רגע לפני שנתחיל, לפני שניכנס לקודש הקודשים, אני רוצה רגע לומר משהו:

לכל אישה, בכל לידה, חוויית לידה שונה.

הפוסט הזה הוא לא המלצה לשום דבר. הוא לא פתרון לשום בעיה. הוא לא מתיימר להציג שום דבר חוץ מאת הסיפור האישי שלי, הסיפור שלא סופר בסטורי וגם לא יסופר.

כי בשביל לשתף ברגעים האלה, הכי אינטימיים, צריך בית. צריך מסגרת לדברים האלה. הם לא יכולים להיות חשופים קבל עם ועדה.

אני כותבת כאן בבלוג את החוויה שלי מתוך המקום האישי שלי. שהגעתי אליו. וחשוב לי להדגיש את זה.

במיוחד בגלל שבין היתר, אני גם ממליצה על מוצרים וגם ממליצה על חוויות שאנחנו חווים ומקומות שאנחנו מבלים בהם. הפוסט הזה הוא שונה. הוא נכתב קודם כל בשבילי. בשביל לעבד את החוויה האדירה, המטורפת והניסית שחוויתי. ואז, כשסיימתי לכתוב, לעבד, לעכל, היה לי ברור שאני רוצה לשתף אתכן. את הקהילה הנשית, המיוחדת, הקרובה והאהובה שלי.

אתן, שאיתי מעל 10 שנים, עוד מהימים שהייתי יוצאת לדייטים ומחפשת את האחד… (:

אתן מוזמנות להיכנס איתי פנימה ולצלול. ולהיות חלק. כי אתן באמת חלק מחיי.

יום שבת, לפני שבועיים, עברתי זה מכבר את התאריך המשוער הידוע כ-לא משוער בעליל, וחיכיתי בקוצר רוח ללידה. חיכיתי להיות ברגע שאחרי. לנשום את אנחת הרווחה הזאת. שהנה זה קרה. ואפשר להתחיל את החיים החדשים שלנו כהורים לשלושה. בלי עין הרע.

שבת, כמה טוב שבאת. כמה טוב ש-בת. (וגם בן זה סבבה, אבל בת אחרי בן, זאת מתנה מעולם האצילות!)

שבת, כמה טוב שבאת, ו, הבאת איתך את הבת (:

לאורך השבת, הייתי עם צירים מעל 12 שעות. לא משהו סדיר במיוחד. לפעמים כן, לפעמים לא. ובכן, לידה שלישית, את מחכה לתזמן, כל חמש דקות, כמו שצריך. כדי להישאר בבית עוד קצת עם הקטנים. עם החיים ולהגיע ללידה. את כבר לא טירונית. את מיומנת, או לפחות ככה את חושבת (:

ובכן, לאורך הצירים המתוזמנים פחות או יותר, המגדלור טיפל במסירות בארייה ואמרי ואני יכולתי להתפנות להתכנסות בחדר השינה עם ספר שלקח אותי למחוזות אחרים ואפשר לי להתגבר על הצירים והלחץ באופן יחסי.

מפה לשם, כעבור 12 שעות זה התחיל להתגבר. להתגבר זה אומר צירים משמעותיים כל 7 דקות. לחץ ממש גדול. ואני יודעת שבקרוב נצא לבית החולים.

כעבור עוד שעתיים – שלוש כאלה, שלא התקדמו למשהו ממשי, אך יחד עם זאת הרגשתי לחץ עצום ורציתי כבר שייבדקו אותי וייראו מה קורה.

החלטתי יאללה נוסעים.

הגענו למיון. מרפי הגיע ביחד איתנו – אין כמעט צירים במוניטור. רגוע. יחסית. פתיחה 2.5

יופי. (יש התקדמות משבוע שעבר שהיינו בפתיחה 1)

מה עושים עם פתיחה 2.5 באיכילוב? את ניגשת לרופאה שמביאה לך מכתב שחרור הביתה.

"מה הביתה?" שאלתי כלא מאמינה.

אני כאובה. עם צירים מידי פעם. יש התחלה של כיוון ללידה. מה הביתה? מה עושים עם הדבר הזה בבית לבד?

ואף מילה על זה שאני גרה במושב גמזו. שזה 40 דקות נסיעה מאיכילוב. כשאין פקקים. והכל פתוח.  

"תראי", השיבה הרופאה, "זה יכול להתקדם תוך דקות או תוך שעות, אני באמת לא יודעת מה לומר לך. זאת החלטה שלך. יש לך מכתב שחרור. תעשי מה שאת רוצה."

אני לא יודעת מה איתכן, אבל כשנותנים לי מכתב שחרור, אני רוצה לממש אותו וללכת הביתה.

העניין הוא, שבשלב זה של הלילה, המגדלור היה רדום על הספה במסדרון של המיון (אחרי טיפול ארוך ומסור בשניים קטנטנים שעשו לו יופי של עבודה, שיהיו בריאים) ועכשיו להעיר אותו שנחזור הביתה? וגם להעיר שוב את ההורים שלו ששומרים על הילדים ולומר להם חזרנו..?

החלטתי להישאר עוד קצת. מי יודע, אולי יתפתח משהו מה 2.5 האלו.

"רק בפתיחה 3, נעלה אותך לחדר לידה, לפני כן, אין לנו מה לעשות." אמרה וסגרה את השיחה הרופאה.

איך מתקדמים לפתיחה 3? שאלתי את עצמי.

עשיתי פסח בבית לפני שבת. כשאני אומרת פסח, אני מתכוונת שהגענו לאבק מעל הארונות בחדרים. מעל המזגנים. מצעים. שטיפה יסודית. ארונות. באמת שעשיתי הכל. (עם פתיחה 1, ראוי לציין) אז מה עושים עכשיו? אני עייפה, ולא ממש הצלחתי לעצום עין ב 15 שעות האחרונות.

החלטתי לחכות עוד 40-45 דקות. קצת סיבובים על הכדור פיזיו. קצת שירותים כל 10 דקות, בנוהל. קצת להתפלל. קצת לקטר על המצב התקוע ביני לבין עצמי. קצת להודות. נו, החיים עצמם. קצת מכל דבר כשאת בסיטואציה ולא יודעת מה לעשות.

כעבור 45 דקות, של צירים מפעם לפעם, ניגשתי שוב לאחות וביקשתי להיבדק.

עדיין 2.5 היא אמרה לי.

"אם תרצי שוב להיבדק, תצטרכי לעשות "קליטה" מחדש במזכירות. קבלת מכתב שחרור אז את משוחררת. לא תוכלי לבוא כל רגע להיבדק. זה לא עובד ככה."

במילים אחרות: "שחררי, גברת".

אז שחררתי.

"מאמי, הולכים הביתה" קראתי לכיוון המגדלור הרדום…

"את בטוחה? דווקא נחמד לישון כאן" אמר המגדלור בחצי עין סגורה.

"נחמד לישון בבית" אמרתי לו והתקדמנו לכיוון היציאה.

הדרך חזור מאיכילוב הביתה הייתה מאתגרת. הרגשתי חצויה. אני כאובה. הנה חזרו הצירים. (מרפי, שחרר אותי, בחיאת מרפי, אני עייפה ולא בנויה לכל הקטע הזה) אבל מרפי לא שחרר. והצירים התקדמו לא רע בכלל. אבל אנחנו כבר בדרך הביתה.

נגד האינטואיציה שלי. בכיוון הנגדי של מקום רפואי שיכול לעזור לי עם הכאבים האלו.

אבל איך אמרה לי הרופאה ששחררה אותי?
"רק שיהיו לך 3 צירים, ב 10 דקות, וכל ציר באורך של שישים שניות מלאות, אז תבואי."

ואני ממושמעת. הפעלתי סטופר באייפון. הפעלתי את הטנס (מכשיר לשיכוך כאבים) והתחלתי לתזמן את חיי.

הנסיעה חזור הייתה קשה גם מבחינה נפשית, הרגשתי שאני נוסעת נגד כיוון התנועה. ממש ככה. נגד כל מה שאני אמורה לעשות.

נכנסנו הביתה. המגדלור נרדם בשנייה-שהגענו ואני התחלתי לתזמן. חשבתי שאצליח לעצום עיניים אבל הכאבים רק התגברו. שישים דקות מלאות של צירי לחץ תזמנתי. כל שש דקות. כל חמש דקות. הנה, הנה הם הגיעו הצירים באורך דקה.

שישים שניות של ציר. כאבי תופת. צרחתי לתוך הכרית בדממה כדי לא להעיר את המגדלור.

וככה עברה לה השעה הארוכה ביקום.

מהר מאוד זה הפך להיות כל 3 דקות. ואז בשניות זה הפך להיות כל הזמן. צירים בלי הפסקה.

3:59

בשעה 4:00 לחצתי חזק על היד של המגדלור ואמרתי: עכשיו!!!!!!!!!!!!!!!!!!! נוסעים. אבל עכשיו.

שוב להעיר את ההורים של המגדלור. שוב להעמיס את התיקים על האוטו. שוב להתלבש.

שוב?

את כל הדברים האלו עשה המגדלור לבדו.

אני ישבתי על המיטה בחדר השינה ולא הבנתי מאיפה הגיעו כאבי התופת האלו. איך מתמודדים איתם?

מה זה הצירים האלו שלא נגמרים?

"הנה הבגדים שלך," אמר המגדלור והרים בידו את מה שהורדתי בקושי רק שעה קודם לכן.

"איזה להתלבש??????????? אני לא נושמת. אני מרגישה שעוד שניה אני יולדת."

רק שהתכוונתי ככה לצאת מהבית, המגדלור הבין שאני כבר במצוקה של כאבים.

ב"ה יש לי יכולת לשאת כאבים. אני לא בן אדם שמתלונן מכל שטות קטנה.

להזכירכן, בחודש שישי, שכבתי בבית עם דלקת בירך וכאבים מהחלל החיצון ולא חשבתי בכלל לצאת לבית החולים כי חשבתי שהעובר "רק" לוחץ לי קצת על הירך

בקיצור, לא תשמעו אותי מתלוננת. אם אני אומרת שכואב לי משהו, כנראה שמאודדדד כואב לי המשהו הזה זה כבר בלתי נסבל ודורש התערבות רפואית.

וכאב לי עכשיו. כאב לי מאוד.

ירדתי בקושי את המדרגות. לפתתי אותם בחוזקה. צרחתי בדממה. דמעות התחילו לזלוג על לחיי. הרגשתי בחוסר אונים משווע.

לא הצלחתי פיזית להתקדם לכיוון הדלת. זה היה סיוט. זה היה בלתי נסבל.

המגדלור אמר שעד שיגיע אמבולנס מהעיר הסמוכה, הוא כבר יספיק להגיע לאיכילוב (בכיפור, כשנסענו ללדת את אמרי, הנסיעה הזאת ארכה רבע שעה, וכנראה המגדלור רצה לשחזר את ההצלחה שהייתה בלידה הקודמת)

מפה לשם, ועם כאבי תופת, עליתי על הרכב והמגדלור התחיל לדהור לתל אביב.

מה זה לדהור?

לדהור בלי עצירות. ואף מילה על זה שכל הדרך היו רק רמזורים אדומים.

"מאמי, אם אתה מחכה ברמזור ואני יולדת כאןןןןןןןןןןןןןןןןן," בכיתי בייסורים.

המגדלור, שלא מנוסה בלידות ברכב, (וגם לא מעוניין להתנסות ככל הידוע לי) החליט להעביר הילוך ועבר את כל הרמזורים האדומים האפשריים עד לאיכילוב.

רבע שעה.

רבע שעה שאני מרגישה שאני יולדת עוד רגע.

רבע שעה של עינוי גוף ונפש.

רבע שעה שנדמתה כמו רבע שנה.

רבע שעה של בכי עצור וכאבים שלא ברא השטן.

רבע שעה שהשטן בכבודו ובעצמו התיישב לי על הלב והתחיל להראות לי תסריטי אימה.

מעולם לא היו לי חרדות, ב"ה.

אבל ברבע שעה הזאת באו אלי כל החרדות שביקום וראיתי את הנורא מכל קורה.

ממש ראיתי את זה קורה. ואני מרגישה את זה קורה.

רבע שעה שפרפרתי כאן למטה.

בשעה שכנראה אבות אבותיי התפללו עלי למעלה.

רבע שעה סיוטית, איומה, שאני כאובה בגוף ונלחמת עם השטן בנפש שלי ומנסה להסיט אותו ממני עם המחשבות האיומות של הגרוע מכל.

רבע שעה שהרגשתי שנטרפת עלי דעתי.

רבע שעה של נסיעה עם צירי לחץ בשמים.

רבע שעה שלא האמנתי כבר שזה קורה לי. לא האמנתי שבאמת הגיעו צירים אמיתיים. טבעיים.

אבל למה למען ה' הם תכופים כל כך?

למה אני לא מצליחה לנשום?

מה קורה לי בגוף?

אני אחסוך את התיאור של המראה שלי כשנכנסתי לבית החולים, כפופה, כאובה מכף רגל עד ראש, שערי סתור, פיג'מה מרושלת לגופי, איבדתי (כמעט) את צלם האנוש שלי.

הרגשתי שאני בהזיה. מאבדת את ההכרה. מאבדת את עצמי לדעת.

נכנסתי בסערה למיון, הושטתי את היד לפקידת הקבלה (לקבל "ידון") ואמרתי בקול חסר אונים:

"אני מרגישה שאני יולדת עכשיוווווווווווווווווווווו"

"גברת, את צריכה להירשם בקבלה, בחדר השני" אמרה פקידת הקבלה בסמכותיות.

"אבל אני יולדת עכשיו, הייתי פה מוקדם יותר והחזרתם אותי הביתה ואני לא יכולה יותר" כמעט שאגתי עם הציר.

"בואי נראה אותך," אמרה אחות שבהתה בי כלא מאמינה.

הובילה אותי למיטה מבעד לווילון,

"נעשה לך מוניטור, " אמרה בשלווה.

"איזה מוניטור? תבדקי פתיחה, בבקשה. אני לא יכולה יותר." בכיתי. ממש בכיתי.

"גברת, אני מבינה שאת כאובה אבל אני לא יכולה לבדוק פתיחה לפני שאני עושה מוניטור ובודקת שהכל בסדר עם העובר"

שתקתי. מה יש לי לומר?

ואז הגיע ציר תופת ושאגתי.

ואז היא באמת חיברה אותי למוניטור והתחילה לשאול שלל שאלות כמו באיזה שבוע אני ואיזה לידה זאת ואיך קוראים לי…

המגדלור עשה חסד והביא לה את דפי הקליטה מהקבלה בחדר השני.

יופי, נבדוק פתיחה.

נשמתי עמוק. הנחתי את האגרופים מעל האגן כמבוקש.

וקיוויתי שאצליח לשאת את הבדיקה הזאת.

הראש שלי הסתחרר. הכל היה מעורפל.

"פתיחה 7" היא אמרה, אולי אפילו יותר… אמרה בשקט

ומיד הוסיפה "תזמינו חדר לידה" בקול רם.

"אני רוצה אפידורל עכשיו" שאגתי את חיי. כשאני יודעת בתת ההכרה שאני לא באמת יכולה לקבל אפידורל בפתיחה 7.

גג 6 נותנים, לא?!

אבל שאגתי. כי ראיתי כוכבים בתקרה.

האחות נכנסה לקצב והחליטה לחבר אותי לעירוי,

היא ניסתה למצוא לי וריד ביד, לא הצליחה, קראה לאחות שעמדה לידה שתבוא למצוא לי וריד.

היא באה. העבירה את צמר הגפן המחטא על היד שלי.

ובשנייה זאת, לקחתי בכוח את היד ממנה. בכוחות שלא היו לי צעקתי שאני יולדת עכשיו.

ואז משום מקום, הגיעה מיילדת (שנמצאת קבוע במיון) ואמרה:

"הנה הראש. את באמת יולדת. כל הכבוד."

מחיאות כפיים, גבירותיי.

ואני? אני ש-רק החזקתי שם חזק מהפחד שזה יוצא. מהפחד והחשש ללחץ האימתני שהרגשתי שם בפתיחה 10 ככל הנראה… שומעת אותה אומרת לי במעורפל:

"את יכולה ללחוץ. את יכולה לשחרר החוצה. תנשמי. תלחצי. הנה. יופי. זה קורה. "

בכי.

תינוקת במשקל 3,290 מונחת על הלב שלי.

דממה.

העולם עצר מלכת.

הכאב – שלא האמנתי שיעבור לעולם, העוצמות של הטירוף שהשתוללו לי בגוף, הכל נעצר באחת.

מזל טוב!

מזל. טוב.

כמה חיכיתי לרגע הזה.

וככה, כעבור 7 דקות מהרגע שנכנסנו למיון (לפי שעת הקליטה שהייתה מודפסת על טפסי הקליטה שדאג להם המגדלור במקביל, בזמן שאני יולדת במיון… – ועד שעת הלידה בפועל אכן חלפו 7 דקות)

7 דקות.

עד לשעת הלידה.

שעת הלידה.

צמד מילים שהילך עלי אימים ברבע שעה הקודמת.

תהיה שעת לידה?

שעת לידה.

כמה זה לא פשוט. וכמה זה ניסי ועוצמתי.

שעת לידה.

כמה קיוויתי שתהיה שעת לידה. בתופת שעברתי קודם זה היה נראה לי כלא אפשרי כבר. כלא מציאותי.

7 דקות מהרגע שנכנסנו למיון ועד הרגע שילדתי שם.

לבד!

בלי אפידורל!

בלי חדר לידה!

בלי מיילדת שתתמוך ותלווה את התהליך (היא הגיעה כשהראש היה בחוץ)

בלי שום דבר אנושי או חומרי.

לבד.

אני והשכינה. אני ובורא עולם. אני ומלך מלכי המלאכים.

אני והרופא הגדול מכולם.

אני.

בן אדם. בשר ודם. עם מחשבות איומות וחרדות חשוכות ברגע האמת.

אני.

לא מלאך ולא שרף.

בת אדם. אנושית. עשויה מחומר.

ונשמה.

נשמה שהביאה נשמה לעולם.

בכוח על טבעי.

שרדתי את כל כאבי הלידה בבית וברכב.

ואז הגיע סניטר, העביר אותי במיטת המיון, עם התינוקת עלי, לחדר הלידה. כדי להוציא את השלייה וכדי להסדיר את הפרוטוקול כמובן.

לידת בזק. הכי מהירה שאפשר.

הכי אינטנסיבית שאפשר.

כשהכאב מגיע לשיאו. וכשאני אומרת לשיאו, רק אישה שילדה בלידה טבעית, בלי אפידורל או גז צחוק, יודעת מהם כאבי לידה אמיתיים. יודעת מהם חבלי לידה.

כשאת ממש עם החבל, על הגרדום, בין חיים לחיים (משתדלת לא לומר את ההפך)

שם, ברגע הזה ממש, כשקלו כל הקיצים, ואף אחד לא יכול באמת לעזור לך, מגיע ריבונו של עולם, ומיילד אותך. ומיילד את הנשמה הזאת לעולם.

מוריד אותה מעולמות עליונים, לעולם הזה, לגן העדן של ילדות.

אפשר לנשום לרווחה (:

–

כעבור שבוע, יום שבת, ערב מתן תורה, ערב חג האהבה היהודי, ערב החג שבו קבלנו את התורה, אמרנו נעשה ונשמע, קבלנו את הכתרים, קבלנו את המלוכה, הוכתרנו כעם ישראל.

בערב יום זה ממש, צעדנו כולנו לבית הכנסת.

ברכתי "הגומל", והמגדלור הכריז את השם:

וייקרא שמה בישראל: איימי.

תפילת האהבה של חג האהבה

"אַהֲבַת עולָם אֲהַבְתָּנוּ ה' אֱלהֵינוּ

חֶמְלָה גְּדולָה וִיתֵרָה חָמַלְתָּ עָלֵינוּ…

הַמְרַחֵם רַחֵם נָא עָלֵינוּ וְתֵן בְּלִבֵּנוּ בִינָה לְהָבִין. לְהַשְׂכִּיל

לִשְׁמועַ. לִלְמוד וּלְלַמֵּד. לִשְׁמור וְלַעֲשׂות וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּורָתְךָ בְּאַהֲבָה

וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתורָתֶךָ. וְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּמִצְותֶיךָ

וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ

לא נֵבושׁ וְלא נִכָּלֵם וְלא נִכָּשֵׁל לְעולָם וָעֶד…

נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִישׁוּעָתֶךָ

וְרַחֲמֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וַחֲסָדֶיךָ הָרַבִּים אַל יַעַזְבוּנוּ נֶצַח סֶלָה וָעֶד…

וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדול בְּאַהֲבָה לְהודות לָךְ וּלְיַחֶדְךָ לְיִרְאָה וּלְאַהֲבָה אֶת שִׁמְךָ

בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַבּוחֵר בְּעַמּו יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה."

כשהייתי בהיריון וחשבתי על שמות, צץ לי השם "אמה", גלגלתי אותו על הלשון…

אמה. שם יפה וטהור שאהבתי מאוד.

ואז הגיע הסגר, שיא הקורונה. העולם סגור ומסוגר. מבוהל ומפוחד. בידודים. עניינים. התחילה הסדרה "אמילי בפריז", העונה הראשונה הייתה כמו משב רוח מרענן לנפש כבויה.

אני והמגדלור שחולמים להגיע לצרפת, בהינו בסדרה הזאת כדבר הטוב ביותר שיש לעשות עלי אדמות (:

הנופים, (הצילום בסדרה הזאת מהפנט!) השיק, הסטייל, הלוקים. חוויית בידור מעולה!

אמילי בפריז הייתה שעה שאפשר לכבות בה את המוח מהמחשבות. להתנתק ולהנות מהבלי העולם הזה. אז נהנינו במקסימום. הקרנות משותפות. ארוחות ערב, כל המסביב 😊

אגב, העונה השנייה הייתה מיותרת לגמרי. המגדלור חסך מעצמו. תחסכו גם אתן.

בקיצור, לא יודעת אם בשלב זה של חיי הייתי צופה בטראש הזה, אבל אז, זה היה נהדר.

כמה אהבנו את הסדרה? עד כדי כך שהמגדלור שאל אם אני אוהבת את השם אמילי.

עד כדי כך (:

אז התחלתי לגלגל את השם אמילי על הלשון.

אמילי שזה קיצור של אמיליה, שם צרפתי מהמם בפני עצמו.

וכך התחלתי לחשוב על אמה יחד עם אמילי.

כיוון שאני והמגדלור עושים רוטציה בבחירת שמות הילדים.

אני בחרתי את ארייה, המגדלור את אמרי, ועכשיו הגיע תורי.

ובכן, המגדלור המתין שאומר לו את השם הנבחר.

ואז, כמו קבלתי הארה משמים. הבנתי שזה לא אמה ולא אמילי אלא-

איימי.

AMY

השם המושלם בעולם.

איימי. ברור.

זה לא אמה ולא אמילי. כי זה פשוט איימי.

בדקתי בזריזות מה משמעות השם: והתברר לי שזה "אהובה" בצרפתית.

אני לא בדיוק יודעת לדבר צרפתית אבל סבא שלי וסבתא שלי עליהם השלום ידעו גם ידעו ואולי גם אני אהיה יום אחד בצרפת ואלמד לומר מילה או שתיים בשפה הנפלאה הזאת.

איימי שלנו. אהבה אהובה שלנו.

ברוכה הבאה לעולם נסיכת החלומות.

אהבת עולם שלנו.

אבל רגע, לפני שנגיע לחיים עצמם, חשוב לי לשתף אתכן בחוויה נוספת שהייתה לי:

מיד אחרי האשפוז בבית החולים, בחרתי להגיע למלון "ליס" ליולדות שזה ציוויליזציה אחרת במרחק של פרוזדור אחד בלבד.

ממליצה בחום לשמור לכך תקציב מעכשיו ללידה הבאה.. זאת הייתה חוויה יוצאת דופן.

כשהייתי שם בשהות במלון "ליס" הרגשתי לראשונה בחיי את המהות של המילים "חופשת לידה".

השהות במקום בקסום הזה אפשרה לי להרגיש. להיות. לעכל. לנוח. להתפנק וגם ליהנות. ממש ככה. התלבשתי יפה, כמו שאני אוהבת. כאילו לא ילדתי לפני רגע.

כאילו לא הייתי ביקום מקביל לפני שני רגעים.

זה כל כך עשה לי טוב. לראות את עצמי בריאה. הולכת מתפקדת. עם תינוקת נפלאה ומתוקה לצידי. אלו היו רגעים של חסד ויופי ושלווה אינסופית. מחכה ללידה הבאה רק בשביל החוויה במלונית של "ליס". מבטיחה לכן (:

אחרי לידת הבזק הזאת. אחרי כאבי התופת שכמעט הטריפו את דעתי. הייתי זקוקה להחזיר לעצמי את הנשימה. הייתי זקוקה לחסד הזה. לשלווה הזאת. לשקט. ליופי. ולנעימות שאופפת את המקום הפסטורלי הזה בלב תל אביב וכשאת שם את מרגישה ביקום אחר. הכי טוב שיש!

ואז נזכרתי בעצמי, אחרי הלידה של ארייה. שהייתה באמת סיוט מכוכב לכת אחר (לא היו צירים, נתנו לי כל זירוז אפשרי, לא רצו לתת לי אפידורל, ראיתי כוכבים בתקרה ובכל הקירות האיומות של חדר הלידה. לידת ואקום עם תפרים לאורך ולרוחב. בקיצור, היה "תענוג"!)

אני פשוט לא אשכח את הרגע שאחרי: יום אחרי הלידה, השתוקקתי לקפה. אמיתי. אז צעדתי עד "ארומה", שלא לומר דידיתי, שלא לומר גררתי את עצמי – צעידה שאורכת 5 דקות בימים כתיקונם ואחרי הלידה של ארייה, כשאני עדיין עם החלוק של בית החולים – לא החלפתי אותו עד שהשתחררנו. גררתי את עצמי צעד אחר צעד עם כאבים איומים ותפרים מכף רגל עד ראש, לצד השני של בית החולים כדי להביא לי קפה. זה לקח מעל חצי שעה לכיוון.

לא אשכח את ההרגשה הזאת. את הבבואה שלי מסתכלת על עצמי במראה כשחזרתי. הייתי שבר כלי. חודש שלם לא הצלחתי לעמוד או לשבת וכל פסיעה כאבה לי בכל הגוף.

למה אז, בלידת בתי הבכורה לא חשבתי שאני ראויה לרגע אמיתי של חופשת לידה במלונית?

אפשר לומר שרק עכשיו בלידה השלישית (בתוך שלוש שנים!) הבנתי שמגיע לי. שאני ראויה.

הפעם, כשדלגתי בקלילות מהתינוקייה, לחדר הפרטי שלי, לחדר האוכל… הרגשתי מיליון דולר. הרגשתי נפלא וגם נראיתי נפלא ב"ה (לקחתי הכל! חדש ללידה. כולל הכל. זה עשה לי כל כך טוב ונעים הפעם. וב"ה שגם עברתי לידה שאפשרה לי להנות מכל הטוב הזה.) וגם היו שם בחדר מתנות מפנקות וצוות עוטף ומכיל.

בקיצור, מה אני רוצה לומר?

שיש לידות. ויש לידות.

אל תקנאי באף אחת. אל תרצי את החיים של אף אחת.

תעניקי לעצמך את המדליה על היותך מי שאת.

אישה. רעייה. אמא.

אני כבר הענקתי לעצמי.

ומה איתך?

תרימי, נפל לך.

נשתמע בקרוב, בע"ה

בחיים עצמם.

אפרת, דוכסית