"תגיד, איך זה שאתה לא עייף?"

"תינוקות לא אומרים לישון קצת? באמת!!!"

"שמישהו יבוא להציל אותי ואת היצור הקטן הזה שלא מפסיק לבכות. "

"בבקשה."

החיים עצמם, ברוכות הבאות (:

תכנסו בשקט, אמרי ישן, אני רוצה לישון אבל לא מסוגלת.

נכנסת לאינסטגרם ורואה שם מישהי אחרי לידה שנראית מיליון דולר, היא בדיוק סיימה לאכול עכשיו ארוחת בוקר בכיף שלה, והארוחה? מה-זה פוטוגנית שחבל-על-הזמן!

הבוקר הזה, לא רק שאין לי ארוחת בוקר פוטוגנית, אין לי בכלל ארוחת בוקר.

כבר צוהריים, תיכף צריך לאסוף את ארייה מהגן, ולתלות כביסה, ולהוריד, ולסדר את הבית, ולהכין משהו לאכול, ולחזור לאמא שלי, ואולי להרים טלפון לאבא שלי, אבל בחיי שאין לי כוח לשמוע אף אחד ולראות אף אחד. תנו לי לעצום את העיניים.

פוף.

היום נגמר.

החושך מתחיל לרדת על העולם, אבל עלי באופן אישי הוא יורד הכי עמוק, הכי בפנים, ממש חשוך אצלי עכשיו.

אחרי שילדתי את ארייה הייתי בוואקום. בועה. הלידה הייתה מורכבת, אבל הגידול שלה? תנו לי לגדל ככה עשרה ילדים. בחיי.
ילדת קסמים. בלי עין הרע. אוכלת, ישנה, רגועה. כמו שתינוקות אמורים להיות (:

 ככה חשבתי.
ככה הייתי בטוחה.

כן, היו אתגרים, אבל לא כאלה שמכניסים אותך לדיכאון אחרי לידה. אני קוראת להם "אתגרים רגילים של החיים", כמו למשל, בחורף הראשון לחייה, שתהיה בריאה, היא הייתה חולה 3 פעמים בדלקת ריאות עם אנטיביוטיקה וכל החבילה.

היו גם לילות בלי שינה, צמיחת שיניים שהצמיחה לנו קרניים. אבל רגיל. שום לא חריג מידי. לא גובל מידי.

שום דבר שלא מחשיך לך את היקום.

בעצם, אני לא בטוחה שבגלל הגידול הנוח (היחסי, כן, הכל בעולם הזה יחסי, תשתדלי לזכור את זה תמיד!) לא נכנסתי לדיכאון אחרי הלידה שלה.
כלומר, יכול להיות שזה בזכות זה שהיא הייתה קסומה, אבל אני מניחה שהיו עוד משתנים. כי דכאון אחרי לידה זה משהו שקשור בכל כך הרבה דברים. חלקם תלויים בך, הרוב לא. הרוב ממש אבל ממש לא.

מפה ומשם הייתי שומעת על נשים שהן בדיכאון אחרי לידה, גם הרופאה שבדקה אותי אחרי הלידה וגם בטיפת חלב בדקו (עם שאלון בסיסי כזה) איך אני מרגישה ומה שלומי כדי לוודא שלא אכנס לחור השחור הזה. ולא הייתי שם. תודה לאל.

איפה כן הייתי? הייתי עסוקה בהחלמה מהתפרים האיומים שהיו לי לכל אורכי ורוחבי.
לא הצלחתי לקום ולא הצלחתי לשבת ובגלל זה היה לי קשה להניק ובגלל זה בקושי יכולתי לעלות במדרגות…

אני זוכרת שחודש אחרי הלידה לא ממש הלכתי יציב וזקוף ועדיין הייתי עם כאבים.

יכול להיות שמתישהו הגוף שלך מתרגל "למנח" הלא רגיל והכואב הזה והחיים ממשיכים.

ולאט לאט מחלימים וכשארייה חייכה אלי פעם ראשונה, כמעט שכחתי כמה היה קשה להוציא אותה מהרחם.

עם הזמן, את שוכחת, אחרת, אין לי הסבר הגיוני לרצון להיכנס שוב להיריון.

באמת נשגב מבחינתי.

אנקדוטה חשובה: בורא עולם הוא מלך רחום וחנון, שתדעי. הגידול של ארייה היה כל כך נוח ואפשר לי להחלים מהלידה הטראומטית שהייתה לי איתה.

"בואו נאמר שעם לידה מאתגרת כמו של ארייה וגידול מאתגר כמו של אמרי ———–

….."

עדיף שלא אמשיך את המשפט הזה. אבל תחשבו על משהו איום.

איום ונורא.

הלידה של אמרי הייתה גן עדן אבל אז הגיעו המשברים. יותר נכון משברונים.

קטנים כאלה. עוצמתיים כאלה. מזעזעים. מחלישים. מעייפים.

הנה אחד ככה בקטנה:

אחר הצהריים, אני עם שני הילדים לבד. בנוהל. אבא שלהם המושלם בעבודה. אני אמורה לצלוח את היום. להעביר אותו בשלום. להאכיל, לחתל, להיות, אולי קצת לשחק בגינה, לא משהו מסובך.

אני צריכה להיכנס לשירותים, בודקת שאמרי בסדר במיטה שלו, מביאה יד לארייה הילדה הגדולה שלי (שהיא בעצמה תינוקת בת שנה ו- 7 או 8 חודשים? אבל מי סופר?!)  ונכנסת איתה לשירותים – מה שבטוח.

בטוח? אל תהיי בטוחה כל כך.

ואז, וסליחה מכבוד הבלוג והקוראות המכובדות -אבל כל מה שאני רוצה זה להתפנות. להתפנות בשירותים כדי שאוכל להתפנות פיזית ונפשית לטפל במתנות שבורא עולם הפקיד בידי ברוב רחמיו וחסדיו.

ואז נשמעה סירנה מחדר השינה. אמרי, כשהוא בוכה, שיהיה בריא, זה מ- 0 ל 100 במאית השנייה.

מישהו צריך להגיד את זה:

אמא, שילדה, לא מסוגלת לשמוע בכי ולהתעלם (אלא אם כן היא כבר עמוק בדיכאון אחרי לידה ואז גם זה, מופרך ככל שזה נשמע אבל אפשרי, וקורה!!)  אז אני מבינה ש"נחת בשירותים" לא יהיה היום, אני מזדרזת בעצמי, מזרזת את הקטנה-גדולה (הביאה ספר וכיסא למאורע (: ) , רוחצת ידיים עם סבון בשנייה, נותנת יד לארייה שתזדרז בעקבותיי וסוגרת את הדלת במהרה.

תגידו, מה היה דחוף לי לסגור את הדלת? אלוהים!

ו… משם רצה לחדר השינה. כלומר, רוצה לרוץ לשם… רק שהאצבע הקטנה, המתוקה, השברירית והעדינה של בתי הבכורה, נסגרה הרמטית עם סגירת הדלת.

מכירות את התחושה?

ואז הגיעה הסירנה האמיתית והצטרפה בסינרגיה מדהימה לסירנה של אחיה הקטן.

וכדי להשלים את ההרמוניה הביתית, גם אני התחלתי לבכות.

הרמתי את ארייה על הידיים שלי, מיהרנו לחדר השינה יחד מייבבות כדי להבין שכל ההיסטריה של הקטן היא – אתן מוכנות? אתן יושבות?

נפל לו המוצץ.

אז החזרתי אותו למקום.

והוא נרגע.

ואז התחלתי לבכות באמת.

ולחבק את ארייה חזק.

אני. אני. אמא שלה. שילדה אותה. לא איזה גננת מתעללת ר"ל.

אני. אמא שלה היחידה ביקום שבאמת אוהבת אותה אהבת נפש. בלי אינטרסים. בלי בגלל ובלי בזכות. אני סגרתי את היד של הבת שלי עם הדלת של השירותים וגרמתי לציפורן שלה כולה להתרומם ולדמם.

שמישהו יציל אותי מעצמי.

ואני כמובן לא רוצה שארייה תראה אותי בוכה. אז אני מנסה להירגע. ולנשום.

הסתכלתי לה עמוק בעיניים הטובות שלה ובקשתי סליחה.

סליחה שאמא ממהרת. סליחה ששוב, בגלל אמרי, שלקח אותי ממך, את בוכה.

בואי נביא פלסטר.

רוצה פלסטר? נזכרתי שזה מרגיע ילדים.

"טן" (היא לא יודעת עדיין להגות כ' או ק' המתוקה הזאת)

והיא נרגעה. לשנייה. אולי לחמש שניות.

ואז רצתה לפתוח את הפלסטר ולהיזכר במה שיש מתחתיו ולחזור לבכי ההיסטרי.

אחיה, שלא הזכרנו אותו כבר יותר מידי זמן (: החליט להתעורר, להתמתח ולבקש לאכול.

עכשיו, נראה אותך מניקה את הקטן כשהגדולה עדיין ממררת בבכי.

אז התקשרתי לאבא שלהם. לא מעשה חכם, אבל מי אמר שאמא יכולה להיות תמיד חכמה?

ומיד כשהוא ענה יריתי חיצים. על זה שאני לבד. מגדלת לו את הילדים. (איך פתאום כשמשהו נורא קורה אז הם הילדים שלו, אהה?! (: )  

ועל זה שאין לי כוח יותר. לכלום.

ולמה תמיד הוא מתעכב? והכל הופך "לתמיד" ולדרמה גדולה.

והוא? באמת מסכן, לא מבין על מה המהומה. ומה קרה לאשתו. אבל אין לך כבר כוח לכלום. כי הגיעו מים עד למעלה ממש. והתעייפת מלחייך. מלרצות. מלרצות משהו בכלל.

"טוב לא משנה," את משקרת ואת הטלפון סוגרת.

ואז הוא מגיע, המגדלור, עם החיוך הכי גדול, ומארגן את הילדים "ומתקתק" את הכביסות ואפילו מכין לי משהו טעים לאכול, ואני?  

אין לי תאבון. ואז יורדות הדמעות. ואני לא יודעת להסביר מה יש לי…

ובאמת שאין לי מושג למה אני דומעת. אז קרה. אז קורה. לכולנו. הכל בסדר.

אבל הכל מרגיש מאוד לא בסדר.

ומשם זה רק מדרון חלקלק כזה.

"בייבי בלוז" קוראים לשילוב הבא – תינוק שפולט כל היום, עלייך, על המצעים הנקיים, על הבגדים שלו, על הרצפה שהרגע שטפת. ואת צריכה להחליף, ולכבס בקצב כפול, ולהניק, ולהעניק, והגזים האלו. מתי הם מפסיקים?  והבכי ההיסטרי הזה- זה מולד?

ובין הנקה להנקה אני מדמיינת שאני מספיקה לעשות כל כך הרבה בבית, ולנוח, ולפתח את הקריירה שלי, ולשאוב חלב כדי שאולי ביום מן הימים אוכל להרשות לעצמי לעזוב אותם לשעה קלה ויהיה לו משהו לאכול.

אבל בתכל'ס, כל מה שבאמת לפעמים אני מספיקה לעשות בין הנקה להנקה זה לחכות לגרעפס, לחתל, להבין שהוא עוד קצת רעב, לנקות את הפליטה, ובדיוק ברגע שהוצאתי סינר (כי כמה אפשר להחליף את כל הבגדים שנרטבו השנייה?) הוא פלט שוב, עלי, עליו, עלינו. ולא אין לו ריפלוקס, ולא, אני לא צריכה עצות. אני צריכה להיות קצת לבד. לנשום. לבד.

ואז כשאני יוצאת ו / פוגשת חברה – אמרי מה-זה מתוק וחייכן ולא בוכה בכלל והיא אומרת לך: את עושה לי חשק לילדים.

אני? איך תמיד אני עושה חשק? (:

גם זה נשגב מבינתי.

ואז, בסוף היום – שמגיע כל כך מהר – את צריכה להיות גם רעייה, אישה, נקייה, מסודרת, מוצאת חן, חייכנית, חיננית, ראויה, חברותית, אישה נשית. רצוי ערנית, רצוי סבלנית, רצוי….

אבל בין הרצוי למצוי נפתח פער, עמוק.

אז נכנסתי לאמבטיה ועשיתי קפה והרמתי את הרגליים גבוה ונשמתי רגע וידעתי. בתוך הלב ידעתי שאני חייבת לעשות משהו עם המצב המדוכדך שהגעתי אליו, כי בין דכדוך לדיכאון הדרך קצרה.

ואני יודעת, כי שמעתי, על נשים שראו שחור ולא הצליחו ולא רצו לקום בבוקר ולטפל ולהיות. ורצו לסיים את הקריירה של החיים, מוקדם מידי, מוקדם לכל הדעות.

אז נשמתי עוד פעם, והחלטתי שאני אכתוב על זה, אכתוב על הכל (גנזתי את הדפים, כלומר, הייתי כותבת, כ-תרפיה, ואז פשוט מוחקת את הכל)

ובכמה ימים האלו, שהרגשתי ככה נורא, נעלמתי מהעולם הווירטואלי והעולם בכלל.

לא היה לי חשק. לכלום. וידעתי שאני מוכרחה לטפל בעצמי. אז במקום לשקוע בדיכאון, שתפתי את בעלי, ככה בקטנה, ושתפתי בעיקר את המקלדת, הדף באמת סופג הכול.

כתבתי את עצמי לדעת, כתבתי לפרטי פרטים כמה זה נורא ואיום ואז הייתי מסיימת ב:

חמישה דברים טובים שיש לי בחיים.

פלוס חמישה דברים שמשמחים אותי (שאני אחראית ויכולה, כלומר מוכרחה, לעשות)

ואמרתי לעצמי: כשתסיימי למנות את הדברים ולעשות את הדברים שמשמחים אותך – אז תתלי את עצמך.

אבל הפלא ופלא, אחרי שהייתי מונה כמה טוב ואחרי שעשיתי חמישה דברים שבאמת משמחים אותי כבר לא רציתי "לתלות" את עצמי.

פתאום נהיה לי חשק אמיתי לומר תודה על עוד חמישה דברים טובים שיש לי בחיים ורציתי לעשות עוד חמישה דברים שמשמחים אותי, ובין לבין, הערפל התבהר. והגזים פחתו. והשמש זרחה. ויכולתי להסתכל על השמים.

והחלטתי שמטרת העל שלי היא לשמח את עצמי, הילדים יהיו שמחים ובריאים כשאמא תהיה מאושרת.

אז למדתי לבקש עזרה: תיקחו לי את ארייה מהגן. תתנו לי לישון עוד שעה. לעשות אימון כושר, לצאת לצעידה קלה, להתפנק בארוחה טובה, לבקש זמן בשביל כתיבה, בשביל טיפול רפלקסולוגיה (הציל לי את הנשמה, מומלץ בחום)  ובין לבין הייתי כותבת. כותבת, עוד ועוד ומשחררת, ואז אט אט העננה נעלמה.

העננה נעלמה, זה לא אומר שהאתגרים נעלמו, זה לא שפתאום ארייה לא קבלה רגרסיה ולא הצליחה להירדם כל ערב מחדש, (והייתה בוכה מעל שעתיים! אני בחדר היא נרגעת, אני יוצאת היא קוראת לי, וחוזר חלילה…) זה לא שפתאום המגדלור נכנס לבידוד (מה פתאום? הכל אצלי מושלם)

זה פשוט כן כל זה ביחד, בבום.

אבל הייתי מסוגלת להכיל את הדברים האלו, לחיות את המצבים האלו, את "האתגרים הרגילים" של החיים.

הייתי מסוגלת לחיות.

רציתי לחיות.

רציתי.

הרצון הזה, שכהה, וכמעט נעלם, הכי הפחיד אותי.

ובמקום להיבהל מהמחשבות הטורדניות ומההרגשה הכללית האיומה שאז הייתה לי, בחרתי להעניק לעצמי – את עצמי במתנה.

אומר את זה שוב, לך, אישה, כן, את שקוראת אותי עכשיו:

החלטתי להעניק לעצמי, את עצמי במתנה.

לחזור להנות מכוס קפה על המרפסת, ספר טוב, סדרה נחמדה, פיקניק עם חברה טובה.  

וזה עובר, והמסך מורם, וחזרתי להכין דברים טעימים במטבח, כמו שאני אוהבת (:

והבית חזר לחייך אלי בחזרה.

בחרתי לסיים את שנת 2020 עם הפוסט הזה בבלוג, כי השנה הזאת הייתה מאתגרת. לכולנו.

והיה לי חשוב שתדעו, שזה בסדר.

זה בסדר לבקש עזרה, (כמובן שאם המצב דורש אז גם טיפול פסיכולוגי רלוונטי…) העיקר אל תישארו עם זה לבד. רגע לפני התהום, תרימו את הראש, תדעו שהגזים עוברים, הקטנים באמת מתחילים לישון בלילה. יום כיף מחוץ לעיר עושה פלאות, שופינג באמת משמח את הלב.

ולא פחות חשוב – כשאת קמה בבוקר, מתישהו, בין הטירוף לשיגעון, תעשי אימון כושר.

כן, קר בחוץ והבייבי, וצריך להניק ולהעניק… ותמיד יש תירוצים למה לא.

אבל בשביל אימון כושר בזום – לא צריך כלום חוץ מרצון. שעה של כושר נותנת לי יום של אושר. כתבתי על זה גם כאן.

הנה מאמנת כושר שמזיזה אותי בבית (עם האפליקציה בזום), מחטבת את הגוף ומעצימה את שריר הלב:

הודיה יעקב: 0524741472

ואז תכיני לעצמך ארוחת בוקר פוטוגנית (זה באמת טעים יותר (: )

תתלבשי יפה, תתאפרי, תלמדי לאהוב את מה שאת רואה במראה.

תכיני בצק, תעשי הפרשת חלה, תבקשי מריבונו של עולם: "שמחה ואמונה", ככה אמא שלי תמיד אומרת.  

תשימי סיר מרק על האש, ריח של בישולים ואפייה מגרש את היצר הרע (שמכניס לעצבות). בחיי.

ותעשי לק ג'ל. הטיפוח החיצוני מרנין את הנפש.

ובין לבין, תכתבי, תכתבי את החיים עצמם. לא צריך להיות סופרת דגולה כדי לעבד את החוויות.

מה שנקרא "לעבד" במקום "לאבד" וללכת לאיבוד…

וגם תצאי, פעם בשבוע, לפחות!!! (ואם יהיה סגר אז תעשי מפגש בזום), תבקרי את אמא, את סבתא (אם זכית ויש לך עוד אחת כזאת בחיים)

ואל תשכחי, לבקר גם את הנפש שלך. יום ביומו. רגע, רגע.

לבקר, להשתהות על מה שחשוב, להרפות ממה שטפל.

ולאהוב. את עצמך, האהבה לילדים תגיע.

אל תדאגי כל הזמן.

הילדים בסדר.

חשוב שאת תהיי בסדר.

את הכי חשובה בעולם!  

תודה להשם הטוב על האור, על מגדל של אור ועל כל המתנות הנפלאות שנתן לי.

צילמה את התמונות ברגישות, סבלנות ומקצועיות: ביילי אלפרין.

הנה האינסטוש שלה.

מה לבשתי?

שמלות (נקודות ומנומרת) של המעצבת הדסה

ברטים וכובעים שעושים לי פריז בלב של רייצ'ל האחת והיחידה

כל בגדי היומיום שלבשתי –  מחנויות אופנה מוכרות, בסדנה הקרובה נלמד בע"ה איך למקסם את הפריטים, ליהנות ממה שיש, לחיות בסטייל ועם חיוך גדול בלב.

יהי רצון מלפניך, ריבונו של עולם, שיהא הרצון, ראוי ומקובל לפניך, בחן, בחסד וברחמים.

דוכסית