1.תרשו לעצמכן ליצור

יצירה היא חלק בלתי נפרד מכל אדם. היא החלק של הנפש. הנשמה יוצרת.

כשאנחנו עסוקות בהישרדות, ב "לעבור את היום"  הנפש שלנו על "הולד", במצב המתנה. מחכה להגשמה. מחכה שניתן לה הזדמנות לבטא את עצמה.

ב 11.11.2012 עצמתי עיניים, לחצתי על "אנטר" במקלדת ופרסמתי את הפוסט הראשון בבלוג.

ואז פתחתי את העיניים וגיליתי שהעולם לא קרס אל תוך עצמו, השמים לא נפלו, ובעצם, שום דבר לא קרה בעולם בחוץ.

רק אצלי, בפנים, הייתה תחושה טובה כזאת. חייכתי לעצמי. זה היה ניסוי מעניין כזה. לכתוב 100 מילים ולראשונה בחיי, לא לשמור אותם במגירה. אלא לכתוב אותם באינטרנט. בתוך רשומה שנקראת בלועזית "בלוג".

"אולי כדאי לתת לו שם, לבלוג…" חשבתי לעצמי.

—

תעשו לעצמכן טובה, אל תכניסו את השכל לכל מקום. אל תשאלו למה ואיך. תצרו, פשוט כי נועדנו ליצור. נועדנו להעביר משהו לעולם, דרכנו.

היצירה שלכם יכולה להתבטא באמצעות שירה, פיסול, איפור, כתיבה, בישול, ריקוד, אימון, טיפול, אתן כבר יודעות מה הוא הדבר הזה.

יצירה היא הדרך של הנפש שלנו לדבר… אתן כבר מכירות את השפה.

לא בשביל הפרנסה. לא בשביל "מה יגידו" לא בשביל שום דבר.

תצרו, כי בזמן הזה שאתן יוצרות, העולם עוצר מלכת. הרוח האלוקית שבתוככם נושבת, החוצה.

תצרו, פשוט כי נועדנו ליצור.

2.תפסיקו לחפש את הייעוד

תסתכלו רגע על החיים שלכן בזום אאוט. מבט כזה מבחוץ. מתבונן. לא שופט, לא מבקר. מבט טהור כזה שאבא טוב מסתכל על הילד שלו. מבט כזה שאת מסתכלת על הבן שלך כשהוא ישן. מבט.

ואז תשאלו את עצמכן – מה אני עושה כרגע? מקפלת כביסה / בתור לקופת חולים / רוחצת כלים / יופי, תמשיכו. דברים רגילים כאלה של החיים. תמשיכו לעשות אותם. עכשיו, תחשבו מה אתן אוהבות לעשות. זה יכול להיות במטלות הבית. או ברעיון שיש לכן בראש. מה שאתן אוהבות – תתחילו לעשות את זה בקטנה אבל עם כוונה לעזור למישהו שהוא לא אתן. כי ברגע שאתן מחפשות את הייעוד שלכן – אתן מחפשות את טובתכן האישית. ועם כל הכבוד לטובתכן האישית, לא באנו לעולם הזה למען טובתנו האישית.

באנו לכאן כדי שמשהו טוב יעבור דרכנו לעולם.

זורקת רעיון שעלה לי הרגע ממש: אתן מקפלות מעולה את הבגדים בארון? תמיד מחמיאים לכן שהארון שלכן נראה מדוגם כמו בחנות? יופי. תתרמו מעצמכם.

למשל, מכירים יולדת? במקום להכין לה סיר מרק (ואם אתן בעניין של בישול אז הכנת סיר מרק זה בדיוק מה שאתן צריכות לעשות. הבנתם?! ) לכו על מה שזורם לכם בווריד לעשות – כנראה זה מה שנועדתן לעשות בעולם.

זה לא אומר שזה קל. לקפל ארון שלם ולדגם אותו זה לא קל, אבל אם אתן נהנות ומתמלאות וזה נותן לכן סיפוק ואתן בדיוק באיזה צומת בחיים – אז אולי שווה לבדוק את הכיוון. מקסימום תצליחו. וכן, ברור שזאת עבודה.

כתיבה ויצירת תוכן זאת עבודה קשה. לשים את הלב והנפש על המקלדת זה לא פשוט. אבל זאת עבודה שהזמן עוצר בה מלכת. עבורי. ושם נקודת החיבור שלי עם העולם שמחוצה לי.

יופי, תישארו איתי עוד רגע.

עכשיו, תשאלו את היולדת / אחותכן / מי שמתאים לכן – מתי אתן יכולות לסדר להן את הארון. לכו לדגם להן. תרמתן 5 שעות מהחיים שלכן, עשיתן משהו טוב למישהו. וגם תתעדו את זה. את הרגע הזה. לפני ואחרי. בום. יש לכן תיק עבודות (:

באיזה שהוא מקום בעולם, יושבת אישה שמוכנה לשלם כל הון שבעולם כדי שתגיע האישה שתדגם לה את הארונות, או תבשל לה באופן קבוע או – לא – משנה – מה.

רק בבקשה, כשאתן מתעדות, תעשו את זה יפה. שהמסר יעבור.

—

בהתחלה, כתבתי רק מילים, בזמנו, הבלוג – שעדיין לא היה לו שם – ביקש ממני תמונה ראשית לפוסט. תמונה ראשית ? זה אומר שצריך גם תמונה משנית?

זה אומר שצריך לצלם?

לפני עשר שנים לא ידעתי איך מצלמים או מצטלמים מושלם, תאמינו לי (:

אז לקחתי צלם. בתשלום. כדי שיהיה תמונות להניח ליד המילים.

בהתחלה, זה היה אפילו רק צלמת בתחילת דרכה שרצתה תיק עבודות. "שיתוף פעולה" קוראים לזה בעולם יצירת התוכן. אז עשינו שת"פ. היא צילמה. אני דגמנתי או לפחות חשבתי שאני מדגמנת (:

אפשר להמשיך רק על הנקודה הזאת לכתוב בלוג שלם. לא פוסט שלם. בלוג.

אבל נראה לי שהבנו את הרעיון. יאללה, בואו נסכם.

ובכן, ברגע שחיפשתי בתוכי את הייעוד – הלכתי לאיבוד. ברגע שהסכמתי לשתף את העולם בתהיות. בחולשות. בפחדים. ברעיונות. ולפעמים, רק "סתם לשתף" מה אני עושה עכשיו.

בשבילי, למשל, השיתוף בבלוג, לפני 8 שנים, היה אחרי עוד דייט כושל, בגיל 28.

רגע לפני שפגשתי את המגדלור.

בשביל מישהי אחרת בעולם זה היה כמו אוויר. חמצן. הנה, יש עוד מישהי שמחכה.

לא יודעת מה המילים שלי עשו לה בלב, אבל כשנתתי לעצמי את הרשות ליצור – משהו דרכי עבר אליה. נגע בה. והשאיר אותה אולי עם קצת חמצן בריאות. טיפה יותר מ-איך שהיא הייתה רגע לפני.

ברגע שתפסיקו לחפש את הייעוד, הוא ימצא אתכן. הייעוד שלכן צריך להתגשם בעולם. לא עבורכן. עבור העולם. יש לנו כוח לשנות את העולם. זה מתחיל בקטנות, זה אולי יסתיים בגדולות, אבל זה תמיד מתחיל בקטן.

פשוט תפסיקו לחפש ותשאלו את עצמכן: מה אני יכולה לתת בעולם? איזה ערך אני מביאה? איזה תועלת? משהו. קטן. העולם צריך את ההצלחה שלכן הרבה יותר מאשר אתן "צריכות להצליח". תאמינו לי.

בעצם, תאמינו לעצמכן. אתם ראויים לעולם.

ההצלחה שלכן תהפוך יום אחד את העולם הזה, למקום שטוב יותר להיות בו. 

3.שתפו את העולם בצרכים שלכן

אף אחד לא אוהב את התחושה שהוא נזקק. איזה תחושה טובה זאת לעזור למישהו, אה?!

אבל תזכרו: אתן מבקשות עזרה – כדי לקדם את העולם – כשהעולם יתקדם ואתם המקדמות , תהיו בטוחות שתתקדמו יחד אתו – פשוט אל תתעסקו כל היום בשאלה מה זה תורם לי.

"מה זה השטויות האלו בלוג? "
"מרוויחים מזה כסף?"

"עם מילים במחשב לא הולכים למכולת"

ואכן, עם מילים במחשב לא הולכים למכולת. ולכן, בשביל ללכת למכולת, עבדתי. כל השנים הייתי שכירה. רק ביום שילדתי את ארייה, גמלה בליבי ההחלטה להתפטר ולנסות את זה במשרה מלאה, לצד גידול של תינוקת קטנה.

מקסימום זה יצליח, אמרתי לעצמי וכתבתי עוד פוסט בבלוג (:

היו לי המון רעיונות בראש לרגל יום הולדת 10 לבלוג. אבל בעצם כלום לא הצליח להתגבש לכדי משהו ממשי. אז המשכתי. פשוט המשכתי לעשות את מה שאני אוהבת לעשות – לשתף בחיים. ברגעים. בשבוע שעבר העליתי סטורי ושאלתי את הקהילה הנשית המופלאה שעוקבת אחריי ברשתות החברתיות:

"לפני 10 שנים כתבתי את הפוסט הראשון בבלוג, זה אומר שהבלוג שלי בן 10? תגידו, איך מתייחסים לאירוע הזה בכלל? אשמח לקבל המלצות."

קבלתי אינספור רעיונות נפלאים. אבל היה אחד שהיה מדויק: תשתפי אותנו ב 10 תובנות מ 10 שנים של כתיבה.

אותה אישה שכתבה את זה, הניחה, שיש לי תובנות.

והאמת היא שלא ידעתי שיש לי תובנות, עד שנתתי לעצמי את הרשות ליצור. התיישבתי ליד המחשב (תפתחי את המיקסר / תפרסי את השטיח / לא משנה מה- העיקר,  תדליקי את האור בלב שלך)

מפה לשם, יש פוסט חדש בבלוג. בום. 10 תובנות. 10 דברים שלמדתי בדרך.

פשוט למדתי לבקש. הנה, זאת הנקודה המזוקקת.  

איזה קשה לי להיות נזקקת. אמאל'ה.

לבקש משהו מהעולם. מה זה אומר עלי? שאני לא יודעת? שאני לא מושלמת? העולם

"יגלה" את מה שאני "מסתירה"?

ביום שהפסקתי להסתיר את חוסר המושלמות שלי, הפכתי להיות אישה שלימה.

לא למען המשפחה והחברים הקרובים – שממילא מכירים אותי ואת "הסיפור שלי" אני כותבת.

אלא למען הנפשות שלא מכירות אותי. שלא פגשו אותי מעולם.

למענן. למען העולם.

אחרי 10 שנים של יצירת תוכן הבנתי שהעולם אוהב לתת למי שמבקש.

תבקשי – זה לא מוריד ממך כלום. להיפך. זה הופך אותך לאנושית.

מלאכים יש בשמים. אנשים אוהבים להתחבר לאנשים.

תאפשרי להם להתחבר אליך. תבקשי משהו. טובתך היא טובת העולם, תזכרי את זה.

תחרטי על הלב: הטובה שאתן מבקשות היא לטובת העולם. כשאתן באמת מצליחות – העולם הופך להיות טוב יותר.

אבל תמיד המבט הוא קודם כל החוצה – לעולם. תבקשו ממנו. תשתפו אותו בצרכים שלכם, הוא כאן.

4.תסכימו להשתנות

שינוי. איזה מילה מפחידה. מי רוצה שיזיזו לו את הגבינה?   

מי שמסכים להשתנות – גדל, צומח.

מי שמפחד להשתנות – קופא בזמן.

מה קשור ללמוד אותיות א'-ב' בגיל 40? תשאלו את רבי עקיבא.

מה קשור לשנות מקצוע? ואם זה לא יצליח?  

שינויים מוציאים אותנו מאזור הנוחות. מזיזים אותנו. מטלטלים את העולם שלנו.

טלטלות זה כואב. צמיחת שיניים מוציאה להורים קרניים, וזה גם כואב לילדים שלנו. אבל איזה יופי זה שיניים. איזה יופי זה צמיחה.

צמיחה מגיעה כי העזנו לעשות היום – רק היום – משהו אחר שלא עשינו אתמול.

לקום חצי שעה לפני הילדים ולעשות את המשהו הזה שתמיד חלמתן לעשות.

זה לא קל לקום מהפוך החם.

אבל כשאנחנו מסכימות לשנות ומסכימות להשתנות, גם ביום חורף קר, השמש שבנו תאיר החוצה ותחמם את העולם.

להסכים להשתנות זה בעצם להסכים לקבל משהו אחר מהחיים.

שינויים מפחידים, אבל חיים פעם אחת, לא ניקח את הסיכון?

5.אתגרו את עצמכן

אחרי שהסכמנו להשתנות, הגיע הזמן לאתגר.

החיים לא נהיים קלים יותר. גם למישהי שיוצרת תוכן עשר שנים ברציפות.

ובכן,  אחרי שהסכמתי להשתנות, הבנתי, שאני מוכרחה לאתגר את עצמי. איפה שקשה לי – להניח מטרה גבוהה יותר. אחרת. שונה.

התחלתי, אי שם לפני עשור, לכתוב בבלוג על סטיילינג ואופנה. ואז למדתי סטיילינג בשנקר. וחשבתי שאהיה סטייליסטית. אז חשבתי (:

מסתבר שהעולם צריך ממני יותר משינוי של ארון.

העולם, כנראה, צריך ממני שינוי של החשיבה, שינוי של הנפש ששוכנת בגוף המופלא. שינוי של הרגש, איפה שהלב נמצא. וזה הרבה מעבר ליום קניות עם סטייליסטית.

אז הלכתי ללמוד פסיכולוגיה ולהכיר את נפש האדם. הלימודים לא היו קלים. כולם שאלו אותי מסביב בשביל מה אני צריכה את התואר הזה ובשביל מה לי לשמוע צרות של אחרים.

העניין הוא שלא התכוונתי לפתוח קליניקה, רק להעמיק בשירות הסטיילינג ולעבור עם הלקוחות שלי תהליך של סטיילינג "תרפי", טיפולי.

אפשר לקרוא עוד על סדנת סטיילינג אישית כאן.

יום אחד, קבלתי בקשה להצעת מחיר לסדנה קבוצתית.

מה סדנה קבוצתית עכשיו?  תנו לי 1:1 אני טובה בזה.

ידעתי במה אני טובה ופחדתי לזוז משם, אז העולם הזיז אותי. העולם כל הזמן מזיז אותנו.

פשוט צריך לדעת להקשיב ולהיות מוכנה להשתנות עבור השליחות שהעולם צריך מאיתנו עכשיו. ברגע הזה ממש.

מפה לשם, ישבתי לכתוב סדנה לקבוצה. גיבשתי. ערכתי. התייעצתי. העברתי סדנאות למשפחה הקרובה. העברתי סדנאות במסגרות שונות. תרמתי את הסדנה במקומות שהיה צריך.

והנה, בום. עשרות נשים של אחת החברות המוכרות במשק נמצאות בנופש במלון בכינרת ואני מעבירה להן סדנת סטיילינג קבוצתית.

יש דבר מרגש כזה?

ואז הגיעה הקורונה.

"כבר חשבנו ניצחנו הכל
מגדלים בשמיים בנינו
בן אדם, מי צריך בן אדם?
לא יבוא עוד מבול בימינו

לעולם לעולם לא ניפול
תעזוב, נסתדר בעצמנו
חכמים, נכונים וצודקים
וכלום לא נמצא מעלינו

עד שבאת
והדבקת
ושגעת
והסגרת
ובלבלת
והבהלת
מי את?

איך החזרת את השפיות
געגועים לבני אדם
פתאום שורפת הבדידות
כבר לא טסים מפה לשם
כל הפארקים נעולים
חתונות כמעט בלי איש
כמעט איבדנו את עצמנו
כמעט הפסקנו להרגיש

עוד מעט זה הכל ייגמר
ואני מבקש אם אפשר
שבבוקר אחרי שתלכי
לא נהיה שוב אותו הדבר…"

חנן בן ארי / געגועים לבני אדם.

כל הלו"ז מתבטל. כל היומן ריק. הרחובות ריקים.

איזה סדנה ואיזה סטיילינג.

העולם מאבד את עצמו לדעת.

מה עושים?

כלים. כביסה. שטיפת רצפה. הריון של אמרי. החיים עצמם.

בדיוק. סעיף 1 או 2 שם למעלה. הדברים הרגילים. השגרתיים. עשיתי אותם. כמו כולם. ההבדל הוא – שבחרתי לשתף. בחרתי לצאת עם הדיכאון של אחרי הלידה של אמרי לעולם. והעולם – חיבק והזדהה. ואולי אולי הצלחתי להוריד דמעה לאיזה אישה בעולם.

פשוט, כשלא ידעתי מה לעשות עם החיים –המשכתי את החיים ובחרתי לשתף מהם חלקים מסוימים.

זה היה קשה. זה היה מפחיד.

ואז עסקים פנו אלי – כי הכול הפך להיות און ליין ועסקים הבינו שאולי הממשלה יכולה לסגור להם פיזית את החנות ולהכריח את המדינה להיות בסגר אבל אף אחד לא יסגור להם את הלב – והם המשיכו ליצור ולמכור דרך האינטרנט. פשוט הם היו צריכים מישהו שיספר את הסיפור שלהם בסטורי. אז ישבתי והקשבתי לסיפורים שלהם – של העסק, של התשוקה ובמקום לגלול בפיד כצרכני תוכן, עברתי בין עמודים שונים וייצרתי להם תוכן.

יום צילום אפשר לעשות עם מסיכה כשאין סגר? אפשר.

העולם משתנה. אנחנו חייבים להשתנות.

הלוואי שלא אהיה מחר – מי שאני היום.

כאן את יכולה לקרוא עוד על ניהול עמודי אינסגרם עסקיים.

הלוואי שאעז לצמוח, לנסוק, הלוואי שאעז. להיות.

לחשוב מה אני יכולה לתת לעולם – תוך כדי שאני ממשיכה את אותן מלאכות חיים החשובות ביקום – גידול ילדים. בית. להעמיד סיר לצוהריים. להפעיל מכונה. לנגב דמעה של ילד. להחזיק את היד. להישיר את המבט. לחיות.

איזה זכות זאת ליצור למען העולם.

6.תסכימו להתחייב

מחויבות. אנשים בורחים ממחויבות כי הם מרגישים בכלא. העניין הוא שכלא, לרוב, הוא במחשבה, בהרגשה. את יכולה להיות נטולת אחריות ולהרגיש כבולה וחסומה וממש להרגיש פיזית את הסורגים סוגרים לך על הצוואר.

להסכים להתחייב זה בעצם להסכים לסגור חוזה עם היקום. חוזה של חיים. חיים של משמעות. משמעות ויצירה. משמעות זה להשאיר אחריי משהו בעולם. זה להפוך אותו לקצת יותר טוב / שמח / נעים / יפה / יכול.

להסכים להתחייב זה תמיד על דף עם כלי כתיבה. זה יוצר תוקף, יש לזה משמעות.

להסכים להתחייב זה בעצם לכתוב הסכם עם החיים. זה להציב מטרות. זה להניח את המילים על הכתב.

אחת התקופות הכי חשוכות בחיי – העברתי באמצעות כתיבה. כתיבה – כתיבה – כתיבה. מחוץ לבלוג. מחוץ לפריים. התחייבתי לעצמי שאני חיה. איך? הייתי קמה כל בוקר וכותבת דפי בוקר. אגב, עד היום, כשאני מרגישה מתוסכלת או חוסר בהירות או תחושות שונות כאלה ואחרות אני מבינה שהרבה זמן לא נתתי לעצמי לכתוב וזה חמור ברמה של – לא נתתי לגוף שלי ללכת, לנשום.

לא התחייבתי. לא הסכמתי להתחייב.

תנסו לפתוח את היום עם אפליקציה של כתיבה או עם אפליקציה של סופר צעדים. שניהם ביחד מאפשרים לנו בגוף ובנפש להתחייב למציאות.

ומכאן – השמים הם הגבול. להתחייבויות אמיתיות. להצליח לעמוד באתגרים ותקופות ושינויים. כי התחייבתן. לעצמכן. מגיע לכן להיות מחויבות למען עצמכן.

העולם צריך את ההתחייבות הזאת. אנחנו ראויות לחיות מתוך מחויבות.

7.היו נדיבות עם היקום

יש אנשים שיש להם הכל בחיים אבל הם חיים בתחושה של חוסר.

"תודעה של שפע" זה לא מושג שמלמדים בבית הספר, לצערי.

לחיות מתוך תודעה של שפע זה "לזמן" לעצמך שפע לחיים. שפע רוחני וגשמי.

זה נתיבים פתוחים שמורעפים עליך.

הכל יושב על התודעה שלנו.

תהיו נדיבות. קודם כל כי העולם גלגל והכול חוזר אלינו.

אמרתן שתתנו 4? תתנו 5.

תפרגנו. תהיו נדיבות במחמאות. תהיו נדיבות במעשים. תחלקו את הידע שלכן, את הניסיון שלכן. את ההתמודדות שלכן. אבל בעיקר – תהיו במגמת נתינה.

כשהיקום ירגיש ששפע זורם ממכן החוצה – שפע יזרום אליכן בחזרה. אלו החוקים כאן (:

תשתפו בידע שלכן. תשתפו ביכולות שלכן. תשתפו את העולם. תתנו למען העולם.

שעות הפנאי שלי – וכן, יש לי שעות פנאי. לא הרבה אבל יש לי כמה כאלה בשבוע.

איך? כי אני לומדת לחיות עם לו"ז מסודר היטב. ויש בלתמ"ים, ויש ערבים שאני משקיעה את כל הערב בהרדמות ונרדמת במקומם (: אבל הרעיון הוא שאם לא היה לי זמן פנוי ביום הזה – תוך יום יומיים יגיע שוב "זמן הפנאי" שאני נועצת ביומן.

לכולנו יש שעות פנאי, אפילו רק שעתיים בשבוע, בזמנים לחוצים.

אין לכן? קומו שעה לפני מועדון חמש בבוקר של הילדים.

אמא שלי קמה ב 4 בבוקר והיא גידלה לבד 7 ילדים, גם אנחנו יכולות (:

בקיצור, מה רציתי לומר?

לכולנו יש שעות פנאי, אני בוחרת כבר 10 שנים – בשעות הפנאי שלי – לכתוב בלוג. לכתוב. ליצור. לצלם. לתעד, את החיים, במילים ותמונות.

הבלוג מתחביב הפך להיות עסק למחייתי.

תראו איזה מחזוריות נפלאה יש ביקום : אני תורמת את הזמן שלי ליצירה שנובעת ממני (במקום לפתוח טלוויזיה ולבהות, למשל) והיקום גומל לי "טובה" בחזרה ואני זוכה לחיות את הלייף סטייל שתמיד חלמתי, להיות אדונית לזמן שלי, ומעל הכל, לעשות את מה שאני אוהבת ומאמינה בו.

למה? לא בגלל שחלמתי שזה יהיה. רק בגלל שהייתי נדיבה עם היקום.

הרגשתי שיש בתוכי בערה פנימית שרוצה לשתף ושתפתי. וכתבתי.

היום כמובן זה יותר קל – לא צריך לערוך פוסט רשמי בבלוג כדי שהמילים יוצגו לעולם – בתוך שניה אחת אפשר לשתף את הרגע בסטורי.

ואוו, כמה כתבתי בנדיבות על הסעיף הזה. מקווה שהבנתן את הנקודה.

8.צאו מאזור הנוחות שלכם

החוצה. מאזור הנוחות. איזה כיף לשבת על כסא מרופד ונוח.

לדעתי, אחד הדברים הטובים שהקורונה עשתה בעולם: לימדה אותנו לצאת מאזור הנוחות. היא ממש טלטלה אותנו.

אנשים הגדירו את עצמם לפי התפקיד שלהם. פתאום אין תפקיד. מה זה אומר עלי?

אין אותי? מי אני?

לצאת מאזור הנוחות זה לעשות בכל יום – או לפחות להציב יעד שבועי – של עשיית דבר מה שקשה. שמחוץ לתחום. שאף פעם לא עשיתם. זה לא צריך להיות בתחום ההתמקצעות שלכם / הבית שלכם. זה יכול אבל אין חיוב.

לצאת מאזור הנוחות זה להירשם ללימודים "בגיל מאוחר".

לצאת מאזור הנוחות שלי, זה בין היתר, להביא לעולם שלושה ילדים צמודים. ילדים זה לא נוח אבל זאת משמעות, ומשמעות זה אושר.

כשאנחנו יוצאים מאזור הנוחות שלנו אנחנו זוכים לחוות עונג. אושר.

וחשוב לזכור שיהיו הרבה אי נוחות בדרך. ממש כאבי גדילה וצמיחה.

אבל זה כל כך שווה את זה.

זה בעצם כל ההבדל בין חיים רגילים לבין חיים משמעותיים שבהם העזנו לצאת, לחוות, להתנסות, להתרגש, להיות. להרגיש שאנחנו ממש חיים ולא רק "עוברים על יד החיים" ומסמנים וי ביומן.

יאללה, איפה אזור הנוחות שלכן? צאו לאזור חיוג אחר.

9.תשקיעו בעצמכן

אתן הדבר הכי חשוב בעולם.

הגוף שלכן, האנרגיה שלכן. הזמן שלכן. המחשבות שלכן. פעימות הלב שלכן.

איפה הם? איפה אתן? איפה המחשבות שלכן נמצאות?

האם אתן ראויות להשקעה?

תתחילו בקטנה. פעם בשבוע להכין לעצמכם ארוחה משובחת. טובה כזאת, מפנקת, ארוחה שהייתן מכינות לאורחת מיוחדת שמגיעה פעם בשנה.

מגיע לכו להתארח אצלכו. לעשות היכרות מחודשת. להשקיע.

לבוש, אוכל, מקום. הוויה, נתינה לעצמכן.

אתן כרטיס הביקור של החיים שלכן.

בין אם את עצמאית או שכירה – בין אם את נשואה או רווקה. את- איך שאת נראית ואיך שאת מרגישה – משפיעים כל כך על החיים שלכן.

תפתחו דף וכתבו בכל יום משהו קטן שאתן משקיעות בעצמכן.

עוד לא השתכנעתן? תקשיבו לזה:

כשאתן משקיעות בעצמכן, אנרגיה, זמן, איכות. אתן מתקרבות יותר לאני שלכו. ולא, לא מדובר באגואיסטיות – כי להיות אגואיסטית זה לא להשקיע בעצמך. לא להודות על מתנת האל שאת. על הטוב שאת יכולה להשפיע בעולם.

להשקיע כסף בלימודים, להשקיע אנרגיה וכל המשאבים הדרושים בלהיות אדם מועיל ומוצלח יותר – מחר ביחס לאופן שבו היינו היום.

10.למדו לסרב באדיבות

איזה קשה זה לומר לא.

הכי קל לומר כן.

לשיחת הטלפון. לבקשה של ההיא. לדרישה של ההוא.

להיות כל הזמן בכוננות שיא לסביבה – משכיח מאיתנו את המטרה שלשמה התכנסנו.  

כשאני אומרת "לא" למשהו מסוים בחיים שלי, אני אומרת כן למשהו אחר ומדויק הרבה יותר עבורי.

אבל, בואו נשתדל לעשות את זה באדיבות ובנועם.

שמתי לב, כאשר הבת שלי ארייה מבקשת ממני משהו ואני מאפשרת אותו – אני עונה לה עם חיוך גדול : "בטח, תיקחי", אבל כאשר היא מבקשת משהו שאני לא מאפשרת :אני מיד מזעיפה פנים ואומרת בקול קודר ואיום וכועס: "לא" .

למה?

למה אני כביכול כועסת עליה כשאני אומרת לא?

יכול להיות שבתת המודע אני יודעת שהיא תתאכזב ואני מזעיפה פנים בשבילה?

למדתי לומר לא. בלי לתרץ. בלי להסביר. (כמובן שיש מקומות שצריך ללמד) אבל כעקרון הוא: לא. עם חיוך. בנועם. באדיבות.

ואז הלא הזה – מביא לי הרבה כן.

הרבה אנשים שאני כן רוצה להתממשק איתם בחיים.

מגיע לנו להיות מדויקות עם עצמנו.

זה שריר שצריך לפתח ולהתאמן עליו.

ככל שאמרתי לא – "לגזלני זמן", לשיחות שלא מקדמות אותי, לקשרים שלא תרמו לי, ככה דייקתי יותר את עצמי, את המעשים שלי ביום- יום ואת הדברים הטובים שיגיעו לעולם דרכי.

תובנה בונוס, בכל זאת, בלוג הולדת 10 (:

1 לשנה הבאה: תחגגו את ההצלחות

הגעתן לאיזה רגע מיוחד? הרגע הזה למשל שקראתם ברציפות מעל 3000 מילים? הפוסט הכי ארוך בתולדות הבלוג כנראה (:

לא בגלל שיש לי מה לומר. בכלל לא. רק בגלל שהעולם היה צריך ממני, אז במתנת אל – המילים מסתדרות לי ככה, והידיים רצות על המקלדת ללא הפסקה. ואני פותחת את הלב והלב שלכן מרגיש וככה נוצרת קהילה.

למדתי שהצרות באות לבד ואת השמחות צריך לייצר.

אני לא משאירה את השמחות בחיים "ליד המקרה", "אם יסתדר", "נראה"…

לא. הם חשובים. כי החיים חשובים. הם הדלק. המנוע. הכוח. לחגוג את החיים זה בעצם להודות ליקום על כל הטוב. על כל השפע, על כל האור הזה. עליכן. על הדרך שלי, שלנו.

נ.ב

השבוע הקדשתי מספר "פעימות" של  "שעות הפנאי" לטובת כתיבת הפוסט הזה

ולכן,

1. במסגרת הזמן שהיה לרשותי, בחרתי לשתף את התובנות הנ"ל ולא את המסע שהיה לי בלונדון. מה שהיה בלונדון – כתבתי קצת ברשתות החברתיות. בין לבין. תבואו לשם. מעניין שם
   (אם יודעים לדייק נכון את האנשים שאתם עוקבים אחריהם) .
2. שמתי לי למטרה, בין היתר, לשתף את התוכן שאני יוצרת בפלטפורמות נוספות ולא רק ובבלוג. אני מאחלת לעצמי להצליח לעשות את זה בקרוב. קפיצות גדילה, דברנו על זה בפוסט הקודם. לא קראת? מוזמנת להשלים פערים כאן.
3. אשמח מאוד שתשאירו תגובה בסוף הפוסט. וגם, תשתפו חברה קרובה. פשוט תשלחו לה קישור לפוסט הזה מכל הלב.
4. עשר שנים. הזדמנות לומר לכן תודה. אני מבטיחה לעשות את זה כמו שצריך, להודות ולחגוג אתכן, בע"ה, בפוסט הבא.

דוכסית.