מה נשים רוצות?
די יומרני לכתוב כותרת מחייבת כזאת…
יכולתי להסתפק ב "מה בסך הכל צריך הבנאדם?" כי על זה בדיוק נדבר בפוסט הזה.
אך היות והבלוג הזה מיועד לנשים בלבד (אתה כאן? החוצה ומהר!)
הרשיתי לעצמי סוף -סוף להעלות את השאלה. כן, זאת השאלה בה' הידיעה.
אז מה אנחנו בעצם רוצות?
אישה, אם, רעיה, חברה, ועוד שלל תארים המכבדים את עצמם ומוסיפים לנו "טייטלים",
כאילו שחסר גם ככה… מבקשים מאיתנו למלא תפקידים באופן המושלם ביותר.
מי אנחנו?
מה אנחנו רוצות?
ולאן, בעצם, כל המסע הזה?
הערה: מטרת הפוסט היא להעלות לדיון את הדברים החשובים לנו הנשים. ואם בזה נצליח – דיינו.
הבה נתחיל:
כשאני בלונדון, אני אוהבת לבקר בספרינגפילד פארק (נמצא בצפון העיר, ליד סטמפורד היל)
לב המקום הוא לא אחר מאשר מקום מגורים – ואני לא מתכוונת לשכונת יוקרה המוקפת ירוק וגלים – אלא,
ותקשיבו טוב : מדובר בשמורת טבע מקומית המכילה סירות צרות שבני אדם רגילים לגמרי חיים בהם.
הבטתי, תיעדתי (אייפון 6 לא רע בכלל :)) ותהיתי לעצמי האם הפעם באמת אראה בן אנוש נכנס לתוככי הכוך הפיצי הזה.
והנה היא הגיעה.
גברת עם סלים, חזרה מקניות (מעניין אם אחת הסירות משמשת כמכולת שכונתית…)
ונכנסת הביתה
הביתה!!!
רגע, אם זה מספיק. כלומר, אם אפשר להסתפק בזה – ולא מדובר כאן בעולם שלישי פרימיטיבי –
הרי גברת הסלים שלנו הייתה נראית בריאה לגמרי וחיה בסביבה שנשות עולם שלישי לא יודעות לחלום בכלל.
אז למה צריך לבנות בית עם לבנים? לרהט? הום סטיילינג?
איפה הגבול הזה?
מה נכון בכלל?
אנחנו הרי בגשר צר מאוד, אז למה חשוב לנו לרפד אותו כל-כך?
אנחנו שחקניות בהצגה של החיים, סוג של "חזרה גנרלית"
בעולם שקרי לקראת בוא משיח ויציאת האמת לאור, אז למה אנחנו ממש-אבל-ממש משקיעות בתפאורה?
למה ולשם מה?
ושחלילה, לא תבינו אותי לא נכון.
אני נהנית עד מאוד כשנוח לי. כן, אני לא סובלת חוסר נוחות.
אני מפונקת ומצהירה בגאון שמענג לי עם זה.
הכל צריך להיות אצלי מהמם ויפה ואני עמלה לשם כך, ורוקמת את החלומות שלי וקדה עמוקות לתשוקות.
אולד פשיין ? אאוט! הכל (טוב, כמעט הכל, שמרנית שכמוני) צריך להיות מודרני, חדש, מתקדם, טכנולוגי, בקיצור הכי "אין" שיש.
ויעידו על כך אזובי הקיר בבית שלי, דפנות הפלדה ברכב שלי. טוב, נראה לי שהבנתן את הקטע שלי עם הבלי העולם הזה.
אחרי הכל, נראה לי שכל מה שאנחנו רוצות זה להיות מסוגלות לחיות בשלום, בשלווה, בלי ייסורי מצפון,
בלי עצבנות דתית ("עצביהם כסף וזהב" – עצבים זו עבודה זרה!)
בלי חשש ממה חשבנו שנהיה שנגדל, והופ, נראה שגדלנו. בלי חיבוטי נפש לגבי הייעוד שלנו בעולם.
פשוט שלום ושמחה ואהבה ויופי אינסופי.
פשוט?
לא בדיוק, היצר הרע מבלבל תמיד. הוא -הוא ראש הכנופיה שלא מאפשר לנו לעיתים
להאמין שכל מה שאנחנו רוצות זה בסה"כ שלום ושמחה ואהבה ויופי אינסופי.
כי איפה שלא תהיי על הסקאלה באמונה שלך, הוא ימשוך אותך לקיצוניות שבה יצליח.
יגרום לך לרצות להיות דוסית על פי כל כללי ההלכה
(ובמאמר מוסגר: זה לא מה שבורא עולם רוצה ממך! הוא רוצה שתהיי את הכי טובה שיכול להיות.
ואם ללבוש חצאית ארוכה כל היום יעשה אותך עצובה אז זה לא שווה את זה.
ועכשיו אומר משפט של ימימוש – אישה יקרה, מובן כי אם חצאית ארוכה תגרום לך
להיות אדם טוב ורוחני וקדוש יותר – אשרייך ואשרי יולדתך 🙂 )
או לחילופין, ינסה בכל מאודו לגרור אותך לשחק לפי כללי המשחק בעולם המערבי בו אין דין ואין דיין.
מה שנקרא הכול או כלום.
וזה לא ככה.
לקח לי כמה שנים טובות להבין שזה ממש לא עובד ככה.
החיים הם לא שחור או לבן. יש הרבה גוונים וצבעים ודעות ודרך נכונה לצעוד ולעבוד את ה'.
זה לדעת להלך בתבונה בין הטיפות. לא ליפול לקצוות. זוהי דרך הישר!
לא "היי" מרוגש של אורות, ולא דאון עכור של עצבות ( עצבות, עצבים? נראה לי שדברנו על זה)
שביל האמצע.
שמחה תמידית שפויה. רגעים של שלום. המון אהבה.
ואת כל זה לעטוף בעטיפה הכי מתוקה ויפה שיש. נראה לי שבעצם, זה כל מה שאנחנו רוצות.
מה אתן אומרות?
יופי, אהבה וערך עצמי
את יכולה (כלומר, את חייבת! 🙂 ) לפתוח את הפוסט הנוכחי זה מידי פעם ולקבל פרופורציה על חשיבות ומשמעות החיים.
אבל המטרה היא לזקק את המילים. ללטש את היהלומים.
אני שמחה להגיש בפניכן את הגלויה השלישית לטיפים והשראה.
לא לשכוח להדפיס, לגזור ולתלות. לא לשמור או לקבור.
מה לבשתי?
טורבוש : רכשתי-בארץ-וחידשתי-לראשונה-שהגענו-לטורקיש 🙂 – פוראבר 21, עזריאלי
חולצה וסריג : טומי הילפיגר, לונדון
חצאית : מטלון, לונדון
סריג הכי-עבה-שמצאתי-בכלבו-הענקי-הזה-כי-ממש-קפוא-כאן! : פריימק , לונדון
גרביונים : מארק & ספנסר, לונדון
נעליים : טימברלנד, לונדון
אפרופו נעליים, אלו הן הביייייג' המדוברות, כן?
הידד! הגשמתי משאלה ראשונה מתוך הרשימה שלי לשנת 2015
מה קורה עם רשימת החלומות שלכן?
מחכה,
דוכסית.
השאירי תגובה