היה לי אחר הצהריים מהחלל החיצון

קשה פיזי

אבל בעיקר נפשי

הילדים המופלאים שלי בכו ורבו וחיכיתי שיילכו לישון.

שאבא שלהם יחזור כבר.

שאעלה למיטה.

לפני פסח חיפשתי עוזרת בית (כבר ברגע שיצאתי מהניתוח והבנתי שאני צריכה עזרה) ולא מצאתי.

חיפשתי בחורה חמודה שתשמור על הילדים ותבלה איתם אחר הצהריים (כדי שאוכל לנקות במקום המנקה שלא נמצאה) ולא מצאתי.

חיפשתי את עצמי ואיבדתי את עצמי לדעת.

באותו הערב, כמעט בכיתי כשסיפרתי לילדים סיפור לפני השינה.

הרגשתי שאני חייבת חילוף.

מישהו שיבוא במקומי, עם אנרגיה אחרת ויסגור את המאורע.

אבל אף אחד לא בא.

–

בסיפור המופלא ״הארנב הקשיב״ הרגשתי שה׳ שומע אותי והוא פשוט כאן. מקשיב. רואה. מרגיש.

אז סיפרתי את הסיפור והקול שלי רעד.

ארייה החזיקה לי את היד.

כשהסיפור הסתיים, ארייה עשתה לי פרצוף מצחיק והתגלגלנו מצחוק על המיטה שלה.

ופתאום שמעתי את הקול המתוק של אח שלה שרק בכה והיה כעוס אחר הצהריים, פתאום צוחק.

הוא ישב במיטה שלו ושמע אותנו צוחקות וצחק וחייך את החיוך הכובש שלו והיה פתאום רגוע ונינוח. (איך הם עוברים במהירות בין מצבי צבירה? הלוואי עלינו (: )

וארייה אמרה: ״אמא, אמרי צוחק, זה כיף שזה מצחיק אותו״

במקום לומר: ״בחייאת אח שלי, אכלת את הראש עם הבכי הערב וגמרת לאמא את הכוח עם ההתנגדות באמבטיה״

בעצם, היא לא רצתה לומר לו את זה, אני רציתי לומר לו את זה. אבל במקום זה, המשכתי לחבק את ארייה חזק. אמרתי לה שאני גאה בה ושהיא התנהגה למופת למרות שאמרי היה בקרייסס של חייו. היא עושה לי נחת ולב שמח ואני אוהבת אותה.

ואז הלכתי למיטה של אמרי ואמרתי לו בקול (כדי שגם ארייה תשמע) כמה שאני אוהבת אותו וכמה שאני יודעת שהוא רוצה לעשות לי נחת ורוצה לשמח אותי אבל לפעמים קשה לו ולפעמים זה לא קורה ואני אוהבת אותו מאוד. ומחר יום חדש.

ואז אמרתי לילה טוב, סגרתי את הדלת ״לא עד הסוף..״ כבקשת הבכורה, הלכתי לחדר השני וניסיתי להירגע.

בדיוק ברגע שאבא שלהם עלה במדרגות, הדמעות שלי ירדו בשטף, לא רציתי ככה לקבל את המגדלור אחרי יום עבודה. במיוחד כשאני יודעת שהוא התאמץ מאוד להגיע הביתה בשעה סבירה…

אז נכנסתי לאמבטיה, וכשיצאתי, חיכתה לי ערימה של פנקייקים חמים וטעימים על המיטה.

המגדלור נענה לקריאות מחדר הילדים ואני ישבתי לאכול פנקייק ודפדפתי (לראשונה) בתמונות הקסומות האלו.

התמונות האלו מושלמות ומציגות רגעים מושלמים של אחר הצהריים נעים בחיק הטבע, אבל החיים מורכבים מהרבה רגעים. חלקם מושלמים. חלקם אחרים לגמרי. ורק חשוב לי שתדעו שהם קיימים אצל כולם.

האם קל לגדל 2 ילדים צמודים קטנטנים עם היריון מתקדם ב״ה?

לא. זה לא קל. אבל תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

למחרת בבוקר קמו הילדים המושלמים ביקום.

המגדלור הביא את הנסיכים לחדר השינה שלנו.

דברנו, צחקנו, התחבקנו ארוכות, נישקנו ואהבנו כל כך.

זה היה בוקר מושלם. מלא בשמחה. מלא באושר. מלא באהבה. בדיוק כמו התמונות האלו. אפילו יותר (;

הטוב הוא לא אינסופי.

הרע תמיד נגמר בסוף.

החוכמה היא לדעת שהכל עובר. הטוב. והפחות טוב.

וכל מה שנשאר לנו זה ליהנות במקסימום ברגעים מושלמים, לנשום עמוק ברגעים מאתגרים ולתכנן כמה שניתן עוד ועוד רגעים של אושר ושמחה.

לתעד אותם ולקבל כוח כשקשה. כשמעייף. כשהדרך נראית ארוכה.

זהו, נראה לי שעל רגל אחת, זאת כל התורה (:

–

מאחלת חירות אמתית לכולנו.

חירות ממחשבות מגבילות, חירות פנימית, שמרחיבה את התודעה ומזמינה את השפע והנועם להיכנס אלינו לבית של הלב.

הלוואי ונמצא בתוכנו את האביב והיופי בכל יום מחדש.

ורק שתדעי,
אם נדמה לך שהדשא של השכנה ירוק יותר, זה רק בגלל שהיא ירוקה (מקנאה) מהדשא שלך.

חג פסח שמח,
דוכסית

פינת הלייף סטייל,
או במילים אחרות, אמא ממליצה:
גאה להיות שגרירה, בין היתר, גם של המותגים הבאים:

הילדים שלי לובשים שילב – נוחות ודיוק בפרטים הקטנים

אקססוריז ילדים בנטי – הטאצ' הקטן שעושה את ההבדל

אני לובשת בייב – בגדי היריון מושלמים

כובע – אוסף אישי (ירושה מסבתא של המגדלור)

כפכפים רנואר ( 15% הנחה על כל האתר עם הקוד: DUKASIT)

צילום: אורטל יוספי