זה קצת מוזר לדבר על זה, אבל בעוד אני מתכננת חגיגות יומולדת שנתיים לבלוג שלי –
הבלוג שלי, הבית הווירטואלי שלי – לא היה עוד.

כן, ביום שישי 13.6.14 לא הייתי קיימת לכמה שעות. חדלתי מלהיות.
שגיאה במסד הנתונים ועוד כל מיני מילים מפחידות כאלה התנוססו על המסך שלי ושל כל אחת מקוראות הבלוג שלי.

הפסקה קלה.

צעד אחד אחורה:
לקח לי כמה חודשים מאז פתחתי את הבלוג אי שם בנובמבר 2012 להבין כי מגיע למילים שלי כתובת דומיין משלהם.
והנה, עוד מעט אני כבר חוגגת שנתיים לקיום הבלוג (חיים שלמים עוברים כהרף עין, אז מה זה חמישה חודשים בעולם הזה? …)

שני צעדים קדימה:
לא אחת, יצא לי לקרוא כמה כתבות נפלאות בסגנון של "מה היית עושה אם היו נשארים לך שישה חודשים לחיות?"
הטורים האלה באמת נותנים רגע של חסד, להסתכל על כל מה שקורה בקוסמוס הזה ממבט על. רזולוציה אחרת.
אבל כל עוד משהו לא נוגע בך – השגרה מתביעה אותך ועוד יום נעלם, ועוד אחד. וזה חוזר על עצמו, בלי חלילה.
אבל על איזה מסיבות אני מדברת בכלל? אני לא קיימת.

מילים שהן לא שלי, צרחו מהמסך כשביקשתי לפתוח את הדומיין שלי: WWW.DUKASIT.CO.IL
אחרי שניסיתי מכל מכשיר טכנולוגי בבית לפתוח את הבלוג וקבלתי את אותה הודעת השגיאה,
פניתי כמובן לאיש הקשר בחברה המאחסנת את הבלוג שלי, הוא מסר לי כי לא מדובר רק באתר שלי וכי יש בעיה בחוות השרתים.

אימל'ההההההההההה!

איך הרגשתי באותו רגע?

הנה תמונה אחת ששווה אלף מילים:

כבלוגרית אופנה – ההתרחשויות של חיי מקבלות חיים, נצבעות מחדש, נגזרות, משתנות, מתגמדות או מקבלות כנפיים ועפות – במיימד הווירטואלי.

עכשיו נשארתי עם כרטיס ביקור שלא שווה את הדיו שנשפך בגללו.

איך הפכתי להיות שם התואר שלי?

איך הפכה הזהות הפנימית שלי להזדהות בלתי נפרדת עם התפקיד הזמני שלי בפרוזדור הצר שכאן?

מי אני בכלל?

פתאום כל היחס שלי למילים מקבל פרשנות אחרת.
רוצה להתלבש.
לא מרגישה בנוח עם העירום הזה מול 1,438 עוקבות בבלוג שלי.

(מספר העוקבות – נכון לכתיבת שורות אלו – הן בגדר אנונימיות ברשת.
רק לשם השוואה – כתבות אופנה שאני עושה באתרים חיצוניים עברו זה מכבר את חמשת הספרות בצפיות לכתבה (!) ואילו הבלוג שלי, מארח את העולם במנות קטנות, עדיין)

מה יהיה ביום שאפסיק לכתוב?

האם יש דרך אחרת?

ולמה בכלל צריך?

מה נגיד, במקום מילים, אנסה "לדבר" עם כמה תמונות כאלה:
אז הנה אני והאישה המדהימה הזאת, אתמול, אחרי שקפצנו לסינמה סיטי לראות את המותג החדש 'לואר' שעשה עליה לעיר הקודש.

כאן זה שהגענו-

מימין לשמאל -מירי רחימי, אנוכי וחברתי האהובה שהוזכרה לעיל.

ותראו מה קורה לנו אחרי כמה דקות כשאנחנו יחד –
בלי רוח ממללה, בלי צורך בפורמאליות, בלי מסיכות, תחפושות, עם פרצופים מצחיקים למצלמה, עם גלידה ממש טעימה…

אז להיות או לא להיות?
זאת השאלה.

נ.ב
אם אני כותבת כאן עכשיו זה אומר שמהר מאוד טופלה התקלה. ולמילים שלי, שלום. תודה על הדאגה.
ותודה לחברת קואופה מדיה – הם חברה רצינית שמבטחת אתרים.
אבל בשביל אחת כמוני שלא לגמרי מבינה בדברים רציניים – היא ביטוח למילים.

חייבת אנקדוטה לסיום,
שאלתי את המתכנת הראשי שם אם יש מצב שיום אחד האתר שלי נעלם ולא חוזר?
הוא אמר שזה רק אם ישלחו טיל לחווה או תהיה רעידת אדמה.
והנה אני מרימה עיניים לשמיים ואומרת תודה לאדון הכול. ושרק יישאר ככה. טוב לי כאן.

בינתיים.

דוכסית.

***

תמונה ראשית לפוסט מהפקת אופנה צבעונית וחדשה שתעלה בקרוב בבלוג.
בקרוב? חחחחח 🙂 כמה שהחיים האלה יכולים להיות מפתיעים…

אבל כל עוד החיים האמתיים מתרחשים, כנראה שאמשיך לתת להם את הפרשנות שלי במיימד הווירטואלי.

אז נשתמע, בקרוב.