כידוע, שבוע האופנה הישראלי פקד אותנו שבוע שעבר.

(טרם זכיתי לקחת בו חלק, מוטי רייף – לתשומת לבך!)

האירוע הנוצץ-ונוטף-הסטייל-הזה, התקיים לא אחרת, מאשר ב: אתר בנייה של חברת גינדי תל אביב.

עכשיו אומר את זה לאט יותר:
מסלול דוגמנות, מפוצץ סלבס מהשורה הראשונה ועד האחרונה, הלבושים במיטב מחלוצותיהם של טובי מעצבי ארצנו. מתבוססים בחול, נושמים אבק, ו"עוזרים" בשיקום פני המקום. כדי שיהיה ראוי לאכלוס עיצוב, אופנה ומה שביניהם.
ככה זה נראה בקליפ שהשיקו לרגל המאורע:

נראה שגם בעיר החטאים הבינו שצריך לרדת מטה, "ללכלך את הידיים" ולהתעסק בעפר ואפר, כדי להרים אירוע מוצלח ברמה בינלאומית.
והצליח להם, בגדול.

איך כל "השואו פאשן" הזה קשור אלי?
גם אנוכי, פשוטת העם, יודעת שכדי להיות ראויה לתואר "דוכסית" (בת מלוכה אצילית, אלגנטית ומהממת) עלי לעיתים להפשיל שרוולים, להרשות לעצמי להתעסק לא רק בדברים נוצצים (קיום מצוות, אלא מה?) לכתת רגליי גם מחוץ לכותלי עיר הקודש ולהצליח ליהנות מהבלי העולם הזה בלי שום נקיפות מצפון.

אין ספק, זה לא פשוט כלל וכלל, לשלב בין חיים רוחניים לריאליטי במאה עשרים ואחת. יותר פשוט (מניסיון אישי בשני הקטבים) להיות דוסית אמיתית או לגמרי לא.
החוכמה היא, לדעת להלך בין הטיפות. להבין שאני לא מלאך. יש בי יצרים, לטוב ולרע.

החיים הם לא שחור או לבן.

יש גם אפור, חמישים גוונים של אפור.

דוכסית