רגע אחרי שאמרתי לכן שאני רוצה לתלות את האולטרסאונד על איילון, רציתי לחזור להיות אני.

מהרגע שפרסמתי קבל ועם ונשותיו את ההיריון, זהו, אמרתי את זה, שחררתי את זה, לא היה לי עוד עניין לדבר על זה.

האמת היא שעד הרגע ההוא, הייתי בסחרחורת הריונית: הבשורה הטובה, שמירה על שתיקה, מלא בדיקות, מלא! כבר לא יכולתי לראות את קופת החולים, בחיי.

והרופאים כל כך מפחידים אותך מה יש לך ומה הסיכון שלך. את לגמרי בסחרחורת.

בהתחלה את מסתירה את הבטן, אח"כ זה נראה שאכלת ממש הרבה בסופ"ש האחרון ובסוף את חווה את כל מה שחווית כבר, אבל הפעם עם כל העולם – כי את משתפת בבשורה.

ופתאום כל הנשים ברחוב בהיריון, ולצד ההתרגשות והסיפורים יש גם בחילות, הקאות ואינספור טיפים והמלצות.

וזהו. בשיאו של חודש שישי, כשהטירוף הנ"ל נרגע, רציתי בעיקר שקט.
רציתי רגע להיות פשוט אני.

משבוע לשבוע הבטן גדלה, ובהתאמה, הגב החל לכאוב.
שגרה הריונית מבורכת 🙂

בהמלצתה של ח' חברתי האהובה, התחלתי ללכת לטיפולי שיאצו מידי שבוע,
בהמלצתן של אחיותיי האהובות, ביליתי בישיבה על כדור פיזיו ועשיתי תרגילי פיזיותרפיה מידי יום. כמעט.

כשהגיע חודש שמיני, הבגדים "הרגילים" כבר לא היו רלוונטיים ושדרגתי את המלתחה,
כאן כתבתי טיפים ללוק הריוני מנצח.

זהו, כולם יודעים, גם מי שלא ידע – רואה, הבטן ב"ה הולכת לפניי. יש לי גרדרובה מתאימה.

מה עוד לא אמרתי?
אהה, נרשמתי עם המגדלור לקורס הכנה ללידה, זה יקרה בשבוע הבא.
אפילו קנינו כמה דברים ראשוניים לבייבי שלנו.

והנה חודש תשיעי הגיע.
עכשיו, אפשר להתחיל את הפוסט 🙂

יום אחד הרגשתי שהכל מסביב נרגע, השינוי החיצוני כבר ניכר לעין, העליתי אי אלו קילוגרמים לעו"ש והייתי זקוקה להתבונן פנימה.

כל צעד בממד החיצוני דורש מימוש בממד הפנימי, וליהפך.
אחרת, החיים מרגישים כמו רכבת הרים, כמו ג'ונגל, יש הרבה כאוס ולא יודעים לאן ללכת ובשביל מה.

בעבר, הרבה פעמים הגעגוע ליווה אותי, געגוע למשהו שהיה לי או הייתי רוצה שיהיה.

כאלה אנחנו בני האדם, עד שכבר מסוגלים לשבת בשקט, חושבים על מה שהיה או דואגים ממה שיהיה.

גם לי חלפה מחשבה של "איזה קטע, איפה הייתי לפני שנה… אני והמגדלור בירח דבש, תאילנד, הייתי רזה, יפה, שזופה, עם כל הבלונד בשמש… היעד הבא היה "לאיזה חוף ללכת?" או "מה לשים לך בשייק גברת?"

ללא ספק, מחשבות הרות גורל 🙂

והיה לנו כיף במקסימום.
חשבתי שאין עוד כיף כזה בעולם. כי מה עוד צריך הבן אדם?

ומאז שחזרנו ועד הרגע הזה ממש אני במסע, בתהליך, בשינוי, לומדת את עצמי, את הסביבה, רוחנית וגשמית.

פתאום גיל 30 ואני עם קוביות בשיניים (הזיה!) , היריון מתקדם (ישתבח הבורא), משתדלת לכסות את הראש כשאני יוצאת מהבית (רק אני מסוגלת להוסיף לעצמי אתגרים בתקופה מאתגרת שכזאת)

ועברה רק שנה.
ואני כל כך במקום אחר.

ורציתי לברר את המקום הזה, להיכנס קצת פנימה. כי זה לא היה מהפך. זה היה מהלך של 365 ימים עם נקודת מפנה שונה.

אז פתחתי את תיקיית התמונות במחשב "תאילנד 2018" וראיתי אותנו.

וראיתי אותי.

והייתי בטוחה שאני אקנא באותה בחורה משוחררת ומאושרת שהייתי. הייתי בטוחה ששם זה היה השיא.

והתמונות הזכירו רגעים וחוויות שהיו נפלאים ומרעננים ומה רבו מעשיך א-לוהים.

ולא היה בי געגוע. היה לי רק חיוך. שמחה והתרפקות על זיכרון נעים.

געגוע מדבר (ב' דגושה) על חוסר, ולא חסר לי דבר ברגע הזה.
וזה הפתיע אפילו אותי. כי תמיד אנחנו רוצים דברים ולא מרגישים שלמים.

אז באמצע התהליך שאני ארגיש שלמה?

ההרגשה הפנימית הזאת הייתה חשופה, בוהקת, נוכחת ומתגברת.
והיא מילאה אותי בשלווה.

פתאום הכל התחבר לי, זה שלאחרונה צלמתי את עצמי הרבה יותר,
ויחד עם זאת, הייתי פחות בסטורי, לא היה לי עניין גדול לשתף את הציבור.
פה ושם רק בגלל הטייטל (בלוגרית אופנה, בכל זאת… 🙂 )

וחשבתי על זה שדווקא לאחרונה, כשהתבוננתי על עצמי במראה, בכל פעם אמרתי לעצמי מילה טובה: איזה כיף, איזה יופי, כמה אושר.

כמעט ולא ראיתי את הפצעונים שקמו איתי בבוקר (מה זה ההורמונים האלה, מה??? 🙂 ) או את הקילוגרמים שבעבר היו מרתיעים אותי.
או אפילו את החיוך מלא הקוביות, זה שהתביישתי בו ולכן לא העזתי לסדר את השיניים עד הלום.

התבוננתי, הכנסתי את כל הבלונד פנימה לכיסוי ראש, הייתי עם מעט סומק ומסקרה בעיניים ואהבתי את מה שראיתי, אהבתי מאוד.

משהו פנימי שלם שיוצר חדווה קיומית ומשקיט את כל הרעש מסביב.

כלום לא מושלם עכשיו, אני בשיאו של מהלך, והכל שלם כל כך. ראוי כל כך.

כשמתקיים מהפך, ואין הלימה בין הפנים ובין החוץ, משתוללת מלחמה. יש כאב. יש חוסר, יש געגוע ורצון לברוח מהרגע הזה.

כשיש הזדמנות למהלך, יש מקום לדרך, המסע מקבל משמעות.

זה לא רק להגיע כבר לתחנה הבאה, תעצרו את הרכבת אני רוצה ללדת… 🙂

ברור שאני רוצה לפגוש כבר את הבייבי שלנו, סקרנית בטירוף!

אבל אני לא דוחקת בימים שיזוזו מהר, בודקת כל רגע את השעון, חיה בטירוף ממשימה למשימה.

לא. אני לא צריכה שמישהו יעצור לי את הרכבת כי אני משתדלת בעצמי להרפות, להתבונן קצת בדרך, ליהנות מהנוף.

אומרים שהדרך לא פחות חשובה מהיעד. לפעמים אנחנו מאבדות את הדרך מהרצון להגיע ליעד.

וככה עוברות בחיים מיעד אחד לאחר. קופצות בימים, בשנים, הכול דחוף וכלום לא חשוב באמת.

איך אומרת ימימוש? קחו כיסא ושבו בהר הזיתים 🙂

כשהרגע הזה חשוב לי ואני מתעדת אותו, עבור עצמי בלבד, אני מוצאת בו נקודות של אור ויופי, כאלה שבאים מהנפש ומקבלים ביטוי בנראות החיצונית שלי.

במצב כזה, כשהפנימיות מקבלת את היחס הראוי, יש אהבה למה שנראה כלפי חוץ.

זה לא רק עוד סומק או עוד בגד ששמתי על עצמי.

זה עולם ומלואו.

כאשר יש דיוק למלבושים הפנימיים, הלוק שבחרתי ללבוש היום מרגיש לי נכון, מרגיש לי ראוי.

דיוק מגיע ממקום של ביטחון עצמי, כזה שלא מחפש אישורים מהסביבה.

כשהפנים מרוצה, הלבוש החיצוני לא יהיה מרצה.

אומר את זה עוד פעם, בעיקר לעצמי:

כשהפנים מרוצה, כשהנפש שלווה, כשטוב בלב, האאוטפיט שאני אלבש היום לא ינסה למצוא חן בעיני אחרים.

אבל כן יהיה חשוב לי שהוא ימצא חן בעיני. להתגנדר בשבילי. לבחור את השמלה הכי יפה או את העגילים הכי-הכי בשבילי. לכבודי.

זה לא אומר שכאשר אני לא מנסה לרצות אף אחד, אני גם לא מנסה לרצות את עצמי ומסתובבת עם פיג'מה או בגדים לא-מי-יודע-מה, חלילה.

הריצוי העצמי מגיע ממקום של בחירה, של כבוד,

אני ראויה להיראות הכי טוב בעולם ברגע הזה ממש.

הלוואי שכל האמור לעיל יחזיק מעמד, לפחות עד הפוסט הבא 🙂
—
אז מה לבשתי היום?

נתחיל מהכובע, הרי לימדונו חכמים שהכובע כן קובע!

לטובת העניין בחרתי במגבעת משגעת, כזאת שמאפשרת לי להחביא את הבלונד – בלי לוותר על הסטייל. מבית הלן לימון כובעים.

ונעבור לשמלה הכה מדויקת:

שמלה צמודה, מבד סריג סטרצ', נמתחת על כל עו"ש הק"ג שלי בחן, בחסד וברחמים 🙂

יפה כל כך, נעימה כל כך, ועם החגורה – מתחת החזה יוצרת אשליה של מותן צרה, מחלקת נכון את הגוף לחלק עליון ותחתון. תענוג!

מצאתי את הטוטאל לוק ההריוני הזה בבוטיק מעוברת (שלום לשנה מעוברת 🙂 )

ואם לדייק, ראוי לצין כי מצאתי את הלוק הזה ועוד כמה פריטים שקרצו לי )

יש בבוטיק כל מה שמעוברת צריכה החל מגרביון היריון שמתאים את עצמו מהרגע שהבטן יוצאת לאור ועד הלידה.
בגדים הורסים כולל שמלות צנועות, חצאיות להיריון וכל מה שיכול לשמח פאשניסטה הריונית.

עם כל הכבוד לחגיגיות, יש ימים שכל מה שאני רוצה זה טוניקה, טייץ (כשאני במוד של "קז'ואל", טייץ בהיריון בחורף, זה החיים!) פפארצי בחסות המגדלור – כאן.

אגב, בפוסט הנוכחי בחרתי בשמלה בצבע שחור קלאסי, כזה שיאפשר לי ליצור שישה לוקים עם שמלה צנועה אחת. ההשראה מכאן.

הנעליים מזארה, תודה ששאלתן. הפעם בחרתי בנעל שטוחה, שומרת את העקבים לחדר הלידה 🙂

תחזיקו לי אצבעות,
מתרגשת לקראת הבאות,

דוכסית.