לפני חמש שנים, כשהתחתנו, היה לי חלום, חתונת שישי בצהריים, עם גג- מאה אנשים.

המגדלור הסביר לי שזה בלתי אפשרי, הוא בן יחיד (עם שתי אחיות) ולהורים שלו יש אלף מוזמנים, לפחות (:

אז התפשרנו על חתונה ביום שלישי בערב עם – כמה היו שם? 600? 700?

קישור לחתונה שלנו

כעבור חמש שנים,

יום שישי, ט"ו באב, שעת צהריים, עמדתי עם שלושה ילדים ומגדל של אור, באירוע בריתה להולדת איימי, עם גג- מאה מוזמנים.

הידיים שלי רעדו כשהחזקתי את המיקרופון.

לפני האירוע, כתבתי משהו בפתקית באייפון. לא הייתי בטוחה שאקריא אותו. התרגשתי מעצם המעמד. ההתכנסות. מסיבת הודיה על הניסים ועל הנפלאות והלב שלי פרפר מאושר.  

התרגשתי ברמות של כלה, כלה, שכבר 3 שנים ברציפות בסטטוס אחרי לידה, תודה לאל.

כמה זה שמח וכמה זה קשה.

וכמה המעמד הזה לא פשוט עבורי.

היום אני סוגרת מעגל

כתוב במשנה:

״לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים״

כלומר, חז״ל מקשרים בין המועדים כיפור ליום הזה ממש חמישה עשר באב.

ועוד, אומרים שכיפורים , יום כיפור, הוא כ- פורים

הצום הגדול רק דומה בכוח שלו ובעוצמות שיש בו ליום פורים הקדוש מכולם שמגיע בתחפושת, תרתי משמע.

אז פורים, לפני 3 שנים, נולדה לנו ארייה בתנו הבכורה,

כיפור, לפני שנתיים, בשיא הסגר של הסגר, נולד לנו אמרי חיים.

עכשיו, תגידו, יש זמן מתאים יותר מהיום ט״ו באב, כדי לחגוג את הולדת איימי?

שלושה ילדים. שלוש שנים. מתנות מהשמים בזו אחר זו, הרגשנו שאנחנו רוצים רגע לעצור ופשוט להודות.

להודות למלך מלכי המלאכים על ההזדמנות להיות הורים.

על הזכות לגדל, לגדול, ללמד, לשמור ולעשות ולקיים…

באהבה!

אהבה, זה כל הסיפור!

ועם כל האהבה, ואולי בשל כל האהבה, הרגשתי שאני מוצפת.

לפני האירוע, היו ימים שממש הייתי חנוקה.

היה לי קשה להתרכז בשמחה הקרבה ובאה.

היו לילות שלא הצלחתי להירדם.

מאז הלידה יש לי "פלשבקים" כאלה. זכרונות  שמתעוררים פתאום (דווקא כשכולם ישנים)

אני שוכבת במיטה, עייפה ולא מצליחה להירדם, הגוף מותש. הנפש עייפה, העיניים עצומות והמחשבות לוקחות אותי ללילה ההוא, ליל הלידה.

קישור לבלוג הלידה של איימי

לילה. הבית שקט. כולם ישנים. והדמעות יורדות בלי הפסקה.

לא תכננתי ללדת ככה.

ועכשיו, כשאני חוזרת במחשבות ללילה ההוא, ליל הלידה, אני מרגישה שהשארתי שם, על המיטה במיון – בה ילדתי, חלקים מהאישיות שלי, חלקים מעצמי, מצלם האנוש שלי.

החוויה הייתה מטלטלת ונוראית עבורי, כנראה שעדיין קשה לי לעכל את מה שעברתי.

נשארתי עם טלטלה נפשית, הלידה הזאת הייתה בשבילי סוג של רעידת אדמה.

הייתי בחוסר אונים מוחלט, חוסר ודאות וחוסר ביטחון.

זאת הייתה חוויה קשה,

אף אחד לא היה יכול לעזור לי באותו רגע של מצוקה גופנית, אף אחד לא היה שם.

להיפך, בית החולים, זה "שאמור" לתת לי את הרגשת הביטחון, שחרר אותי הביתה.

שלושה חודשים עברו מהלידה של איימי, ופתאום לאט לאט אני קולטת מה היה. מה עברתי.

פתאום פגשתי בטראומה שמלווה את הגוף שלי והגילוי הזה היה מטלטל.

וחשבתי לעצמי, מה קורה לי?

למה אני צריכה "לסגור" את הסיפור ההוא של הלידה כדי להצליח לשמוח?

למה אני כל כך רוצה לעשות "עיבוד לידה" לפני החגיגה?

האם אני חוששת שבגלל מה שעברתי בלידה – השמחה במסיבה המתכוננת לא תהיה שלימה?

אז הרמתי טלפון לצביה.

מי זאת צביה?

כאן כתבתי בהרחבה אודות ימי שני הסודיים שלי (:

ושתפתי אותה.

ספרתי לה שאני ב "ערב שמחה" (במשקל של "ערב לידה") ,  ואני כל כך רוצה לחוות שמחה והודיה ולהצליח להתכונן כראוי אבל לא ממש מצליחה.

המחשבות על מה שהיה קצת מעכבות אותי. קצת מלחיצות אותי וכנראה שהם התעוררו אחרי תרדמת קלה.

"מה את רוצה"? שאלה צביה.

"אני רוצה לבוא אלייך, " השבתי,

"לבוא למפגש עיבוד לידה לפני הבריתה של איימי…" אמרתי לה.

צביה הקשיבה. צביה קודם כל, מקשיבה (:

ואז אמרה לי בקול הנעים והטוב שלה: "למה את מָתְנָהּ את האחד באחר? למה עשית קישור בראש ובלב בין האירוע של הלידה לאירוע של הבריתה?

למה את מכריחה את עצמך לפגוש את עצמך עם התחושות והמחשבות והרגשות שהיו לך בלידה דווקא לפני המסיבה?

ועוד הוסיפה לשאול: מה את מצפה מהמפגש של עיבוד הלידה? עם אילו תובנות את רוצה לצאת ממנו?  

ולבסוף שאלה: מה את רוצה? ולשם מה? …"

ואז הייתה שתיקה. וכל השאלות האלו עמדו באוויר.

אז לקחתי נשימה.

לקחתי אוויר.

אגב, הפירוש ארייה, (שמה של בתי הבכורה) בין היתר, משמעו "אוויר" בשפה האיטלקית, וארייה היא באמת החמצן שלי. אז אפשר לומר שלקחתי אוויר מכל בחינה אפשרית  (: )

ונשמתי לתוכי את המשמעויות האלו.

את השאלות האלו שהאירה צביה.

והמשכנו לשוחח עוד שעה ארוכה, וצביה, בדרכי הנועם שלה, הצליחה להעביר לי את הנקודה. הצליחה להוריד את מפלס החרדה ולאפשר לי להיות ברגע הזה, ככל שניתן, במלואי.

בסופו של דבר, כשיש טלטלה, הנכון הוא להכיל, לחבק, להיות נוכחת.

התשוקה שלנו כבני האדם היא כמובן רצון לפתור את כל הבעיות.

אבל לא תמיד צריך לפתור אותם. ולא בטוח בכלל יש פתרון.

מה שבטוח זה מה שיש לנו ברגע הזה- להיות קשובה לעצמי ולא לחפש פתרונות בזק.

"הזמן מרפא את הכל, אם לא את הכל, את הרוב, וגם זה יעבור…" (מתוך השיר של טונה)

כאבים הופכים לבעיות כשאין להם מקום,

כאבים הופכים לחומרים מכילים, לכלי קיבול לעבודה, כשהם מבוטאים, כשהם מקבלים מקום.

כשמחבקים אותם, לפני הכל.

אז אפשרתי לעצמי להיות שם, להיות איתי שם, בחוויה ההיא, בכוחות שהגוף המופלא שלי הצליח לגייס, והתבוננתי על עצמי והודיתי לגופי מקרב הלב (:

על היותו, על תפקודו, על פלא בריאתו.

יהיה את הזמן (בעתיד) לטפל בעבר, אם ארצה בכך.

עכשיו זה זמן שמחה.

לכל זמן – מועד.

ומי כמוני יודעת שתהליכים לוקחים זמן.

וצריך לקחת את הזמן בידיים וקודם כל לחבק בהווה.

ולהיות בחמלה עם עצמי.

איך אמרה לי צביה לבסוף? "יאללה, תתני פול גז על השמחה שלך"

וזאת בדיוק המשימה שהייתי צריכה להתמקד בה, ערב השמחה.

קל לנו באופן טבעי להתחבר לקושי של האחר או לקושי שלנו, ולהזדהות איתו.

אבל שמחות?

שמחות צריך לייצר.

ובכן, כבר ידוע שמלאכת הייצור של השמחות אינה פשוטה כלל וכלל (:

צריך לעבוד בשבילן. הן לא באות בקלות. (וכשהן באות "בקלות" אז היצר הרע מגיע יחד איתן במהירות)

השמחות אינן "מדרך הטבע" מה שנקרא.

לצערנו, קל לנו להצטער על כאבים או צרות שמגיעות אלינו או לאחר, מאשר לשמוח בשמחות ובהודיות.  

וזאת עבודה.

לתת פול גז על השמחה – בלי להתכחש עם מה שהיה.

בעבר, בילדות, בלידה.

אל תציבי לך דד – ליין בגלל השמחה.

חבל שנפספס את השמחה, בגלל העבר, שגם ככה קיים וגם ככה אי אפשר לשנות אותו.

אפשר אולי לנסות לקבל אותו. לעבד אותו. להיות בו.

אבל הוא לא העיקר.

יש לידות "בזק" אבל אין תהליכי בזק.

תהליך ריפוי לוקח זמן ואין פתרונות מהירים לנפש.

והכי חשוב שנזכור לנשום רגע בתוך הסיטואציה ולזכור שאף אחד לא רודף אחרינו וכל ההתניות שאנחנו עושות הם בעיקר בינינו לבין עצמנו, וכמו שבנינו אותם והצבנו אותם, אפשר לפרק אותם ולשחרר אותם – בעזרת עבודת הנפש, כמובן – ולהמשיך הלאה (:

אז נתתי מקום לשמחה, לאהבה, סללתי מקום בלב שלי להוויה.

וב"ה זכיתי להגיע לשמחה שלנו שלימה יותר, אסופה יותר ובעיקר נוכחת בחמלה.

צעדתי איתי, יד ביד איתי!!!

כמה זה חשוב לצעוד יד ביד עם עצמך ולא להיות מולך ונגדך.

ולצידי, יד ביד צעדו המגדלור וילדנו, והמשפחה והחברים ( גג- מאה מוזמנים קרובים, תודה לאל!) שבאו לשמוח בשמחתנו.

תודה לך צביה.

ותודה למלך מלכי המלאכים, ריבונו של עולם, על שיתוף הפעולה הכי משמעותי שיכולתי לעשות בחיי- סעודת הודיה.

דווקא כשקשה (בנפש, פנימה) כשאולי לא חייב ("בריתה? מי עושה בריתה?") כשיש עוד דברים לטפל בהם (החיים עצמם כל כך שואבים לטכניות ולפיזיות וליום יום שבהם…) דווקא אז, דווקא עכשיו, מצווה גדולה לעצור הכל ולהתכונן במלא השמחה ולהיות בה, בהודיה גדולה ובלב שמח.  

אני לא יודעת מה יילד יום, והאם אעשה מפגשי "עיבוד לידה",

אבל דבר אחד אני יודעת – למדתי כאן שיעור, קטן, קטן. כמעט מזערי אבל חשוב כל כך.

לעצור רגע. לא לדהור. ללמוד לחבק. ללמוד להכיל את הפחדים ואת החששות ואת הטובות ואת הישועות.

ההבנה הזאת, היא כנראה חלק מהריפוי.

ואולי, אולי היא הריפוי עצמו.

אם הילדים שמחה, הללויה!

דוכסית