הייתי בת 11.

ילדה ביישנית, עדינה, חסרת ביטחון וגבוהה. תמיד הייתי גבוהה (:

והוא היה מסתכל. בהתחלה לא התייחסתי לזה. אבל הוא המשיך להסתכל.

היה שולח אלי מבטים של שעשוע. הייתי מסיטה את המבט, באופן חד. לא נותנת לו לצלול לתוך העיניים שלי. לא רציתי שהוא יידע כמה אני מפחדת בתוך הנשמה שלי.

תמיד ידעתי שהעיניים הם הראי של הנפש. הסתרתי אותם. אבל הוא המשיך להופיע..

בכל יום. לפני שהלכתי לבית הספר ובסוף היום כשסיימתי. וגם אחר הצהריים ובערב. תמיד הוא היה שם.

בהתחלה, רק מביט. בוחן. מתבונן. בשבריר השנייה שהעיניים שלי היו נתקלות בעיני השטן שלו, הייתי רואה שם מעבר לשעשוע גם הנאה. הוא היה נהנה להסתכל עלי. לא רציתי לתת לו את ההנאה הזאת. אז הייתי מסיטה את המבט במהירות וממשיכה ממנו הלאה.

ואז הוא התחיל לומר את השם שלי. לקרוא לי. להפתיע אותי.

במדרגות. בסמטה צידית. תמיד בלחש, כממתיק סוד.

וככל שהייתי חומקת ממנו הוא היה מוצא אותי. והמבט בעיניים היה "הנה את, מצאתי אותך, אני יכול. אני יכול לראות, לבהות, להביט, להציץ…"

הוא היה מציצן. זה מה שהרגשתי בגיל 11, שהוא מציץ עלי. שהוא מפריע לי. לא ספרתי לאף אחד,

ואז זה קרה.

יום אחד כשיצאתי מהבית, הוא פתאום העז, במקום רק לעמוד מאחורי גדר האבנים שהפרידה בין הבית שלו לבית ילדותי, הוא פתאום קפץ משם, כמו אריה, המבקש לטרף.

ועבר לידי,  קרוב ממש. כמעט נוגע. אמר משהו כמו "היי", הרים את הגבות, חייך מאוזן לאוזן והתבונן שוב.

היה לו ריח רע. מסריח. מוזנח. שנאתי את הרגע הזה. זה היה קרוב אלי, מוחשי.

התחלתי לפחד.

פתאום הוא כבר לא החתול שעומד מעבר לגדר. פתאום הוא אדם גדול עם זקן ארוך ושיער סתור ומדובלל. פתאום הוא עומד לידי. קרוב.

וזה העלה בי בחילה. הכל קרה מהר מידי, הקפיצה שלו, הנוכחות הרגעית לידי, ואני בדיוק הייתי בדרך לאנ-שהו, והמשכתי לשם. לא עצרתי. אפילו לא לרגע. אבל הוא הצליח להבהיל אותי. הבנתי שהוא יכול לצאת מהכלוב של עצמו.

–

קראו לו הלל. ולא, זה לא שם בדוי, לא אכפת לי שיידעו את זה. כלומר, עכשיו, בגיל 34, דווקא ממש כן אכפת לי וחשוב לי שיידעו. פתאום אני רוצה לשתף במה שקרה שם. בדברים שקרו לפני יותר מעשרים שנים.

תמיד כשדברו מסביבי על פגיעה מינית, אמרתי שלא פגעו מי מעולם. ההדחקה הייתה כל כך גדולה שהגוף שלי לא הסכים להודות במה שהיה.

כאילו שהודאה כשזאת היא כישלון שלי. כאילו שאני אשמה, חלילה. בסטיות המיניות של השכן שלי.

–

וככה, במשך תקופה ארוכה, חודשים, שהוא עולה איתי בכל בוקר לאוטובוס לכיתה. יורד בתחנה שאני יורדת. צועד – נטמע בהמון האדם והתלמידות. אני נכנסת בריצה לשער בית הספר והוא ממשיך את דרכו או חלילה מחכה לי שאסיים.

למה חלילה? כי באמת לא היה לי מושג איך הוא תמיד ידע מתי אני מסיימת את בית הספר והיה מלווה אותי הביתה.

בהלוך – הייתי נוסעת באוטובוס, כי בוקר וצריך להספיק להגיע בזמן. וגם כי הדרך הלוך הייתה עלייה מאתגרת וארוכה ואילו הדרך חזור מבית הספר הייתה כולה ירידה תלולה ועד שהאוטובוס היה מגיע לתחנה, הייתי כבר מגיעה הביתה. אז תמיד בחרתי באופציה הזאת לחזור הביתה.

כמו נחש ארסי, הוא היה מתפתל בסמטאות, נצמד לקירות, ופתאום נוכח, מופיע מולי.  זוג עיניים מביטות, חודרות, מפשיטות.

–

הוא היה הבן של השכנים ממול. משפחה אמריקאית טיפוסית בן יחיד להורים מבוגרים שלא יודעים מילה בעברית. הבן שלהם, הלל, כן ידע עברית. ידע מצוין גם לכתוב.

יום אחד הוא כתב לי מכתב.

הוא פגש אותי "באקראי" כשבאתי לצאת מהבית ולעלות לשכנים למעלה (הייתי עושה בייביסיטר לילדים של השכנה מעלי. קראו להם משפחת "פרקש" והם היו אנשים מקסימים. רק הדרך לשם בהלוך או בחזור, בחדר המדרגות הייתה מאתגרת ומפחידה)

הם התקרב אלי שוב, באותם שעות ערב מוקדמות, אני בדיוק מיהרתי למעלה לשכנים והוא יצא מהמחילה שלו, התקרב אלי מאוד, שוב הרחתי את אותו הריח הכבד, אפוף המסתורין של הגבר הצעיר הזה שכנראה היה לקראת גיל 18. אבל היה גדול וכבד ומגושם מאוד. ואני? אני ילדה בת 11. ילדה. תמימה. מבוהלת. מפוחדת שבחור זר מתקרב אליה, נושם אותה ומגיש לה מכתב. הלב שלי התחיל לדפוק על מיליון. רעדתי בכל הגוף. פחדתי שיקרה משהו אז לקחתי את המכתב, מרוב לחץ רצתי לדלת של הבית שלנו, נגשתי לאמא שלי ופשוט נתתי לה את המכתב הזה. היא שאלה מה זה ואמרתי לה שאני לא יודעת מה כתוב שם אבל הלל נתן לי.

אמא שלי: "מה? הלל?"

אני: "כן, אמא, הוא מסתכל עלי במבטים מוזרים כבר המון זמן ועכשיו הוא נתן לי מכתב"

הרגשתי שהמכתב המוחשי הזה הוא ההוכחה לכך שהלל באמת מסתכל עלי במבטים מפחידים.

אמא שלי קראה במהירות את המכתב וסיננה משהו מבין שיניה. זה לא היה קללה. אמא שלי לא קיללה מעולם אבל זה היה נשמע כמו: "איזה חצוף ,איזה ילד, מה הוא חושב לעצמו" .

שאלתי אותה מה כתוב שם אז היא אמרה שזה לא בשבילי. אמרתי לה שהוא כתב לי ונתן לי. אמא שלי אמרה שהוא מעורער בנפשו והוא חושב שהוא מאוהב בילדה צעירה.

"תתרחקי ממנו", ככה היא אמרה. "הוא מאוהב בך עד מעל הראש"

אני: ———-

שתיקה. מה יכולתי לומר? שדופק לי הלב בכל פעם שאני רואה אותו? שהוא אורב אחריי? אולי אני מדמיינת? מה זה אומר עלי? האם אני לא בסדר בזה שהוא מאוהב בי?

לא ידעתי מה זה אומר להיות מאוהב. אבל דבר אחד בטוח ידעתי – אני לא רוצה שאף אחד יהיה מאוהב בי. זה מפחיד. זה גורם לגוף לרעוד. זה מאיים. זה פתאום מופיע. אהה, וגם יש לזה ריח מסריח. מסריח מאוד.

–

המכתבים לא הפסיקו להגיע. בכל הזדמנות הוא היה מתקרב אלי, מנסה להיצמד, להריח. להיות קרוב. להרגיש את פעימות הלב. להתחכך בי עם שולי החצאית ושולי החליפה שלו. כן, הוא היה לובש חליפות מוזרות ובלייזרים מוזרים והיה לו כובע מוזר על הראש. טוטאל לוק של ברנש כזה. עם קוקו ארוך מאוד.

ואני פחדתי מאוד.

פחדתי שיקרה משהו אם לא אקח ממנו את המכתבים. הוא היה מחייך, כמו אומר לי : "ילדה טובה, כל הכבוד, זה בשבילך. אני מאוהב בך וחשוב לי שתדעי את זה עד הסוף".

מעולם לא פתחתי את המכתבים האלו. פחדתי לדעת מה הוא כתב שם, כאילו שאם אראה את המילים, אראה את הנפש שלו. סלדתי ממנו ופחדתי ממנו בו זמנית.

ולאמא שלי? נמאס.

נמאס מהשטויות האלו כמו שהיא אמרה, אז יום אחד, כשהמכתבים המשיכו להגיע, היא ניגשה לדלת של השכנים המטורללים ואמא של הלל פתחה את הדלת. אישה נמוכת קומה עם מטפחת מהודקת סביב ראשה. ריח של הזנחה מילא את חלל האוויר.

אמא שלי ניסתה להסביר לה שהילד שלה מטריד את הבת שלה ושולח לה מכתבי אהבה וזה לא מתאים כי אני ילדה וגם כי זה מפריע לנו מאוד וביקשה יפה שתרסן את הילד שלה. אמא של הלל לא הבינה כלום. היא לא יודעת לדבר בעברית מילה, אמא שלי לא יודעת באנגלית מילה, אז המסר לא עבר.

במקביל, אמא שלי ניסתה לתפוס בחזרה את המבט של בנה הלל ואיימה עליו שיפסיק מיד.

היא גם אמרה פעם אחת שהיא תפנה למשטרה אבל זה לא עזר.

הלל מעולם לא הפסיק ואמא שלי מעולם לא פנתה למשטרה.

היום, בדיעבד, אחרי 20 ומשהו שנים, אני מניחה שהוא חשב שאני בעניין שלו, ראשית, כי פחדתי להדוף אותו ולומר לו בפה מלא: "עוף מהחיים שלי, לוזר. "

שתקתי. שתיקה זה כמו הסכמה. לא?

מה יכולתי לעשות? רעדתי מפחד. הלב שלי היה על מאתיים בכל פעם שנפגשנו. וגם, תמיד לקחתי את המכתבים, שיתוף פעולה עם האויב.

וכאות לשיתוף הפעולה שלי, כביכול, הוא המשיך.

עם המבטים המפתים, עם מילות האהבה במכתבים (שמעולם ! לא ראיתי) אבל היה אפשר להרגיש את ריח האהבה האסורה על הגוף שלו על התנועות שלו. על המבטים.

יום אחד הוא פגש אותי שוב, הגיע קרוב ואמר לי, צמוד ממש : אפרת, אני אוהב אותך. אני רוצה אותך. אני רוצה להתחתן איתך. אני חושב עלייך מהרגע שאני קם בבוקר וגם בחלומות… "

הייתה לו שפה פיוטית כזאת. כמו מאהב, מחזר, נמרץ ומטורלל על כל הראש.  

לא הוצאתי מילה באותו המפגש. נאלמתי דום. אני זוכרת ממש שרציתי לדבר אבל הלשון נבלעה לי בתוך הפה. רק בהיתי בו במבט חלול ומלא שנאה.

שם התחלתי לשנוא אותו. עברתי מרגש של פחד לרגש של שנאה.

שנאתי את הקיום שלו. שנאתי את המפגשים האלו. שנאתי את עצמי בנוכחותו. שנאתי את הפאניקה שנכנסתי אליה בכל פעם שנפגשנו.  

הרגשתי שהוא יכול עלי. שיש לו שליטה עלי. שהוא מדבר – אני שותקת. הוא כותב – אני לוקחת. הוא נוכח – אני שם. פחדתי בכל מאודי. ושתפתי את אמא שלי בפחד שלי.

הוא ידע שאמא שלי שומרת עלי. שהיא בעניינים. אמא שלי גם ניגשה אליו לא פעם ולא פעמיים וביקשה שיפסיק. האיומים לא עזרו והוא ידע שהיא לא תעשה כלום, כנראה.

המנוול חיכה לשעת כושר.

יום אחד, אמא שלי, שהייתה בחודש תשיעי עם אחי הקטן, אשר, נסעה לבית החולים ללדת אותו. הגיע אמבולנס, הלל לא פספס את המאורע כמובן ואמא שלי נסעה הרחק.

שתפתי את דודה שלי, אחות של אמא שלי בעניין הזה. היא באה להיות איתנו (שישה ילדים) באותם ימים, למיטב זכרוני. דודה שלי נורית פנתה להלל ולהורים שלו אך ללא הועיל.

אני זוכרת שממש פחדתי לצאת מהבית. באותם ימים לא קבעתי בייביסיטר לשכנים ולא שום דבר. אני בכלל לא זוכרת אם הלכתי לבית הספר. כנראה שלא. כי היה לי אחים קטנים לעזור לטפל בהם ולשמור והמון מטלות של משק בית שצריך לבצע.  

–

השנה חלפה. הגיע שנת בת המצווה שלי. הגעתי לגיל מצוות.

למסיבת בת המצווה שלי, הגעתי עם משאלה אחת: שהלל ייעלם מחיי.

התפללתי חזק לה' וביקשתי ממנו שהוא יעלם, שתפתי את בורא עולם שהוא מפחיד אותי. שאני משתתקת שהלשון שלי הולכת לאיבוד. שהפה שלי נהיה יבש. שאני קופאת ברגע שאני רואה אותו ואני מתחננת שזה ייפסק.

ה' שמע את תפילתי וביום אחד אמא שלי הודיעה לנו שאנחנו עוברים דירה.

אני לא יודעת אם הלל היה הטריגר אבל אין לי ספק שאמא שלי הייתה ערה למורכבות העניין והבינה שרק מעבר דירה יגאל אותנו מהחלאה האנושית הזאת.

ביום אחד בהיר, הגיעה משאית גדולה לארוז את מטלטלינו ולא חזרנו לשם מעולם.

המשאלה שלי הוגשמה. מאז ידעתי שאפשר לדבר עם אלוהים. אפשר ממש לפנות אליו והוא מקשיב ושומע. וזאת הרגשה נפלאה שאפשר להעביר מסר גם למישהו שלא רואים. גם כשהפה יבש והלב דופק והנשמה רועדת ומבוהלת. יש מישהו למעלה שתמיד מקשיב ושומע.

–

הסיפור שלי היה יכול להסתיים אחרת. הלל היה יכול לתקוף אותי מינית באופן פיזי ולא רק להטריד מילולית.

למזלי, כנראה לא היה להלל האומץ לפגוע בי, או שהוא באמת היה מאוהב בי ורצה להתחתן איתי בגיל 11. כך או כך, את ההרגשה האיומה של הקיפאון, את הפחד והטרף בעיניים שלו, העדפתי להדחיק שנים רבות. לא העזתי להציף את זה, החלטתי שאני שוכחת. מוחקת. וכך עשיתי.

עד התקופה האחרונה.

בתקופה האחרונה קבלתי אינספור פניות לקיים סדנאות ומפגשי העצמה וסטיילינג לנערות בנות מצווה.

גם בעבר קבלתי פניות רבות בנושא אבל תמיד אמרתי שאין לי סדנאות לגיל הזה ועברתי הלאה. דברתי לנשים בגיל שלי, הנחתי רק סדנאות העצמה וסטיילינג לנשים.

–

בשנה האחרונה, במסגרת לימודי התפתחות אישית בשיטת "לואיז היי" שעשיתי, שם, בין היתר, קבלנו מראה והתבוננו. לא רק בבואה ובאישה שאני היום ואיתה אני מתמודדת. התבוננו עם הראי, בראי של הנפש. של הנשמה. דברנו לילדה הקטנה שלנו. ונפגשנו עם גיל של אתגר. של קושי. של פחד.  

לאט לאט התחלתי לקלף קליפות. התחלתי לחשוב איך הייתי ומה היה איתי בגיל צעיר. מגיל לידה ועד שהפכתי להיות נערה.

בום.

הרגע שבו הפכתי להיות נערה. הרגע המשמעותי שיעצב את האישה שאהיה. הרגע הזה הוא גיל מצוות. גיל 12.

ועם הרבה כוח ואמונה באישה שאני היום, רציתי לדבר עם הילדה שהייתי, בנקודת המפגש בו היא הופכת להיות נערה.

החלטתי שאני צוללת לגיל שלי. לרגע קבלת המצוות שלי. ועם הכתיבה והחיבור לנפש, לאט לאט זזו המסיכות והבנתי ש- מי טו. גם אני נפגעתי. גם אני הוטרדתי.

והיום ברור לי שהבן אדם הזה לא שפוי בדעתו וראוי לאבחן אותו ואולי לשקול לאשפז אותו בהתאם שלא יזיק לילדות אחרות.

הצלילה הזאת אחורה הפגישה אותי עם פיסת ילדות שלא הייתה קיימת איתי אפילו במחשבה בעשרים שנים האחרונות. הדחקתי. נעלתי והשתקתי ופתאום – נוכחות. סיפור. שיח.

הבנתי שיש משהו שאני רוצה לומר לילדה הקטנה שבי. לאפרת בגיל 12, ואני רוצה לומר אותו לכל הילדות הנפלאות שקוראות אותי עכשיו, ולכל האימהות והבנות.

אפרת אהובה שלי, בואי אלי. תני לי יד. תנשמי רגע. לאט. עמוק. כן, ככה בדיוק. עוד אחת.

נשימה – – – (תנשמי גם את (: )

עכשיו, הכל בסדר. תחזיקי לי חזק את היד.

אני איתך. אני שומרת עלייך. הכל בסדר.

עוד נשימה. עמוקה.

אפרת, אהובה. מותר לך.

מותר לך לפחד.

אבא שלך כל הזמן אמר לך : "אין לך מה לפחד, הוא לא עושה כלום, מה את רוצה שאני אזמין לו משטרה? מה אני אגיד למשטרה? שהוא מסתכל עלייך…….?"

ככה הוא אמר, האבא המדהים שלך.

רק בגלל שלא היו לו כלים אחרים לתת לך. הוא רצה שלא תפחדי והוא חשב שאם הוא יאמר לך כך אז את תקשיבי ולא תפחדי.

אבא שלך לא ידע שלפחד יש חוקים משלו ואי אפשר להשתיק פחד בפחד.

לפחד צריך לתת מקום. להקשיב לו. לחבק אותו. לתת לו נוכחות. להבין מאין הוא בא. מה הוא עושה בגוף ובנפש. מה אפשר לעשות איתו. איך מטפלים בפחד. יש המון שיטות ודרכים. בטח שלא בהשתקה ובהסתרה.  

אפרת שלי, מותר לך לפחד.

את שומעת אותי? דפיקות הלב האלו זה כי הלב המושלם והטהור שלך שומר עלייך. הוא מרגיש שאת במקום של סכנה. הלב דופק כשאנחנו מתרגשים ממשהו והלב רוצה לשמור עלייך. ככה הבנוי הלב שלנו. זה מעיד שסכנה קרובה. כל הדם בגוף זורם במהירות למקום אחד, כשיש סכנה, הגוף מתכוונן. הוא רוצה לשרוד, הוא נוכח. זה בסדר לפחד. מותר לך.

את לא אשמה בפחד הזה. את לא אשמה בשום דבר. את טהורה ולא עשית שום דבר ולא רצית בשום דבר. אבל את יודעת, בחיים, לא כל האנשים טובים ולא כל מי שכותב מילים של אהבה הוא אדם טוב. הוא עושה שימוש במילה הטהורה "אהבה" למקום מלוכלך.

כמו כל דבר, אפשר לעשות איתו משהו טוב ואפשר לקחת אותו למקום רע.

ככה גם אהבה. אהבה יכולה להיות מחבקת, מכילה, טובה, מאפשרת, מעצימה, מחזקת, אהבה כזאת שאנחנו רוצים אותה. אהבה שעושה לנו פרפרים בבטן. נעימים. טובים. זאת אהבה טובה.

ואהבה יכולה גם להיות הרסנית, תובענית, מפחידה. אלימה.

מה את חושבת על האהבה של הלל כלפייך? היא טובה או רעה?

נכון. היא רעה. גבר בן 18 צריך להיות עסוק בעניינים שלו ולא להתעסק עם ילדה בת 11.

מתחת לגיל 18 אסור לו בכלל לפנות אלייך.

אבל הוא חצוף ונועז וגם קצת לא בסדר בראש שלו. אז הוא עושה את זה.

אם זה לא נעים לך – תגידי את זה. בקול רם. אף אחד לעולם לא ישתיק אותך.

תגידי בקול רם את מה שאת מרגישה.

ואם את חלילה במצוקה – תצעקי את זה שהעולם יידע.

זה הסוד שלו. שהוא חושק בך.

זה הפחד שלו. זה לא שלך. אל תיקחי פחדים של אחרים אלייך.

קחי את הפחדים שלו – ותזרקי אותם לים.

את ראויה לאהבה אמיתית. אהבה שלא תפחיד אותך. אהבה שתאפשר לך לדבר בקול רם.

אם את מפחדת – אז זאת לא אהבה. את מבינה?

בואי אלי, תתקרבי אלי, אני רוצה לחבק אותך ולומר לך שאת גיבורה.

את אלופה.

את מדהימה. את אהובה כל כך.

את עברת את כל התקופה הקשה הזאת מגיל 11 לגיל 12, במשך שנה שלימה, 365 ימים של פחד והשתקה.

ימים של בלבול ומצוקה.

הימים האלו, הם הימים הכי יפים בחיים של ילדה – היא הופכת להיות נערה. השלב הבא אחרי להיות נערה זה להיות אישה.

את בדרך לשם, להיות אישה, להיות אמא.

אפרת, אני איתך בימים הקשים האלו, אני איתך ברגעים של הפאניקה ושל הפחד.

אני שומרת עלייך, לנצח.

את חזקה.

אף אחד בעולם לא יטלטל ככה את העולם שלך – לעולם.

את שמורה, את מוגנת. את ראויה לאהבה. אהבה אמיתית של בן זוג נפלא שלצידו את תפרחי, תגדלי, תקימי משפחה. יהיו לך ילדים. יהיו לך כלים בע"ה לתת להם כדי שהם לא יעברו את זה. כדי שאף ילדה, נערה, אישה לא תעבור את האימה הזאת.

ועכשיו, סליחה.

קודם כל סליחה לעצמך.

תסלחי לעצמך שהיית במצוקה ולא ידעת לעזור לעצמך. ילדות בגיל הזה צריכות כלים וידע כדי לעזור לעצמן. כדי ללמוד מושגים כמו דימוי גוף חיובי, אהבה עצמית, הגשמה, נוכחות.

ללמוד להבין בין טוב לרע ובין כל הגוונים האפורים המפולטרים שיש בעולם.

ללמוד טכניקות של התמודדות עם פחד, לתרגל את זה מול המראה בבית.

אפשר בקלות להשתיק בחור כזה עם משפט אחד שתאמרי לו.

ויש גם התמודדויות עם מצבים קשים יותר. כן אפרת אהובה, יש גם אנשים שפוגעים ממש בבנות ואת צריכה לדעת שזה קיים בעולם.

אם אסתיר ממך את הרוע – הוא לא ייעלם. את מבינה?

אם אתן לך כלים – אתן לך את ההזדמנות להתמודד עם החיים.

כל ילדה ראויה שיהיו לה כלים.

ועכשיו, אחרי מה שקרה, אתן לך את הכלי השנין:

סליחה.

תסלחי לך.

אני יודעת שרצית לומר לו שיסתלק מחייך ולא הצלחת. תסלחי לך שלא הצלחת. תסלחי לך שנכשלת.

עכשיו את מבינה למה?

נכון. כי לא היו לך הכלים להתמודד.

תסלחי לאפרת בת 12 שהגיעה לבת מצווה שלה עם המשאלה הזאת.

את ראויה לסלוח לך. את ראויה כל כך.

ועכשיו, תסלחי לו.

תסלחי להלל.

סליחה לא מכפרת על מעשים או מצדיקה אותם, סליחה משחררת אותך לחופשי.

כשאת סולחת לו את מתנקת את החוט שהיה בינך לבינו.

סליחה היא תנועה פנימית בתוכך.

את לא צריכה אותו כדי לסלוח לו.

את רק צריכה לאפשר לעצמך לסלוח. לנתק. לשחרר את הקשר שהיה לך אליו במודע ובתת המודע כל כך הרבה שנים.

וזה השפיע, הקשר המפחיד הזה, גם שהוא היה מושתק ומוסתר מאחורי כל כך הרבה שכבות הגנה. הוא היה נוכח והוא השפיע עלייך.

תעצרי את ההשפעה שיש להלל עלייך.

הוא לא יכול להשפיע עלייך יותר לעולם.

רק את יכולה לעצור את ההשפעה הזאת.

ברגע הזה ממש, את משחררת את החוט.

את סולחת לו בלב שלם. עם יד על הלב.

מחילה היא מוות. משהו בתוכך עכשיו מת. לא מתקיים יותר.

זאת הדרך שלך "להרוג" אותו. לסיים את הקשר הזה שלא רצית מעולם.

ועכשיו, משהו חדש נולד בך.

משהו חדש נולד בעולם.

בכל "מוות", יש לידה חדשה.

קחי את המקום הריק הזה, כביכול, ותמלאי.

תמלאי אולמות ומפגשים של בנות בשלב הזה, בנקודה החשובה והמשמעותית הזאת בחיים שלהן – כשהן הופכות מילדות לנערות – ותתני להן כוח, כלים, כף זכות.

תתני לנערות, ולא רק לנשים. למען הנשים שהן יהיו…

זה לא רק שכל אישה… גם כל ילדה, לא רוצה להיות דוסית.

דוסית? זאת משהי שלא מבינה. כולן היום הבנות רוצות לקצר את החצאית ולשים פילטר באינסטוש.

למילה דוסית יש יחסי ציבור שליליים.

אבל ברגע שתתני לכל ילדה כ' של כוח, כלים, כף זכות, הן ירצו את הכתר, הן ירצו להיות דוכסית. ולא דוסית.

הילדות של היום הן נשים קטנות. זה כבר לא מה שהיה פעם… לפני עשרים שנים.

בדור של היום, של 2023, צריך לעשות את זה בגיל 11-12.

דוכסיות,

כל אחת מהן. וכולן יחד.

אוהבות את עצמן, את גופן, את נשמתן.

הן ראויות כל כך.

את ראויה להעביר להן את השרביט של המלוכה.

דוכסית.

כל הפרטים על סדנאות העצמה וסטיילינג לבנות מצווה – כאן בלינק.

אשמח שתעבירו את זה הלאה.