אני רוצה חופש.
חופש מלקום מחר בבוקר. חופש מלישון הלילה.
חופש מלחשוב על זה. חופש מלעשות, מלרצות, מלהכיל, מלהיות.
חופש מביקורת, חופש מגבולות, חופש משגיאות, חופש מבחירות.
חופש מלתור אחר תחפושת.
חופש ממלכודת החופש.

אני מחפשת.
את הקובץ ששמרתי. את המפתחות של הבית, את המספר של ההיא (נו, איך שמרתי אותה?) את הסיסמא שפעם זכרתי.

אני מחפשת חניה. עודף. גרביים (בכללי, התייאשתי מזוגות), מטען. את הגבינה ההיא בסופר.
את עגיל הפנינה שהלך לאיבוד (כן, זה בהחלט אותו עגיל שהלך לאיבוד מרשימת החלומות – ע"ע סעיף 34- לא, לא מצאתי. כן, קניתי חדש.)

אני מחפשת את החלום האמיתי שלי.

את האמת.

את ההשראה שברחה עם הזקן (ק' בצירה) דרך החלון. את דמעות האושר.
את הכובע. את התמימות. את המסכה של היום. את משקפי השמש. את השמש.
את העקבים השחורים שהיו צריכים לשמש אותי נאמנה בהפקה והחליטו לאבזר רגליים של אחרת, או שלא.

אני מחפשת את השאלה. את התשובה. את האות. (תרתי משמע) את הדרך חזרה.

את הדרך. את מורה הדרך. את המורה בה' הידיעה.

את ההתמסרות המלאה.
את ההבנה –
שהמסע לחירות וגאולה בפסח הבא עלינו לטובה,
עובר דרך פורים.

החיפוש שאני. החופש שאיני. התחפושת שתמיד רציתי להיות.

הפורים הזה עובר בתוכי כשאני מחפשת את עצמי לדעת.

ואיך זה יכול להיות,

שהכי מרגש זוהי תחושת החופש הפנימי בתחפושת שהיא לא אני בחיי היומיום?

ומה משפיע על הבחירה שלי ולמה להתחפש לזאת ולא לאחרת?

ומה היום בשביל מחר אם אני חיה עכשיו את יום האתמול?

נראה לי שזאת שאלה של השקפה.

בתחפושת זו, אני מסתירה טפח (כלפי חוץ) ומגלה טפחיים (פנימה)

ברגע זה, אני-הכי-אני-כבר שנתיים-ומשהו של בלוג.

אני מחפשת
את נקודת המוצא של המסע,
אל החופש הפנימי ,
אל האמונה בבוראי,
אל עצמי לפני שהתחפשתי,
לפני שכתבתי ומחקתי ובכיתי וידעתי
שכל סוף הוא גם התחלה.

***

הפוסט הזה לא היה יכול להגשים את עצמו אלמלא אנשים טובים שפגשתי באמצע הדרך.

צילום: משה איטח
עיצוב שיער: איש אחד
איפור: תהילה מלכא

אביזרים לתחפושת:

שמלה: ביאנקו נרו
כובע: ג'סטין
שעון: הכספת
פנינים: אוסף אישי
קלאצ': אייקון אופנה לפוסיל
עקבים: זארה

השראה:
הדוכסית מקיימבריג', קייט מידלטון

לוקיישן:
מוזיאון ישראל

פורים של נצח גם אחרי ביאת משיח (שיבוא כבר, שיבוא!)
דוכסית.