחיבות לי את הלב בחזרה.

אפרת, דוכסית