נכון לשעת כתיבת שורות אלו, הימים הם ימי סגר ארוך על העולם כולו.

ילד שני, סגר שלישי, "חופשת הלידה שלי" הייתה כמו השנה כולה או בעצם, כמו החיים כולם – לא מה שתכננתי…

 וככה גם התחילה אותה השיחה עם המגדלור, לא תכננתי והנה זה קרה, ה-שיחה בה' הידיעה.

יום אחד, אנחנו יושבים בבית, אחר הצהריים נעים, אבא, אמא ארייה ואמרי חיים.  

נראה לי שהכנתי קפה, הבאתי משהו טעים, צחקנו על זה שהייתי אופטימית שהכנתי קפה כששני הילדים פה איתנו וחשבתי שאצליח להנות ממנו.

אולי לא נהניתי מהקפה, אבל הנה, אנחנו נהנים מהרגע.

זה היה רגע כזה, שאין בו כלום ויש בו הכל.

• 

ואז פשוט דברנו על "זה".

אבל רגע לפני, הנה תקציר הפרקים הקודמים:

המגדלור ביקש שלא אחשוף את הפנים של הילדים שלנו ברשת וכבדתי אותו, כמובן. עד היום (:

מבחינתי עד הנצח.

אבל אז הגיעה השיחה הנוכחית והרגשתי שהוא מבין.

בלי שאני אסביר בכלל הוא מבין אותי.

הוא מבין שהילדים הם חלק מהחיים, כלומר, הם החיים עצמם.

• 

התוכן שאני יוצרת בנכסים הדיגיטליים שלי הוא בעצם תיעוד, עיבוד לרגעים בחיים.

אני מתעדת במילים ותמונות אותנו, את הבית, את העשייה בעסק שלי, את מאחורי הקלעים.

• 

לא תמיד, לא הכל, יש לי גבולות, אני בוחרת אותם, מציבה אותם, נשענת עליהם.

לדעתי, חשוב שיהיו גבולות. לכל בן אדם, בין אם הוא ברשת ובין אם לא.

ובלי קשר לגבולות, תשאירו דברים גם לעצמכם. זה חשוב כל כך.

אני תמיד דואגת להשאיר לנו מרחב פרטי, לבד, בלי הנייד.

• 

עם השנים, למדתי שאפשר להיות נוכחת ברשת ולכתוב בלוג אישי- נשי ולשתף ברשתות החברתיות ולתת הצצה לחיים הפרטיים, ויחד עם כל אלה להיות אדם שחשובה לו הפרטיות. 

• 

להיות אדם שנהנה מהפרטיות שלו. מהביחד. מהלבד. גם כשהסטורי סגור.

• 

ברשותכן, רגע של עברית כשהאינסטגרם שולטטטט (:

צמד המילים "לעשות סטורי", זה בעצם לעשות סיפור.

עכשיו, תקשיבו רגע, הסיפור קיים, נוכח, ברגע הזה, אני באמת שותה קפה כל יום ומכינה אוכל ומגישה אותו הכי פוטוגני שיכול להיות ומתלבשת ומלבישה יוצאת וחוזרת ופותחת חבילות ומזמינה און ליין, ומפעילה מכונות ומקפלת הררי כביסה, מעבירה סדנאות סטיילינג ויש לי 2 קטנטנים מתוקים ומשפחה מורחבת ובעל שהוא מגדל של אור ועוד חיים שלמים במציאות הפיזית.

"לעשות סטורי" זה אומר מבחינתי לתעד את הסטורי-הסיפור שקורה.

• 

אבל עבורי הסטורי הוא לא רק תיעוד.

בשנת 2021, כשהעולם הגלובלי סגור ואני נמצאת עם שניים קטנים בתוך ארבע קירות ויער גדול, הסטורי הוא רגע של שותפות גורל עם הצופות שלי, רגע של הבעת אמון, רגע של נוכחות עם פילטר / בלי פילטר אבל מרגישה קרובה, זה רגע של חשיפה, רגע של הומור ובידור, רגע של הסחת דעת, רגע שעובר אחרי 15 שניות, אבל נשאר איתכן. ואתן עוצרות רגע את הדפדוף המהיר עם האצבע ומתעכבות על המילים, על הרגעים, שלנו, והרגע שלנו הופך להיות רגע של כול כך הרבה נשים ובעיקר אימהות.

ואתן מגיבות, ומשתפות, ושולחות לי סלפי עם הפנים שלכן שטופות דמעות.

• 

ברגעים האלה, כשהייתי רחוקה מהמשפחה שלי, ברגעים של הקושי, השמחה והכאב, חוסר האונים, הבכי והצחוק.

נראה לי שבדיוק כאן הבנתי כמה כוח יש לשיתוף הזה ממני, והבנתי שאולי זה חלק מהשליחות שלי בעולם הזה. לשתף גם באי הסוער, הגועש, זה עם הגלים, שלפעמים בפרצוף מתנפצים, האי הזה שכולו מהות ומשמעות.

אי – מהות.

"אי" לא מתוך חוסר,חסך, אלא "אי" שלם של מהות.

ברגע ההוא רציתי שכול האימהות בעולם יוציאו רגע טלפונים ויפתחו את הסטורי (:

• 

בהתחלה, כשארייה הגיעה לעולם, בשנה הראשונה, נראה לי שבכלל לא הראיתי אותה בבלוג או ברשתות. היא הייתה ממש אנונימית.

גם כשהצגתי את פוסט הלידה שלה בבלוג, זה היה ממש דמות קטנה ובלתי נראית בתמונות.

אולי הייתי בעצמי קנאית לפרטיות המסוימת הזאת אולי בגלל שהמגדלור ביקש משהו אז לקחתי את זה 7 צעדים קדימה וממש נמנעתי לשתף.

עם הזמן, ככל שהיא גדלה במציאות, ככה גדלה לצידה הבטן שלי (ובתוכה אמרי המתוק)  והבנתי עם הזמן שהבועה הקסומה שאני מגדלת בה את ארייה עוד מעט תשתנה בבועה אחרת. גדולה יותר, מכילה יותר. ילד אחד זה כבר לא שניים. אבל חכו, עוד נחזור למשפט הזה (:

• 

אז איפה הייתי? כן, ברגע שארייה גדלה ואני תיכף בלידה הבאה ואז אני מוצאת את עצמי חוגגת לארייה יום הולדת שנה, מתעדת, כמובן. ומשתפת, כמובן.

וכמו מתוך הרגל אני מכסה את הפנים שלה.

מראה הכל ברשת אבל לא את הפנים. וככה זה המשיך. התרגלתי לזה מצד אחד ומהצד השני זה הפריע לי, הרגשתי שזה "לא זה" כמו שאומרים.  

הרגשתי שזה קצת מגוחך. להראות ולא להראות. אולי עדיף שלא בכלל?

וניסיתי שלא להראות ולא לדבר על הילדים אבל זה לא בדיוק עבד. יכול להיות שיש נשים שזה עובד להן נהדר. לי זה הרגיש כבד. הייתי עסוקה בניסיון להחביא חלק נכבד, עקרי, משמעותי, אי שלם של מהות מתוכי.

• 

וזה הפריע לי. אז חזרתי לשתף. רק את הידיים המתוקות שלה. רגעים מהחיים שלנו בלי הפנים שלה. וניסיתי לתעד את הרגע שארייה בדיוק תהיה עם הגב אלי. וזה לפעמים הסתדר ולפעמים לא. וזרמתי. והחיים זרמו.

וזה לא שכל התוכן היה הילדים אבל בתקופת הסגר הרגשתי שהם מכתיבים את הקצב בבית.

מבינות על מה אני מדברת?

• 

וחשבתי עם עצמי, מה זה אומר עלי שהילדים שלי ברשת? מה זה אומר עליהם? על המשפחה שלנו? על מערכת היחסים שלי ושלכן?

• 

וכשזה קרה, ובין לבין, כאשר שתפתי אתכן באי המופלא הזה שנקרא אימהות, השיח שזה עורר היה עוצמתי כל כך. נכון כל כך. מעורר הזדהות.

ובתוכי, כבר רציתי לפרוץ את הסגר הזה שבתוך הסגר התלוי באי השפיות.  

• 

ואחרי ההקדמה המכובדת הזאת, תוציאו רגע טלפונים, תפתחו את הסטורי –

ותגידו שלום לארייה.

• 

חמסה עליה. עוד שניה חוגגת יום הולדת שנתיים.

הילדה שלי, בתי הבכורה, היצור המופלא הזה שהפך אותי להיות אמא.

אמא.

איזה אחריות זה להיות אמא.

ועוד אמא של ארייה.

• 

ארייה,

את האהבה הכי גדולה שלי

הלילות בלי שינה

הבקבוק שלא הסכמת לקחת אחרי 200 ימים רצופים של הנקה,

הלילות שלא הסכמת לישון ואמרתי מאה פעמים "מזמור לתודה",

הפעם הראשונה שהתהפכת, הפעם הראשונה שעמדת ואז שוב נפלת

הפעם הראשונה שבאנו הביתה עם אמרי אחרי הלידה ולא הבנת מה היצור הזה עושה כאן ולמה אמא מרימה ילד אחר כבר יותר מידי זמן ומתי הוא הולך מכאן ודי.

היום הזה שהבנת שהוא לא הולך לשום מקום והתחלת להציק לו (אולי זה יזרז משהו והוא יחליט לעזוב (: )

היום הזה שהבנת שיש לאמא שלך לב ענק ויש שם מקום מיוחד רק שלך ואז עוד מקום רק של אמרי, חיים שלנו.

• 

ילדה גדולה שלי,

יום אחד או יותר נכון לילה אחד, מצאתי את עצמי אופה עוגות לגננות שלך, כן, זה מה שעושות האמהות בלילות… (:

היה איזה חג או רציתי שיהיה יום חג (אני תמיד מוצאת סיבה למסיבה (: ) וגלגלתי בצק בידיים והבית התמלא בריח של אפייה.

• 

זִכְרוֹנוֹת מִתְבַּשְּׁלִים עַל כִּירַיִם

עבורי, זיכרון הילדות הכי מוקדם זה ריח של אפייה, אמא שלי הייתה קמה בחמש בבוקר לעשות בצק. אנחנו היינו מתעוררים ללחמניות חמות מהתנור, מדליקים תנור נפט בבית הירושלמי, שרים "פתיתים של שלג" ומאושרים שכל העיר נצבעת בלבן.

רגעים כאלו שאת זוכרת. חוויות שמעצבות אותך כשאת הופכת בעצמך להיות אמא.

זה סטורי, אתן מבינות?

זה סטורי של הלייף

• 

החיים הם לא סטורי, כי החיים הם מיליוני סטוריז שאת חלקם את משתפת ואת חלקם אני שומרת לעצמי.

בעצם, עזבו אתכם מהסטורי, הנה תמונה אחת ששווה אלף מילים.

• 

הסגר נגמר.

שבת בבוקר, הלכנו לגן השעשועים.

עלית על הנדנדה, וכמו בחיים, שרת רד-עלה-עלה-ורד

והייתה שם ילדה גדולה ממך בכמה שנים,

ואת אמרת לה בקול המתוק שלך :

שלום.

לא שבת. לא שבת שלום.

רק שלום.

וזה ריגש אותי כל כך.

הילדה הזאת הייתה שונה ממך בכל קנה מידה אפשרי.

ואז התגלשת במגלשה ושוב ראית אותה בסיבוב ואז אמרת לה עוד פעם שלום.

ועוד פעם.

ועוד.

והיא חייכה אלייך ואמרה לך בחזרה שלום.

• 

אחר הצהריים הזה לא הייתה קורונה בעולם. ולא הייתה שנאה בתוך העם המופלא שלנו.

ולא היו פלגים ומחנות ומי הפר-מה ומי-עשה מה.

כי לפני השבת, לפני המצוות, לפני התורה הקדושה, אפילו בורא עולם מוחל על כבודו למען השלום.

• 

השלום הזה, זה משהו שאבא שלך לימד אותי כשנפגשנו.

• 

ילדה שלי,

אני מאושרת שבבית שלנו, עוד לפני השבת הקדושה, משתדלים לשמור על השלום.

• 

"עושה שלום במרומיו, וברחמיו, יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל. ואמרו….

• 

אמן.

אמן על הילדים שלנו.

דוכסית

• 

פינת הלייף סטייל

אימהות יקרות,

אני יודעת שהתעלפתן מהבגדים לילדים המתוקים, ארייה ואמרי חיים לבשו סטים תואמים ומטריפים מבית לוסו. כבר התחלתי למלא עגלה ויראוטלית לפסח (:

הנה הקישור לאתר.

• 

אז מה היה לנו כאן היום?

גבירותיי, אתחיל בזה שעליתי על עקבים, איפה הכפיים? (:

אני לא זוכרת מתי לאחרונה או מתי בכלל נעלתי נעלי עקב…

כיאה לאמא שמפזזת כל היום סביב שני ילדים קטנטנים, כביסות, ניקיונות, בישולים…

יחד עם זאת, אני משתדלת לשמור על הסטייל (בשביל השפיות (: )

ויותר מזה, חשובה לי הנוחות, בשביל הבריאות (:

אז הנה המלצה חמה ממני: נעלי לאפייט איטלי. תזכרו את השם הזה כשתקפצו בקרוב לקניון או תחליקו כבר עכשיו לאתר ותתרשמו. יש הנחות מעת לעת ושווה לעקוב.

התמכרות. אני לא רוצה להוריד אותם מהרגליים.

• 

נ.ב

את הנעליים האלו אני ב א מ ת לא מורידה מהרגליים.

רק תגידו לי, מה עושים עם כל השיק הזה?

נעלי לאפייט איטלי, קישור לאתר.

אמא מאוהבת.

• 

טיפ סטיילינג

כשהנעליים גונבות את ההצגה, (או כל פריט אקססוריז בעל נוכחות) צריך לשים לב שלא יהיו בטוטאל לוק עוד פריטים דומיננטיים (אחרת השיק הופך לשוק)

ועכשיו, לשאלה המתבקשת:

שמתן לב לתכשיטים העדינים והיפים שענדתי בכל התמונות? מבית Amour-Jewelry

הנה קישור לאתר. מחירים מצחיקים ויש עוד 25% הנחה. תתחדשו.

• 

לבשתי בגדים של יומיום, ושילבתי באלגנטיות גם שמלות:

השמלה הצבאית המיוחדת בגזרת אוברסייז עם דיוק עד לפרטים הקטנים, של המעצבת שושי יגודייב.

• 

הקשת המיוחדת מבית רונית כובעים

• 

שמלות צנועות, בצבע ירוק וג'ינס, מחמיאות על הגוף, חלקן מתאים לנשים בהיריון, אחרי לידה ולחיים עצמם (:

מבית משי שמלות. כנסו לאתר לראות את הקולקציה המלאה.

• 

אחרונה חביבה,

תודה מיוחדת לביילי, הצלמת המוכשרת שמגיעה אלי הביתה כבר פעם שנייה ברציפות.

צלמת ילדים ומשפחה עם לב זהב וכישרון.

ארייה כבר מתגעגעת אלייך.

• 

נ.ב
אני מאמינה שנשים מכל גווני הקשת הישראלית קוראות אותי עכשיו.

אז לטובת הגבר היחיד, אב השנה, מגדל של אור.
בעלי היקר,
אתה השמש, אני הירח, ותודה לאל, על הכוכבים, ארייה ואמרי חיים.

תודה שאתה מזכיר לי בכל יום מחדש: חלומות צריך להגשים.

בזכותך, הרעיון הזה קרם עור וגידים.

ועכשיו, לתגובות שלכן אנחנו מחכים (: