זמן קריאה משוער: 3 דקות

בשנים האחרונות, אני כותבת באופן עקבי כמעט כל יום. לפעמים שעה. לפעמים עשר.
הלפטופ תמיד איתי. כן, גם בחופשות.
הדחף הזה שמניע את האצבעות לרוץ על המקלדת כמעט חזק ממני.
התרגלתי לתעד את האירועים בחיי. להעביר את המציאות למימד וירטואלי.
לאחסן את הזיכרונות בשרתים חיצוניים.

הימים סוערים וקטנים מידי להכיל את כל מה שקורה,
ואני רוצה רגע של שקט כדי לקלף מעלי את שכבות היעילות והנחיצות והדחיפות.

הכל בהול. הררי אינפורמציה מבקשים לעדכן אותי און ליין
ובורא עולם אחד למעלה, מראה לי כי לא משנה מה אתכנן, הוא זה שמנהל כאן את העניינים.

אז החלטתי לצאת לח(ו)פש מחוץ לטכנו-ציביליזציה שאני.
להשאיר את הלפטופ בבית.

לקחת צום כתיבה. (לצלם מותר, כן?)

מששבתי הביתה, רשימת המשימות שמילאתי בחופשה צועקת אלי
(בכל פעם שצצה שיחת טלפון או אירוע שצריך לטפל, שרבטתי בפתקית)
וכעת, במקום להתחיל לחסל את המשימות או לפרוק את המזוודה, למשל. התיישבתי לכתוב. אני בבולמוס רציני…

שנתחיל? 

חופשה עבורי לא מתחילה בבריחה לבריכה ובטח שלא מסתכמת בחוויה קולינרית (איך זה שתמיד עולים במשקל?)
חופש הוא זמן לעצור את המירוץ.
לדחות את הלו"ז המבקש להגשים עצמו במהירות בלתי נסבלת.
בקיצור, להוריד קצת את הרגל מהגז…
לקחת אוויר. להתחבר לעצמי מחדש.

אני מאמינה כי מתוך החיבור הזה לעצמי, לשליחות שלי בעולם ולבורא,
אפשר לחזור לשגרה ממקום יותר מחובר. בוחר ואמיתי.

אני לא צריכה אטרקציות בחופשה שלי.
תנו לי ארוחת בוקר המתפרסת על פני 3 שעות ואני מסודרת לכל היום…
נו, טוב, כל אחת והאטרקציות שלה 🙂

הפעם החלטתי לצלול עמוק. תרתי משמע

הפעולות היחידות שאת צריכה לעשות שם למטה הן לנשום, להביט ולקבל את כל הטוב הזה.
אם אצליח לבצע את המשימות האלו, כלומר, לא למות שם במים,
אוכל לסמן V על הגשמת חלום ראשון לשנת 2016. (הנה רשימת החלומות המלאה)

הנה אני, פעם ראשונה בחיי שהראש שלי כולו בתוך המים, הגוף גם.
אני דג.
כלומר, דגה גדולה ומבוהלת 🙂

מערבולת של בועות עוטפת אותי.
כל הצבעים מקבלים את פניי בריקוד מסחרר.
אני מיטבה את מסכן החמצן, מגבירה את קצב הנשימות,
לרגע הראות ממש טובה, אני גומעת שני מטרים לכיוון עולם אחר.
מרגישה בשליטה, עוד שניים. למטה יותר.

ורגע אחרי אני הולכת לאיבוד, מבקשת לעלות חזרה.

עזבו אותי מעולמות אחרים. רוצה את הרגליים שלי על הקרקע.

באמת חשבתי שאצליח לפלוש לעולם של הפאשניסטים הקטנים האלו?

עוד מטר או שניים ואני כבר חוצה איזשהו גבול.
האם אהיה מסוגלת לחצות אותו?
ומה זה אומר, בכלל, לחצות גבול?

מה יש כאן, ומה יש שם, ואיפה אני בינתיים?

עצרי, בקורת אופנה לפנייך או: כמה מילים על העולם שבחרתי

כשהחלטתי לשתף את חיי בפרהסיה, ידעתי שיש לכך מחיר.
כשאני מעלה תמונה של הלוק היומי או סטטוס כלשהו למעגל החברות:
האינסטגרם זוכה ליחס כמעט יומיומי – פייסבוק שחגג אמש 3000 חברות(!) – ופינטרסט שהוא בבחינת גן עדן וירטואלי,
אני מבינה שאני מכניסה את עצמי לביקורת מתמדת:
מה לבשתי? מה אמרתי? מה אכלתי?

עכשיו, כשם שהפרצופים שלנו שונים, הדעות שלנו שונות. כל אחת רואה אחרת את פני הדברים. (וטוב שכך, כמובן)

עוד כשהייתי לגמרי אנונימית (עכשיו אני כנראה אנונימית קצת פחות 🙂 ) הבטחתי לעצמי שאני לא אושפע מביקורת.
אנשים יאמרו דברים טובים ויאמרו דברים רעים. אני מוכרחה להיות שוות נפש כלפי כל סוג של ביקורת.
לא להתרונן מידי מביקורת חיובית ולא להיעצב מביקורת שלילית.

כי אם לא אקבל ביקורת אובייקטיבית. אז מה זה משנה מה אומרים?

כשאני חושבת על זה בהיגיון, זה נשמע כמו אידיאל עולמי.
באמת לא ייתכן שהערכה העצמית שלי תהיה תלויה במצבי-רוח של הסובבים אותי.
אם אלו האחרונים ישחררו מילה טובה היא תחמם את הלב וכאשר יחליטו להעביר אלי מילים רעות – אתרסק? לא לגיטימי.

אם כן, מובן לכל בר דעת כי אסור לי להיות תלויה במילה טובה או בהיעדרה.
ובלי קשר, כדאי לי מאוד, עם כל הביקורת העצמית האיומה שלי, לפרגן לעצמי כמה מילים טובות.
כל יום. זה עושה טוב לגוף ולנפש (מומלץ לנסות לבד בבית!)

מעבר גבול

שקט.
עולם הדממה מקבל את פניי
אני צוללת וזה תופס אותי לא מוכנה
גופי רוקד ומתרגש מכל מה שאני חווה
אני יורדת לעומקים של דממה
עוד שני מטר מטה ועוד שניים ועוד.
אוזניי קולטות קול מיוחד
קול פעימה שקטה
צליל של שקט תת מימי עוטף אותי
אני משחררת את האחיזה מהמדריך
הזדמנות לחצות את הגבולות הדמיוניים שהצבתי בראשי, להביט סביבי ולראות מעבר לעולם שאני

עולם של שקט. כאן כולם חיים בהרמוניה פלאית. מרשים לעצמם להיות הם.

היי, חברים, דוכסית באה לבקר אתכם. רואים?

אבל הם בעולם שלהם.

לא אכפת להם מה אני חושבת עליהם או מה אספר אחר כך לעולם שמחוצה להם.
הם בבועה הקיומית שלהם ועושה רושם שהם די מרוצים מעצמם.
שלווים. שקטים. לא מתרגשים ממני או מאף ייצור אחר.

פעם חשבתי שיופי הוא משהו שמתחיל בחוץ ונגמר, במקרה הטוב, בחוויה פנימית.
עכשיו נדמה לי כי יופי מתחיל מבפנים. עמוק.
כשמעזים לצלול פנימה, לראות בעיניים פקוחות את יופי הבריאה אי שם במעמקים.

בקרוב אצלי,
דוכסית