פוסט משנה חיים

07/11/2015 • על ידי דוכסית

זמן קריאה משוער: עזבו, אם באתן עם דד-ליין, תבואו יום אחר.

אתחיל בשורת המחץ: דחיתי את כתיבת הפוסט הזה.
בלוגריות כותבות ובלוגריות דוחות, אבל הן עושות את זה בסדר הפוך 🙂

סיבה ראשונה שדחיתי היא כדי להישאר "עמוק" בפרויקט הגדול שעל הפרק,
ארגון חגיגות יומולדת 3 שנים לבלוג (אקסל משימות ענקי להפקת האירוע הזה!)
ההתעסקות באירוע אפשרה לי לפנטז על כל היתר. על הארוחה שנשארה מאתמול.
על הסוסים שארכב מחר. על מה שאכתוב כשיהיה לי זמן.

כמה רעש!

חיכיתי לרגע מסתורי ומופלא שבו אוכל לכתוב את הפוסט הזה בצורה מושלמת.
אז זהו, שרק ברגע שהרשיתי לעצמי לכתוב בצורה לא מושלמת,
התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה. קראו עכשיו או לעולם לא.

לפני מס' חודשים, הוזמנתי להעביר סדנת סטיילינג במקום שמסיבות מובנות לא אנקוט בשמו.
רגע לפני שאספר לכן מה היה שם. קצת רקע:

במקום היו בנות בגילאי 18-25 (בערך) המגיעות ממקומות שונים
(בתים הרוסים, משפחות מצוקה, חוזרות בתשובה, בשאלה, כאלה המתחבאות בארון,
נטולות שם, נטולות תפקיד או משמעות בחיים. ברחו מבית הספר, ברחו מהמשפחה או שהבריחו אותן והן נסו על נפשן)
נראה לי שהבנתן את הכיוון.

המכנה המשותף: רואים להן את הבדידות בעיניים!

במרכז הארץ יש מקום מקסים הנותן להן בית חם. מקום בעולם. להיות.
לדבר. לשתף. לפרוק. להתייעץ. לקבל הכוונה. הארה. תשומת לב.

בטרם הגעתי לשם, אחראית המקום עשתה לי את "שיחת ההפחדה שלה", כלשונה.
זה נשמע בערך כך "הבנות שלנו בתהליך. באמצעות תרומות של אנשים יקרים המחזיקים את המקום הזה,
אנחנו יכולים להזמין להן הרצאות וסדנאות לטובת העשרה והתפתחות, בעיקר כדי לעשות להן כיף ושמח בלב. כמו סטיילינג, למשל."

היא מיד המשיכה "חשוב שתדעי כי מותר להן לקום באמצע, לישון, לחלום בהקיץ.
יחד עם זאת, לא להפריע למהלך התקין של הסדנה. הן מקבלות כאן כישורי חיים ואנו מטמיעים אותם במהלך השהות כאן.
אך כל היתר מקובל כאן. בגדול, אלו חוקי המקום."

הרהרתי רגע ומיד עניתי " מקובל עלי".
כבר הרבה זמן שאני רוצה להעביר את הסדנה בפני קהל נשי מסוג אחר.
ודאי כי זה כיף גדול עבורי להעביר סדנה לפאשניסטיות מבינות עניין, אבל אני אוהבת לאתגר את עצמי.
רציתי לתת דגש יותר למודעות עצמית, מה הבגדים עושים בשבילנו, אחת הווריאציות של הסדנה מכוונת לשם,
היא מדברת לנשים שהחיים לא חייכו אליהן כמעט. רציתי להלביש להן חיוך.
לאפשר להן להתחבר לעצמן ממקום של אופנה, תכתיב חברתי שסביר להניח כי פסח עליהן.
להראות להן מה אפשר לעשות עם בגדים ומה אלו האחרונים, נותנים להן בתמורה.
ו – איך נראות חיצונית משנה את היום. משנה חיים. כן, עד כדי כך.

מה אני אומר לכן? הייתי אופטימית מידי. אבל חכו, עוד נגיע לזה.

בינתיים, בשיחה עם אחראית המקום (עו"ס) הבנתי מיד כי במקום חוקים מתירניים
ורק חסר לי שמישהי תדליק סגריה ותפזר עשן בחלל החדר.
חוק כזה לא עובר אצלי. אני יכולה לקבל הכול, אבל התערבות בקנה הנשימה והשחרת הריאות שלי, מחוץ לתחום.

הסברתי לה את חרדת-העישון שלי והיא אמרה שאני יכולה לבקש מהן בתחילת הערב לא לעשן.
הן יכבדו ויצאו. וישאירו אותי לבד.

"את יודעת", היא המשיכה, "הן גם לא חייבות להגיע למפגשים האלו, אנחנו ממליצות, אבל לא מכריחות אותן.
יש סיכוי כי אף אחת לא תגיע ותעבירי לי סדנה פרטית. תהיי מוכנה לכל תרחיש".

ובעידודה, (כלומר, בהעדרו) יצאתי לדרך.

"הגשמיות של אחרים, זאת הרוחניות שלי" שיננתי לעצמי.
לכוון נשים להתלבש בהתאם למבנה הגוף שלהן, לפתח סגנונות אישיים, לבצע אבחון צבעים,
לאפשר להן להתחבר מחדש (לפעמים לראשונה) לנשיות שלהן, למצוא את האני הפרטי שלהן,
כל אלו ועוד מרכיבים הבאים לידי ביטוי בסדנה, זוהי העבודה הרוחנית שלי.

"בורא עולם, בבקשה, תן לי את הכוח הנפשי, הנח בפי את המילים הנכונות לומר לבנות שלך. בנות שהלכו לאיבוד."

"רק רוצה לשמח אותן. הלוואי שאהיה כלי ראוי לשליחותך". נשאתי תפילה חרישית.

אט- אט הן נכנסו אל החדר. יחפות. חצי עירומות (חורף, איפה אתה?) עייפות, גוררות עצמן פנימה.
סקפטיות. עצורות. מכונסות. משתדלות לא לפגוש במבט שלי.

גלים של אנרגיה חסומה מילאו את החלל.

לאחר מכן התברר לי כי חלקן לא הבינו במה מדובר ורק באו לבדוק:

"מה זה השטויות האלה סדנת סטיילינג?"

ברכתי את הבאות לשלום. הצגתי את עצמי ועברתי אליהן.

"אשמח שנעשה היכרות קצרה, מי אתן, בנות כמה אתן ומה המקום הזה בשבילכן?"

מחציתן ויתרו על התענוג. אלו שכן שיתפו פעולה, אמרו דברים בסגנון כמו "אין לי שם",
"אין לי מה לומר", "מה עושים כאן בכלל?"

כיצד אתאר לכן מה היה בסדנה הזאת?

באילו מילים אשתמש כדי לשתף אתכן בהרגשה שלי?

האם יש בכוחן של מילים לצקת את משמעות השינוי שסדנת הסטיילינג הזאת חוללה?

קטונתי. באמת שזאת לא אני. מישהי אחרת הייתה שם. עמדה בלי מחיצות.
בלי הגנות. בלי "אני" ו "אתן" בלי הפרדות. בלי תוויות.

בטוח לא "אני"!!!

מי שהעבירה את הסדנא לבנות הנפלאות האלו, הייתה חלק בלתי נפרד עם יצירות הבריאה המבוהלות האלו.
חלק בלתי נפרד מהיקום שהן.

אחרת, אין לי דרך להסביר את העובדה כששאלתי מי רוצה להתנדב ולהיות הדוגמנית כדי שאדגים עליה,
"ההיא בלי שם" הצביעה ראשונה.
"ההיא שלא אוהבת הלבשה תחתונה" – חטפה לי מהיד את סרט המדידה שאני מביאה לכל משתתפת בסדנה.
"אני מוכרחה לדעת אחת ולתמיד איזו מידה אני בחזייה" אמרה לי חרישית.

"אני רוצה להרגיש טוב עם הגוף שלי, לא להתבייש בו" מלמלה אחרת רזה להחריד.

"אני רוצה לפתח סגנון לבוש, לדעת מי אני, מה הבגדים שלי אומרים עלי ואיך אפשר להחליף את המסר?"
נצמדה אלי בסוף מישהי ולא שחררה עד שנתתי לה את מספר הטלפון שלי.
בימים אלו היא מחליפה את המסר. היא יוצרת את כרטיס הביקור החדש שלה בעולם.

הן לא היו בנות דתיות אבל נשמה ענקית שכנה בלב כל אחת מהן.
נשמה יהודית שרוצה לכבד את גופה, להרגיש אישה. להיות אישה.

הבחורה שהצליחה כמעט עד סוף הסדנא לא ליצור איתי קשר עין,
הייתה זאת שלא השאירה את עיניי יבשות, כששבתי הביתה.
בסוף הסדנא היא שאלה "מתי המפגש הבא"? וכשהסברתי לה כי מדובר במפגש אחד בלבד
היא לא הסכימה לקבל את העובדה ודרשה עוד. עוד מפגשים. עוד הסברים. עוד ממה שאני יכולה לתת.
לא השאירה לי ברירה.

וכך, בגלל שאלה אחת שנשאלה בחלל האוויר ולא ידעה תשובה.

בגלל? בזכות!

אותה בחורה יקרה גורמת לי לשאול את עצמי בכל בוקר מחדש:

מי אני?

לאן אני הולכת?

בשביל מה?

ב 11.11.2012 כתבתי את הפוסט הראשון בבלוג.

אז, עוד עבדתי במשאבי אנוש. וכדי שזה לא יישמע ערטילאי, יש לי את זה גם במילים פשוטות:
"סדרתי" לאנשים עבודות. היו תפקידים, היו מועמדים, התאמתי זה לזה. שידכתי ביניהם.
במקום לתת לאדם דג לארוחה אחת, יכולתי לתת לכל דורש חכה כדי שידוג בעצמו.
להעניק כלים בהתאם לידע. הרגשתי שליחות בעולם.

ותוך כדי מה שספרתי כאן, פתחתי בלוג.

אם אתן קוראות וותיקות אתן ודאי ערות לאירועים בחיי,
האירועים שעיצבו את השנים האחרונות. ואם לא –
ברוכות הבאות למועדון (כאן אפשר לקבל במתנה כרטיס מועדון).

תוך כדי לימודים בפסיכולוגיה, למדתי סטיילינג בשנקר.
עזבתי עבודה כשכירה במשרה מלאה (פלוס), משכורת "בטוחה", תנאים טובים ועוד כל מיני דברים שעושים נחת להורים.

אט-אט הבלוג בנה אותי (או, הנה, זה הדיוק. הבלוג בנה אותי!!)

הבלוג העצים את התשוקה לכל מה שיפה, שנראה מדהים, שגורם לי להלביש לכן חיוך.

אומרים כי אם את עושה משהו 3 פעמים אז "חזקה עלייך".

ביום רביעי, 11.11.2015, הבלוג חוגג 3 שנים.

חזקה עלי? חזקה על הבלוג? אז זהו, שלא.

חזקה עליכן!

בזכות אלפי-קוראות המגיעות לכאן פעמיים-שלוש בחודש להתרגש יחד איתי,
להתלהב מהבלי-העולם הזה, להפיח רוח בחומר, וגם לפעמים רק לקשקש ולראות מה כאן התחדש.

תודה שאתן כאן!

הפוסט האחרון שכתבתי היה שיר פרידה אבל נראה לי ש"חזקה עליכן" להיות כאן.

למצוא את המקום, להניח את הראש, או כמו שאתן אומרות "לנשום את הבית הווירטואלי שלך", ואני מתקנת – שלנו.

טוב, אז אם כבר "נפתחנו". חשוב לי שתקבלו את כל התמונה.
חשוב לי שתדעו כי הרבה מאוד דלתות נטרקו בפניי. הרבה פרויקטים נפלו בשלב העריכה.
בתכל'ס, בשנה הראשונה, מאחורי הקלעים, ממש רעדתי מפחד.

ואני עדיין רועדת לפעמים. הרבה לפעמים (עברית שפה יפה 🙂 )