אתחיל בזה שאני לא יודעת כלום.

העובדה שיש לי 2 ילדים קטנים – צמודים – לא הופכת אותי לגורו לענייני הורות.

הדבר היחידי שהעובדה הזאת מעניקה לי הוא: הזדמנות.

הזדמנות לגדל ילדים.

הזדמנות להיות בן אדם טוב יותר, מכיל, מאפשר, משחרר, מעניק, ללא הפסקה, 24/7, גם שקשה. במיוחד שקשה.

אז לכל האימהות המופלאות שקוראות אותי עכשיו, אני רוצה לאחל הורות קשה בדיוק במידה הנכונה.

למדתי את הנקודה הזאת מעינת נתן (ואני לומדת ממנה המון!)

"שיהיה לך קשה", ככה היא מאחלת לבן שלה לפני שהוא הולך לבקו"ם או משהו כזה.

"בן שלי, אני מאחלת שיהיה לך קשה. קשה שישבור את הלב אבל לא יפרק אותו לרסיסים, קשה מהסוג שמלמד משהו, גם אם לא באותו הרגע אלא ימים, חודשים או שנים אחריו. קשה שמפתח חוסן רק מן הידיעה שהתמודדת, קשה שיבהיר שהחיים אכן מורכבים אבל שבדרך פוגשים אנשים נפלאים שהופכים הכל לקצת פחות קשה. קשה מהסוג שעושה לא נוח, לא נעים, אבל שלא משכיח את האפשרות לצחוק, להתגלגל מצחוק בדיוק מזה. כי אין כמו קשה בחיים בשביל לגדול, בשביל להסתגל, בשביל לברך על מה שיש. בשביל פרופורציות. אין כמו קשה כדי ללמוד כמה הלב שלנו רחב, כמה מקום יש לנו לחמלה, כמה נחמה יש בביחד, בלתת לאחרים, וכמה כולנו, כל בני האדם, מחוברים ומתחברים סביב חוויות גדולות מאיתנו, שמעניקות לנו משמעות ומפגישות אותנו עם קושי. קושי נסבל, אבל לא פשוט…."

והיא עוד כותבת ומתארת את הלידה ואת הגידול של ילד מיוחד, וברשותכן, אני מגיעה לסוף:

…"אז שיהיה לך קשה, אהוב שלי. שיהיה לך קשה מספיק כדי להתייאש ואז להיזכר שאתה יכול לקושי הזה. שיהיה לך קשה עם אנשים שתוך כדי הקושי תוכל לברך על קיומם ולדעת כמה קיומך משמעותי עבורם. שיהיה לך קשה שישכיח ממך את המילים אבל לא את המנגינה. ושתמיד תזכור שכשהרמזור מתחלף לאדום היד שלי שם, מחכה לכף היד שלך, כדי להיזכר ביחד שאחרים אולי יכולים להתעצבן מרמזור אדום, אבל אנחנו אנשים שברגעים הקשים בוחרים לתת יד…."

הטקסט המלא נמצא כאן.

אז בהשאלה ממנה, אני מאחלת לכולנו שיהיה קשה בדיוק במידה הנכונה.

עכשיו, אפשר להתחיל!

יאללה, אנחנו אורזים לאילת, אתם באים?

כאן סיפרתי לכן שאנחנו עוברים. רילוקיישן זמני.

יש לי הרגשה שלזמני הזה תהיה המשכיות גם בעתיד אבל כרגע אני רוצה לחיות את ההווה. בדיוק כמו שאני חיה כאן כל יום מחדש.

אולי זאת העובדה שלעיר הזאת יש צליל של חופש ובחופש לא עושים תוכניות ארוכות טווח.

אולי זה בגלל הסיבה שהיא עיר החופש והתיירות של ישראל
(שזה די דומה למשפט הקודם אבל עדיין שונה (: )

אולי בגלל הטיימינג הזה, יולי – אוגוסט – של הפרויקט של המגדלור. שמי יודע לאן ייקח אותנו ואילו הרפתקאות עוד מחכות לנו, אבל כמו שכבר אמרתי, אני חיה לי מיום ליום…. (:

תגידו, נכון שאחרי הטקסט הזה של עינת נתן, פתאום המונח "קשה" לא נשמע מאיים…?

נשמע כמו משהו אמיתי. נשמע כמו חיים אמיתיים.

וברגע כזה, של החיים עצמם, כאן באילת, ישבתי וכתבתי.

ריף הדולפינים, אוגוסט 2021,

הגענו בפתיחה. 9:00 בבוקר אנחנו מתייצבים.

אנחנו זה אני והילדים – ארייה ואמרי חיים.

המגדלור עובד ואנחנו משתדלים להנות.

כשהגענו לכאן, היו לי כמה ימים של "הלם קל" אני קוראת לזה…

לא הגענו לבית מלון. היה דיבור על איזה דירה. הגענו ביום ראשון בשעה 8:00 בבוקר.

איך מגיעים לאילת זוג + 2 + כבודה בשעה 8:00 בבוקר?

שאלה מצוינת שאלתן!

אורזים כל המוצ"ש, ישנים שעה – שעתיים וקמים ממש מוקדם, בערך בשעה 4:00 בבוקר. קמים כשהכל ארוז. ורוב הציוד כבר ברכב, שולפים בעדינות את הילדים מהמיטות, עם פיג'מות, וככה כשהם ישנים, נוסעים ונוסעים ונוסעים.

ואז, כשמגיעים לאילת, בבוקר, הם מתעוררים (:

הייתי בטוחה שאשן כל הדרך, אז אפילו קפה לא לקחתי לי דרך.

וכמובן שהיינו כל כך חדורי מטרה – שהמגדלור, שיהיה בריא, כדי להספיק להגיע לעבודה ב : 8:00 בבוקר – נסע ללא עצירות.

ואז הגענו. בדיוק בזמן כדי לרדת בקניון מול הים, אילת, ולהבין שהקניונים נפתחים כאן בשעה 9:30.

בכלל, כל העיר הזאת מתעוררת מאוחר (ואני רק מקווה שהילדים שלי ידביקו את הפער ויפרגנו לאמא שלהם עוד שעה שעתיים בבוקר. מה יש? לא מגיע לי? תיכף נחזור לשאלה החשובה הזאת. אבל בל נרתום את העגלה לפני הסוסים…)

מפה לשם, אנחנו באילת. המגדלור בעבודה. ואני מחכה שייפתחו את הקניון כדי שאוכל לחתל, לשתות קפה ולהתעורר…

לגיטימי, אה? (:

יום שלם בילינו בקניון.

מה יש לעשות בו? לא יותר מידי… אבל אנחנו מיצינו כל פינה בו.

וכשהיה קר מהמזגן – יצאנו החוצה לים. כן, כשמו כן הוא – מול הים (וזה היתרון הכי בולט שלו…(: )-   זה , כלומר הלוקיישן וזארה.

כל היתר – קצת פחות. אפילו בית קפה ראוי אין בו. לא ברור למה, אבל את מי זה מעניין?

אותי. אני באתי לכאן בלי מכונת הקפה שלי והבנתי שאם אני רוצה קפה טוב, כדאי לי להתחיל להבין איפה נמצאים בתי הקפה בעיר.

וככה, תוך כדי ניסוי וטעיה, רכשתי ידע לא מבוטל כלל על העיר. איפה -יש -לעשות -מה -ומתי.

במיוחד עם ילדים. במיוחד עם קטנטנים.

אז בהמשך הפוסט ארכז לכן המלצות מה לעשות בעיר אילת. מה כדאי ומה קצת פחות.

הרגע הזה שאני מדברת עליו ואני כותבת את הפוסט הזה, הוא רגע מכונן.

אנחנו כאמור, בריף הדולפינים אילת, הגענו מוקדם ככה שבשעה 12:30 בצהריים הילדים שלי עייפים. המקום רק מתחיל להתמלא ואנחנו כבר מיצינו.

לרוב, בשעה הזאת הייתי חוזרת איתם הביתה לשנ"צ ואז מבלים את המשך היום בבית אבל היה לנו כל כך קסום בבוקר ש- 3 השעות האלו חלפו כמו 3 דקות.

ורק אימהות לקטנים צמודים באוגוסט יודעת שזה לא דבר של מה בכך… (:

אז החלטתי שנישאר ללון במקום…

הילדים בעגלה ואני על משטח קמפינג שפרסתי לנו ב "זולה" שיצרתי לנו מבעוד מועד, וכך היה.

הילדים ישנו. חמסה-חמסה (לרוב הם לא ממש מצליחים להירדם בחום, אבל ה"זולה" הזאת הייתה מוצלת ומרוב שהאווירה הייתה טובה, יכולנו לדמיין משב רוח נעים מלטף את פנינו….)

ובאווירה קסומה זו הם צללו לשנ"צ ואני התחלתי לכתוב.

קודם כל, הרמתי את העיניים לשמים, והודיתי לבורא עולם.

אני מרגישה בת מזל. בבריאות. בילדים. בעבודה של המגדלור. בתזמון. הכל כל כך מדויק ומושגח שאם רק נרים עיניים – נגלה שמים.

שמים מלאי רחמים וחן וחסד והוד והדר.

כמה טוב ה'. וכמה כלום לא מובן מאליו. וכמה צריך להודות על היש ועל האין.

וכמה יש, ברוך ה'.

איזה מישהו ב "זולה" לידי, כנראה ראה את האינטנסיביות שאני שרויה בה:  

מרימה את זאת, מרימה את זה, בואי לים, נכנסים, יוצאים, ברח הגלגל ים, נסחפו הכפכפים, רצה להביא, הנה אל תפלי, הנה היד שלי, תביאי לי את היד שלך, בואו נשב, בואו נאכל, מחתלת, בואו נשתה מים, הכי חשוב מים, הנה אמא שלי מתקשרת. הנה המגדלור שואל מה שלומנו, נשלח תמונה והוא יבין ממנה שהכל טוב. שולחת את התמונה למגדלור…

"אמא הוא לקח לי", ארייה מזדעקת

אמאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא. אמא.

איזה זכות זאת להיות אמא.

ואצלי – כל הסיטואציה הזאת מרגישה רגיל. מרגיש כמו שזה צריך להיות. שניהם מנסים לתפוס את תשומת הלב שלי, מי יותר ומי פחות…

יש ימים שבחרתי להישאר בבית.

אני לא מרבה ללכת לים.

בעצם, כשאני חושבת על זה, זאת פעם ראשונה, אחרי שבועיים שאנחנו כאן (ומיצינו את כל מה שיש לעיר להציע ביומיים וחצי הראשונים (: )

שהחלטתי – היום הולכים לים.

אני מאוד אוהבת ים, לעומתי, המגדלור, איך לומר בעדינות? קצת פחות.

אז אם חשבתי שהוא יעבוד כל השבוע ובשישי נוכל לצאת לים, מהר מאוד הבנתי ש- לא.

והוא הבין שאני הבנתי וזה מאכזב אותי קלות, אז ביום שישי הראשון שלנו, אחרי שבוע קשוח בעבודה, הוא אמר בואי נלך לעשות ספורט ימי.

המגדלור בעברו היה ספורטאי מצטיין. ליגות של כדורגל וכאלה. ככה שאם מחברים את המילה ספורט למילה ים, הוא מצליח לעכל את הבשורה (:

אז בשישי הראשון שלנו כאן, כלומר, לפני שבוע מכתיבת שורות אלו, טיילנו בעיקר במקומות ממוזגים ואז בסוף היום, בשעה הזאת שכולם בבית בטירוף של שישי, ושמת פלטה ומה קורה עם זה, ויאללה תכבי את הסירים, ותוציאי את החלות, ואמבטיות לילדים. בדיוק ברגע הזה – יצאנו לשייט תענוגות.

והיה תענוג!

מפה לשם, שבוע חלף והבנתי שאם אין אני לי – מי לי.

אז כן, יכולתי לבחור להישאר בבית עם הילדים אבל בחרתי לצאת איתם לים.

ושיהיה לי בהצלחה עם הבחירה הזאת!

מחשבות יוצרות מציאות, ומה אני אומר לכן? זה היה היום הכי טוב שלנו כאן באילת.

גם כי כתבתי וכתיבה היא חמצן בשבילי וגם כי באמת צברנו חוויות נדירות ביחד, שאני לא חושבת שבכל קונסטלציה אחרת, הייתה להן אפשרות להתגשם.

אז ההוא, מה "זולה" ליד… ככל שהשעות חלפו, והדינמיקה שלנו כנראה הייתה מעניינת ומשעשעת כאחד, אמר לכיווני: "את מצליחה גם לישון בעצמך עם כל הדבר הזה?" ובגלל שאמרי בדיוק מוציא שיניים, אמרתי: "לא ממש."

והוא, לא ויתר והרשה לעצמו להיות חצוף ושאל: :"ואיפה האבא בכל הסיפור?"

"האבא עובד" עניתי להגנתו של המגדלור.

"מישהו צריך לעבוד בבית הזה.." הוספתי וחייכתי בהשלמה, וגרמתי לכל המציאות שלנו, במשפט אחד, לקבל פרופורציה.

ייאמר לזכותו של החצוף, שכשרצינו להתקפל, הרגשתי מספיק בנוח לבקש ממנו עזרה עם העגלה והכבודה והוא נעתר בחפץ לב.

אפרופו פרופורציה, הסתכלתי סביבי וחשבתי על כל הטירוף של האנשים שנמצאים כאן.

כיף להתבונן במציאות בלי לשפוט ולבקר. פשוט להיות.

זה "האח הגדול" היחידי שאני צופה בו – והוא מרתק.

בואו נשים את זה על השולחן:

חופשה משפחתית באילת במלון באוגוסט זה משהו בלי פרופורציות.

הסכומים מטורפים, ולדעתי לא מצדיקים את התגמול. אותו מלון בטיימינג אחר – זה שמים וארץ של הבדל – במחירים, בשירות ואולי גם באיכות החופשה. מה זה אולי? בטוח!

העניין הוא שההורים רוצים לצאת לחופשה – כשהילדים בחופשה.

ועל זה בדיוק אני רוצה לדבר.

ואז הילדים התעוררו (:

תרנגול מקומי עבר ליד העגלה של הילדים ופצח ב"קוקו-ריקו" אימתני.

אני נבהלתי, אמרי התחיל לבכות בהיסטריה וארייה המשיכה לישון כאילו לא קרה דבר.

ילדים.

איזה ריקוד היכרות אנחנו רוקדים עם כל אחד מהם, מהיום שהם נולדים ועד ה – מאה ועשרים.

ילד אחד צריך את זה והילד השני בכלל לא מעוניין.

ואת כאמא, מכירה את זה, ואחרי הילד הראשון אומרים לך לא לעשות השוואות. אבל זה בלתי נמנע.

וזה אחד מהתפקידים שלנו כהורים. התפקיד ההורי המשמעותי בעיניי.

להבין שאין יישור קו ואין נוסחה אחת לגידול ילדים מאושרים.

אי אפשר להתייחס לכולם אותו הדבר.

העבודה ההורית שלי זה להבין מה כל ילד צריך בזמן נתון.

אגלה לכן סוד: אני לא יודעת מה ארייה ומה אמרי צריכים ממני בכל רגע נתון.

אבל אני לומדת. תוך כדי תנועה. תוך כדי ניסוי וטעיה והרבה מאוד תהייה.

כל ילד יודע מה מפעיל את אמא שלו ומה מפעיל את אבא שלו והם עובדים בזה, ואנחנו עובדים בשרותם.

והדבר הכי חשוב לעשות זה לצאת ממגרש ההשוואות.

זה בלתי נמנע, כאמור, לא להיכנס לשם. כי אנחנו שם. והעבודה היא לצאת משם.

וזאת עבודה קשה. מהסוג שכל הורה – ליותר מילד אחד – מתנסה בו.

באמת, בואו נדבר על זה, ובגלל שאנחנו כאן כבר באילת, מכורח המציאות מה שנקרא, אז חשבנו לתומנו שנשהה במלון בשישי – שבת ונחזור לדירה לכל השבוע.

כי הדירה קטנה לזוג + 2 + כבודה + קומה 10 בלי מעלית שבת…

אבל ברגע שבדקנו את המחירים והבנו את הקטסטרופה, הלכתי לחנות צעצועים והלכנו למכולת וקנינו דברים שאפשר להעסיק איתם ילדים. פרסים קטנים כאלה שעולים כמה שקלים וחטיפים, ומשחקי קופסא וכדורי ים (בשביל האווירה)   

מה שנקרא – תתחילו לנפח ואז ייצא לכם האוויר מהרצון לחופש (:

אני כותבת ומצחיקה את עצמי כמובן…. (:

מפה לשם, הבנו שאת השבת אנחנו מעבירים בדירה ואנחנו מתכוונים להעביר אותה בצורה הטובה ביותר. וכפי שאמרו חכמינו: מחשבה יוצרת מציאות, ומה אני אומר לכן? זה הייתה השבת הכי טובה שלנו כהורים. כאנשים. כבני זוג. כחברים. הכל היה מושלם, ישתבח שמו לעד !

מה שאני בעצם רוצה לומר זה המחירים כאן הם עניין של היצע וביקוש והביקוש הוא מטורף ,אז מלון ממוצע באילת, מרשה לעצמו לקחת ללילה בסיסי עבורנו בחדר קטן הרבה יותר מהדירה שאנחנו שוהים בה- סכום פסיכי לכל הדעות

וכאן אני חוזרת לנקודה של המקום הזה שלנו, כהורים, שרוצים לספק לילדים שלנו את החוויות הכי מדהימות. ו "כולם באילת". "וכולם יוצאים לנופש ורק אנחנו נשארים בבית?"

כך אומרים, באופן מפתיע,  בכל בית שני בישראל (:

לחופשה משפחתית יש ערך, כמובן.

הביחד הזה, בלי עבודה ומשימות וצריך להספיק ולעשות ולהיות – זה משהו מבורך.

יש לי זיכרון ילדות צרוב, שאני וההורים עם אחיי ואחיותיי, נמצאים במלון בחג השבועות.

הייתי אולי בת 10. אבל אני זוכרת את הרגע הזה שההורים אמרו שאנחנו נוסעים למלון. חלפו 23 שנים ואני זוכרת את הריח שהיה במלון הזה, את המדשאות, את חדר הפעילות של הילדים. את עוגות הגבינה שאני לא אוהבת, ומעולם לא אהבתי, את ההוויה החלבית העמוסה לעייפה שהייתה שם. (רק שגדלתי התחלתי לצרוך מעט מוצרי חלב, וגם היום, אני אוכלת רק 2-3 מוצרים חלביים בלבד.)

אני זוכרת את ההתרגשות של קבלת המפתחות. אני זוכרת שהרגשתי שאנחנו נורמליים. שאנשים נורמליים יוצאים לחופשה משפחתית.

הייתה כנראה, חסרה לי הנורמליות הזאת בילדות הסוערת שהייתה לי, וניסיתי להיאחז ברגעים נורמליים בכל דרך אפשרית, עד לגירושין המאוד צפויים של ההורים שלי. שהם כמובן, כל אחד בפני עצמו, הורה מדהים אבל ביחד- קצת פחות.

אז אני מנסה.

מנסה לנתק את חסכי הילדות שהיו לי ושואלת את עצמי בכל הזדמנות:

מה הילדה שלי צריכה ממני עכשיו?

רק אלוהים יודע כמה אני מעניקה, וכמה שעות של השקעה, ורגעים ארוכים שהם ימים וחודשים ושנים (ארייה בת שנתיים וחצי, אמא'לה!)

שאני מושקעת בכל נימי נשמתי בילדות שלה, בגידול שלה, באחריות ההורית שלי כלפיה.

ברצון לתת ולהיות כאן בשבילה.

ובשביל אמרי. ובשביל כל הילדים שאזכה עוד לגדל בחיי. אי"ה.

והטעות הכי גדולה זה לחשוב שאנחנו כאמהות, נותנות את הנשמה, ומצפות לתמורה. לתגמול. למילה טובה. למחיאות כפיים.

כתבתי בפוסט הזה על הכפיים שאני מקבלת בעבודה, בסדנאות, ועל הכנפיים שקבלתי בזכות הילדים. פוסט שמוקדש לכל האמהות בעולם.

אבל בפוסט הנוכחי, אני רוצה לדייק את הנקודה של האושר.

איך מגדלים ילדים מאושרים?

אני באמת לא יודעת כלום. אבל מתוך האינטנסיביות של המציאות, והקורונה שהייתה וגידול הילדים, לרוב, לבד.

הבנתי דבר אחד, הבנתי שזה לא פייר.

זה לא פייר להעניק עד כלות הנשימה ולחכות לתגמול.

אמא, תרימי, נפל לך.

נפל לך הכתר ואל תצפי שהילדים ירימו לך.

אמא צריכה להתהלך עם כתר על הראש.

לשים אותו בעצמה.

הכתר הזה, זה הכבוד שאת צריכה לרכוש לשליחות הכי חשובה ביקום – היותך אמא.

בלי לצפות שהילדים ירימו לך.

בלי לצפות לתגמול.

ברור שאנחנו רוצות לרוות נחת.

אבל זה לא קשור.

אם לא תשימי לעצמך את הכתר על הראש, בכל יום שאת קמה בבוקר, אף אחד לא ישים לך אותו. בטח לא הילדים ששקועים בהוויה שלהם.

זה לא פייר, לדרוש מהם את ההרגשה הראויה בשבילך.

פרפרתי כל היום? הייתי איתם בים, אני לא אמורה לצפות לתודה.

אני לא אמורה לצפות להתנהגות טובה. בגלל זה.

אני מחנכת אותם, בין היתר, להוקרת תודה, וכשתהיה להם האינטליגנציה להבין מה כרוך בעשייה של לקחת שני תינוקות צמודים לים – הם כבר לא יהיו תינוקות צמודים בים וכבר לא תהיה העשייה הדרושה הכרוכה בך.

אני פשוט לא מאמינה שצריך להוציא סכומי עתק כדי לבלות, כדי להנות, כדי להיות ביחד.

כל ההשקעה הכספית הכרוכה ביציאה לחופשה, צריכה להיות בסטנדרטים שלכם.

רוצים חופשה באילת? קחו דירה. תזמינו מאוקטובר לאוגוסט הבא. תזמינו במושבים / בקיבוצים בסביבה. תמצאו אלטרנטיבה. תאלתרו.

אני לא חושבת שכל חיי הייתי אי פעם ביולי אוגוסט באילת על חשבון ההורים (:

או בכלל…

הכל זה עניין של שיווק נכון.

אני משווקת הכנת בצק לחלות של שבת כחוויה האטרקטיבית עלי אדמות (וארייה מתרגשת מהפעילות הזאת, לא פחות מהשמחה והברק שיש לה בעיניים כשהמגדלור משווק לה חופשה עם בריכה וגלידה.)

היא יודעת מה מפעיל את אבא ואיך להפעיל את אמא ואיך ליצור את הבצק ולקרוץ את הצורות ולהעביר איתי אחר הצהריים שלם בבית, במושב. וליהנות עד השמים!

ואלו הם זיכרונות, זה כל מה שהילדים לוקחים איתם.

חוויות.

ואני חושבת על החוויות שעברתי בילדות ועל הזכרונות שצרובים לי ואני חייבת כבר לסיים את הפוסט הזה כי הוא הכי ארוך שכתבתי אבר ומרגיש לי שעוד לא התחלתי לכתוב…

אז רק אבקש דבר אחד, תשאירו לי תגובה, שאדע שהייתן כאן, וקראתן

ומה אתן חושבות על מה שכתבתי.

ואיך לדעתכן אפשר לגדל ילדים מאושרים?

בנוסף לדברים שכתבתי ולחווית שצרבתי בלב של הילדים המופלאים שלי.

מאחלת לכן, שלצד "הקשה", תגדלו בנחת, בלב שמח!

ורק שתדעו – החיבוק העצום שארייה נתנה לי היום כשהיא עלתה למיטה –

היה שווה.

אין לו מחיר בכלל.

אז אולי לא ישבתי רגל על רגל כבר המון זמן ואני מתגעגעת לאימוני כושר ולזמן קריאה ולתחביבים שלי עם עצמי לבד.

וגם שיש לי רגע פנוי, אני בוחרת לכתוב בו.

אבל אני יודעת שזכיתי, זכיתי להיות אמא, ואני רק מקווה שאצליח.

לשמור את כל החלומות שלי לעצמי ולאפשר לילדים שלי להגשים את עצמם, בדרך שלהם. עם הכלים שאזכה לתת להם בשליחות שלי.

דוכסית

רגע לפני סיום,

הבטחתי המלצות מה יש לעשות באילת?

והבטחות צריך לקיים (:

אז קבלו:

קודם כל המלצה לבילוי זוגי באילת, כי ערב אחד לקחנו בייביסטר מושלמת ויצאנו לדייט במקום הכי שווה בעיר – בבר של מלון אגמים, קוראים לו ג'ספר או משהו כזה. יש שם אוכל מטריף ומרוב שהיה טעים ונעים ואווירה מדהימה ומוזיקה כיפית ואנשים יפים, אפילו לא צלמתי את השמלה המרסקת שלבשתי לדייט רק צלמתי את המנות, בקיצור, חובה ביקור זוגי או עם כמה חברים טובים.

מה יש לעשות באילת עם ילדים קטנים באוגוסט?

אני פחות אוהבת את המקומות התיירותיים, ואחרי שבועיים מגורים אני לגמרי מרגישה מקומית (:

אז קודם כל, אם אתן הולכות למקומות תיירותיים, תגיעו מוקדם. 9:00 בבוקר.

ככה פתחנו את הימים שלנו במקומות הבאים:

המצפה התת ימי – חוויה נהדרת לילדים.

ריף הדולפינים – היה לנו שם תענוג.

מקומות בילוי באילת בלי תשלום: יש את הקניונים – "מול הים" ו "אייס מול" (זה האחרון יותר נחמד לדעתי)

יש את מרכז ביג לשופינג מעולה ויש אירועים של העירייה באילת בחודשי הקיץ, אנחנו בינתיים בילינו בהפנינג קיץ שכלל הרבה קצף ובועות סבון וחוויות שאין לה מחיר.

מה אנחנו אוכלים באילת? אין לי כאן גז ומכונת כביסה ובהתחלה הייתי בהלם.

אבל עכשיו אני כבר ממש נהנית מהמצב כי אני זוכה לבלות זמן איכות טהור עם הילדים שלי ובזמן הפנוי (שאין לי יותר מידי ממנו, ובכל זאת…) במקום לכבס ולתלות ולקפל ולקנות ולבשל וכו' אני שולחת למכבסה, מזמינה אוכל מוכן (יש כאן קייטרינג זעפרן שעושה עבודה מעולה)

ויש את בית הקפה – מסעדה חלבית שנקראת שיבולים. חוויה מופלאה וטעימה.

ויש את קיסוסקי שזה המקום לספורט ימי.

ובכלל, האנשים כאן מופלאים וטובים ומסבירי פנים שזה נחמד ומוסיף לאווירה הטובה.

ומה עוד תרצו לדעת? ואיך זה מרגיש לחוות את העיר דרך הסטוריז שלי?

תכתבו לי בתגובות.

נ.ב

שאלתן כל כך הרבה "מה המגדלור עושה באילת"?

אז רק אומר: בעלי היקר עושה כאן פרויקט עם איש עסקים בעיר.

העשייה שלו היום (וגם בעבר, בממשלה) היא עשייה ציבורית המערבת פוליטיקה, בדרך כזו או אחרת…
ואני מכבדת את הבקשה שלו – לפרטיות בנושא.

אבל מי יודע, אולי יום אחד הוא יחליט לדבר את זה בפודקאסט שלנו.

פודקאסט?

כן, אני מאמינה שיום אחד אכתוב ספר ויהיה לי פודקאסט ועוד כמה חלומות שצריך להגשים…
בעזרת ה' יתברך!

ובינתיים, הילדים הלכו לישון. המגדלור עובד ואני איתכן, ממש עכשיו, כאן בבלוג,

מחכה לשמוע אתכן,

דוכסית