ירושלים.
רכבת קלה.
באוזניים, שירי נשמה.
ביד, הספר "ארץ חדשה".
מזינה עצמי בקדושה, ומחכימה מפילוסופית הגויים.
אני בדרך.
רוצה להגיע הכי רחוק שאפשר.
לבושה בעטיפה החיצונית, הצבעונית.
"פתוחה" מידי, גבולית מיד.
קצרה, כמעט מידי.
אני אוהבת את זה שבין כמעט, למידי.
הגבוליות הזאת מטריפה לי את החושים.
מרתקת, אחרת, שונה.

תחנה מרכזית.
הדלתות נפתחות, ההמון מתפרץ פנימה.
מתי כבר נשיק בתחבורה את פרויקט "קודם יוצאים אחר כך נכנסים"?
חייבת לדבר על זה בישיבת עבודה הבאה.
רואה ולא רואה את האנשים.
כלומר, מתעלמת מהעדר, מבחינה ברועה.
גם הוא בג'ינס וטי שירט? מאכזב.
מחפשת תמיד את אלה שמעיזים.
שמותחים את הגבול ויודעים לעמוד בו איתנים.
שלא מפחדים משינויים.
שרוצים להגיע הכי רחוק שאפשר.
שמכירים בערך הדרך.
הרבה מתעכבים בשער הטומאה.
יש כאלה העוסקים רק בחוכמה.
אך רק מתי מעט זוכים להגיע למאה שערים.
מובא בבראשית כו', יב': "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים".
אני בדרך לשם.
עברתי בנ' שערי טומאה.
היו תקופות בחיי שהשלתי מעלי את בגדי המלוכה (אך מעולם לא שיניתי את שמי ואת לשוני)
השדות המוריקים תמיד היו זרים.
נטמאתי, אך מעולם לא נטמעתי.
כאילו דם כחול זורם בעורכי ולא אפשר לי בכל צעד של טומאה, להרים את הראש ולהיכנס בו בזמן גם בשער של בינה.
וכעת, ממרום גילי, אחרי 49 שערי בינה,
(איש חכם אמר לי השבוע שאישה לא יכולה להיות חכמה, היא יכולה להיות בעלת בינה. אימצתי  )
אני בדרך לשער החמישים.
"על הדרך" קופצת לאוניברסיטה להפיח קצת חיים.
כי אם כבר דרך, אז שיהיה בסטייל.

צהרי שישי.
הנוכחות: חבורת הא"ש שלי (קיצור לשמות אחיותיי הודיה, אורטל, שרה)
יחד איתן, הצטרפה גם חברה טובה שבאה להשרות אווירה.
ועוד אחת שיודעת להנציח רגעים ביופי ואהבה.
ואנוכי, כמובן.
היום אחשוף בפניכן מה למדנו בפקולטה למדעי האופנה.
ואחרי שקבלתי אישור פורמאלי מרכז הקמפוס, התחילה החגיגה.
הרבה חיוכים.
סטודנטים של שישי בצהריים שמתעניינים.
חווינו שיעורים מרתקים.
על אומנות, על יצירה, על מעוף ומחשבה.
בשיעור המבוא לבשתי צבעים. כאלו שעושים שמח בפנים 🙂 (פ' בשווא)

לשיעור הבא מקווה שכבר תגיעו מוכנים…
דוכסית.