השבוע, היה איזה רגע שישבתי מול החלון הגדול בבית,

הרמתי את העיניים לשמים

ופתאום התחילו לרדת לי דמעות

–

אמנם לא כתבתי בבלוג כבר תקופה מאוד ארוכה…

וכשאני כותבת בבלוג, הזמן עוצר מלכת.

אני יכולה לשבת במשך שעות ארוכות, ברציפות ולכתוב פוסט חדש לבלוג.

וכלום לא כואב וכלום לא מפריע ואין תחושה של רעב או צמא או בכלל אין מחשבות ואין הסחות.

יש רק את האצבעות שכותבות את מה שהלב מרגיש.

התקופה האחרונה הייתה אינטנסיבית ב"ה.

הייתי עסוקה מאוד בסדנאות שהנחתי ויצירת תוכן לעסקים שאני עובדת איתם, פלוס החיים עצמם – ילדים וכביסות ודיגום בית ובישולים ואפילו הספקנו לחגוג יום הולדת לאיימי ביום שישי האחרון. בדיוק ביום שהיא נולדה לפני שנה.

והשבוע האחרון הרגיש כמו חודש. אולי חודשיים.

במובן שכל יום היה מלא מחמש בבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה (הלבן) כי בדיוק איימי מוציאה שיניים (;

וכאישה עצמאית שלפני הכל היא אמא לשלושה קטנטנים במשרה מלאה (!)

הרגשתי כמה זה נכון שאומרים שהימים ארוכים אבל השנים קצרות.

לפעמים יום מרגיש לי כל כך ארוך, ב״ה אני מספיקה המון ב 24 שעות מתנה ביממה. ויש רגעים לא פשוטים והתמודדויות עם הילדים ומה – לא…

אבל בתכל׳ס, החיים טסים כל כך מהר שאני פשוט לא יכולה להרשות לעצמי לוותר על יצירת שמחות, יצירת רגעים עם משמעות, כי מה שהולך איתנו זה הרגשות והזיכרונות.

או כמו שהמגדלור אומר: אנשים לא יזכרו מה אמרת להם, הם יזכרו איך גרמת להם להרגיש…

אז איפה הייתי? (:

ישבתי מול החלון, וירדו לי דמעות.

וזה היה רגע כזה של הבנה:

אמנם לא כתבתי לאחרונה בבלוג, אבל אני חווה את מה שנותנת לי הכתיבה, את אותו עונג טהור,  גם כשאני מנחה סדנאות.

הזמן עוצר מלכת, ואני שמה לי ״טיימרים״ נסתרים כדי שהסדנה תהיה 3-4 שעות ולא ריטריט של שלושה / ארבעה ימים (: …

הארה: האמור רלוונטי לגבי ייעוץ אישי 1:1, לעומת זאת, סדנה קבוצתית בנויה באופן אחר והיא קצרה יותר.

וזה כל כך משמעותי בשבילי הידיעה הזאת, ההרגשה החזקה הזאת.

רגע, שניה, בואו ניישר קו: מה זה צמד המילים "ליצור תוכן"?

במילים פשוטות:

זה בעצם לקחת את הרגע הזה או נושא מסוים ולספר את הסיפור שלו. במילים ותמונות. זאת כל היצירה על רגל אחת…

וכמו שאתן יודעות, אני חובשת את הכובע של יוצרת תוכן כבר עשר שנים ברציפות.

ואילו את הכובע של הנחיית סדנאות – אני חושבת שלא ממש חבשתי בפרהסיה בשנים האחרונות.

כשבקשו ממני סדנה – הייתי מגיעה, נהנית יחד איתכן וזהו. חוזרת להתהדר בכובע שתמיד היה לי נוח בו.

כובע יוצרת התוכן ו- חיה את החיים, בין לבין מעלה פוסט לבלוג … עד לפעם הבאה…

ומה נשתנה הבוקר הזה?

מה זאת ההצפה הרגשית הזאת?

מה אני חווה עכשיו?

ההתבוננות הפנימית הזאת, הייתה רגע מכונן עבורי.

רגע כזה שחיים בשבילו, או יותר נכון, רגע כזה שאת מבינה את המהות והמשמעות.

בתזמון מושלם, התגלגל לידי הספר "פלא" של שניקה שקד.

בחרתי שיר שמתאר את הרגשות שלי במדויק.

צילום מתוך הספר של שניקה שקד:

אני לוקחת את השיר הזה איתי בלב. הלוואי שאזכה, בכל יום מחדש.

ועכשיו, אני רוצה לקחת אתכן במסע של יום אחד איתנו,
יום מיוחד עבורי שהתרחש בשבוע שעבר,  ואפתח במכתב שכתבתי לאיימי בתי,

והקראתי לה ביום הולדתה, יום שישי האחרון, יום ירושלים, 19.5.23

איימי, הפלא האנושי שלי

כשנולדת, נולד הפלא בעולם

ותמיד כשחשבתי עלייך

ראיתי אותך

חיבקתי אותך

דיברתי איתך

ראיתי פלא מול העיניים

פלא בתוך הלב.

רבי נחמן כתב בשבילך את השיר:

״אני איש פלא ונשמתי פלא גדול, חידוש כמוני לא היה מעולם״

אין פלא כמוך

ואין חידוש כמוך

ואין ולא יהיה כמוך

ומהיום שנולדת, תמיד כששואלים אותי לשלומך, אני עונה: "פלא, איימי היא פלא אנוש."

לפני שנה בדיוק,

נולדת ביום ירושלים

או כמו שארייה אומרת: ירושלים הקדושה והטהורה

ואת, כשמך כן את (איימי בצרפתית זה אהובה)

אהובה כל כך, נעימה כל כך, כיף לגדל אותך, כיף לגדול איתך.

—

האחות במיון החזירה אותנו הביתה

אבל את רצית כבר לצאת לעולם לפני 365 ימים.

אז פשוט הגעת והופעת וטלטלת ומלאת את חיינו ברוך, נועם ואינסוף רגעים של אושר טהור.

פלא.

אם לא הייתי קוראת לך איימי, הייתי קוראת לך פלא.

פלא אנוש.

אני מודה לה׳ הטוב על הזכות להיות אמא שלך.

לפני שהפכתי להיות אמא וילדתי את ארייה, ככל שהתאריך המשוער (הלא משוער בעליל) עבר…

וחג הפורים התקרב… אמרתי לאבא שלך שאני לא רוצה ללדת את ארייה בפורים כי אני רוצה שתהיה לבת שלנו חגיגת יום הולדת שלא קשורה לשום חג (:

כדי לתת את כל תשומת הלב לימי ההולדת שלכם…

ובכן, מאז ועד היום אני יולדת ילדים ב״ה רק בחגים (:

ארייה בפורים, אמרי בכיפורים ואת ביום ירושלים.

רום התקוות, פסגת השאיפות שאותה אנו מעלים על ראש שמחתנו…

הָיֹה הָיְתָה יַלְדָה יָפָה

יַלְדָה יָפָה כְּמוֹ בַּשָּׁמַיִם

הָיֹה הָיְתָה יְפֵהפִיָה

וְלָהּ קָרְאוּ יְרוּשָׁלַיִם

אֶת הַיַּלְדָה אָהֲבוּ כֻּלָּם

אוֹתָהּ אָהַבְתִי שִׁבְעָתַיִם

וּכְשֶׁגָדְלָה כֻּלָּם נִיסוּ

לַחֲתוֹךְ אוֹתָה לִשְׁנַיִים

וְהִיא בָּכְתָה מֵרוֹב יָגוֹן

שֶׁלֹא יְקַלְקְלוּ הַמִסְפָּרַיִם

עַל שְׁנֵי דְּבָרִים הִיא לֹא וִתְרָה

עַל הַתְּפִלָּה וְהַשָּׁמַיִם

הָיֹה הָיְתָה יַלְדָה יָפָה

עַכְשָׁיו יָפָה כִּפְלַים

שיר לירושלים אהובתי מאת נעים עריידי

יום ירושלים הוא יום חג לאומי שנחגג לציון איחוד העיר אחרי הקרב במלחמת ששת הימים.

הרבנות הראשית קבעה שאומרים ביום הזה הלל ועושים סעודת הודיה להודות לה׳ על הניסים והנפלאות שעשה לנו ביום הזה וירושלים שלנו לנצח.

ואז הקראתי פרק תהילים שאני מחוברת לכל פסוק שלו בכל ליבי ונשמתי:

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ

עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם

יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו

שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה'

כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִד

שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ

יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ

לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ

לְמַעַן בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ".

אני מאחלת לנו (מבט למגדלור היקר והאהוב) – לקיים סעודת הודיה בכל שנה ביום ירושלים, ולהודות לה' הטוב על הניסים בימים הזה ובזמן הזה.

עד מאה ועשרים.

מזל טוב ילדת פלא ירושלים אהובה שלי.

אוהבת אותך לנצח נצחים, אמא.

וכמו תמיד, הכל מתחבר להכל (:

אני כותבת את המילים האלו בערב חג שבועות, ערב מתן תורה.

בשבוע שעבר, חלמתי על ארוחת בוקר חלבית, מפנקת, נעימה וטעימה עם המשפחה הקרובה והאהובה ברחבי טוסקנה (;

ובמקום להמשיך לישון ולחלום… קמתי ביום שישי האחרון ב 4:30 בבוקר והגשמתי את החלום:

הזמנתי הורים ואחיות (:
והכנתי בדיוק את מה שרציתי: ארוחת בוקר עשירה, טעימה ומפנקת. ולא מכבידה  (כי לא היו פסטות ״ודברים כבדים" בתפריט… בכל זאת, ישבנו ב 10:00 בבוקר 😅)

אז מה כן היה בתפריט?

הכנתי סיר שקשוקה, ערכתי מגש גבינות, קרקרים ומטבלים, לצד לחמים טריים, סלטים טעימים והכנסתי ירקות לתנור…

נראה לי שהיה בתפריט המקורי גם פנקייקים שרציתי שהמגדלור יכין אבל בין התמרון שלו עם הילדים באותו הבוקר לבין ניפוח הבלונים וסידור הגינה הבנתי שנשמור את הפנקייקים לפעם הבאה,

ובאמת שלא היה חסר מאומה.

ועוד לא אמרתי מילה על הלילה הלבן שהיה לנו בליל חמישי, ערב יום ההולדת…

איימי קדמה מחום של 39.5

הקיאה את חייה על המיטה והכל… בדיוק בחצות הלילה שהתכוונתי לישון קצת עד לפנות בוקר…

ואני מוכרחה לציין שהיה רגע כזה שחשבתי כבר לבטל הכל.

מה אני חוגגת?

תראי את הילדה שלך. תראי אותך. את עייפה כל כך מהשבוע הזה, מהתקופה העמוסה הזאת.  

תדחי את החגיגה.

בהזדמנות……..

אבל הזזתי בעדינות את המחשבה הזאת.

אמרתי לעצמי את אנושית, זה בסדר שאת עייפה, זה בסדר שהבת שלך מוציאה שיניים באופן קצת דרמטי…

הכל בסדר.

תעשי את מה שנותן לך תמיד כוח:

למשוך שמחה מהעתיד.

אז משכתי המון שמחה מחגיגות יום ירושלים ואמרתי לבורא עולם שמחר אנחנו חוגגים סעודת הודיה.

ברור שאיימי תהיה בריאה !

אז מרוב לחץ (איזה ריח נוראי יש לתינוק שמקיא??)

הכנסתי אותה לאמבטיה,

ולמי יש מים חמים בחצות הלילה? לאף אחד. נכון.

אז קלפתי מאיימי את הבגדים והקיא… אבל המים החמים בוששו להגיע…

וברגע הזה, איימי בכתה והלב שלי נקרע.

היא הייתה עירומה,  רועדת בכל הגוף וקודחת מחום.

אין חוסר אונים כזה לאמא. אין!!!!

אז עטפתי אותה עם המגבת, הדלקתי את ״הדוד״… ופשוט חיבקתי אותה עד שהיו מים חמים ולאט לאט קלחתי אותה ומרקתי אותה והמגדלור החליף לה בינתיים הכל בחדר והנסיכה ישנה במצעים נקיים ובבגדים נעימים עד השעה 8:00 בבוקר שאמא שלה סיימה את כל ההכנות לחגיגה ובאה להלביש אותה בריאה.

איך אני תמיד אומרת? מחר יום חדש.

ובדיוק ככה היה.

באותו היום, כמובן לא שלחתי את הילדים לגן – רציתי את כל השלישייה שלי בחגיגה האינטימית הזאת, אבל בקשתי מאחיות שלי והגיסות שכן ישלחו את הילדים שלהן כי לא תכננתי כאן הפעלות… כמו שהיו בחגיגות של ארייה, לגיל 4…

כי ביום הולדת שנה, הקונספט בעיניי אמור להיות בלי הפקות ועניינים, רק סעודת הודיה וזמן מפגש של אהובים.

ובאמת רציתי שהם רק יבואו להיות. ליהנות בארוחת בוקר בגינה (הכי קרוב לטוסקנה שלי כרגע 😜) ואז לשבת איתם לקפה ועוגה באוויר הפתוח.

ומי כמוני יודעת כמה רגע כזה של בוקר נעים, טעים ורגוע הוא משאב עוצמתי לאימהות…

ובשבת האחרונה, אחרי שהתאוששתי מהשבוע שהיה, (ואחרי שהגוף שלי ליטרלי "קרס"), אספתי את עצמי וחשבתי על תגובה שמשהי כתבה לי לאחרונה.

היא השאירה לי מילים טובות בסוף איזה פוסט,  וכתבה לי משהו על האימהות שלי שהיה נשמע בערך ככה:

דוכסית… איזה עומק נהיה לך בכתיבה, במחשבות שאת מעבירה… רק אחרי שמתעסקים עם פיפי וקקי בכל מקום (אמרי בדיוק בשלב הפרידה מהחיתול…) והנקות… ולילות בלי שינה, וצמיחת שיניים וקרניים… ומה – לא.

רק אחרי שנוגעים בחלקים הטהורים ובמלאכות הקודש היומיומיות האלו, רק אחרי ש "מקריבים את קורבן התמיד", יום אחר יום, רק אז הנפש מזדככת. הנפש נהיית רכה ועגולה ונעימה ומיטבה. הצלילים שיוצאים ממך הם שונים. והצלילים האלו מביאים עוד רבדים של עומק לדברים האחרים שאת עושה…"

והתגובה הזאת ליוותה אותי ונתנה לי כוח לאסוף את עצמי ולהתחיל מבראשית.

ורציתי לומר לאותה אישה נפלאה תודה.

יש כל כך הרבה השקעה מאחורי הקלעים בכתיבת בלוג.

זה לא הוקוס פוקוס ויש לי קישור להניח לכן ברשימת התפוצה או ברשתות החברתיות, או כאן, המילים האלו שאתן קוראות עכשיו, תיעוד הרגעים האלו שאני משתפת אתכן, כרוכים בהמון השקעה ועבודה שאינה רק מלאכת הלב והרגש.  

יש המון עבודה "סיזיפית" שהיא טכנית בעיקרה, כדי שהכל יהיה קריא ומזמין ויתרחש בעולם המעשה ולא יישאר רק בחלומות שלי…

וזה קיים בכל דבר

תחושת משמעות מגיעה כשאת "מקריבה" מעצמך את קורבן התמיד.

שאת עקבית, שאת נאמנה, שאת מחוברת לשליחות שלך.

בין אם את אמא, בין אם את כותבת בלוג ומנהלת קהילה ובין אם את מנחה סדנאות.

בכל תפקיד שאני ממלאת, יש רגעים של אושר ורגעים שהם מאתגרים והם חלק בלתי נפרד מהדרך, ממסע החיים.

וזה כל הרעיון מבחינתי – המשמעות האמיתית מגיעה כשאת משמעותית בחיים של מישהו אחר.

ולצד האימהות, העומק הזה בא לידי ביטוי גם בסדנאות.

אמנם, כבר בתחילת הדרך, השיח בסדנאות היה הרבה מעבר לבגדים, גזרות וצבעים, (שהם חשובים ומקבלים במה.. בכל זאת, מדובר בסדנה על בגדים, אופנה ומה שבניהם  (:  )

ותמיד, לפני שדברתי על המלבושים ועל הכסות החיצוניים, נתתי מקום למה שקורה לנו פנימה.  

אבל עכשיו, אני פתאום מבינה שהמהות של העשייה שלי היא בעצם חיבורים אנושיים בין נשים.

חיבור רגשי של אישה לעצמה, ולעוצמתה.

חיבור למהות, לתפקיד, לשליחות.

דרך הבגדים, דרך היום יום. דרך מסע החיים.

כשאישה אומרת לי "אין לי מה ללבוש" וארון הבגדים שלה מלא בבגדים.

אני מבינה שיש כאן עבודת סטיילינג שצריך לעשות, אבל לפני הכל יש כאן הזדמנות לתת לה כלים תודעתיים לרגע הזה של פתיחת הארון, "פתיחת ההיכל הנשית".

ולכן, לפני שנדבר על מבנה גוף, נדבר על דימוי גוף.

לפני שנעסוק בטכניקה ובפרקטיקה – כדי לקום ולהתלבש יפה ולהתחבר ולאהוב את מה שאת רואה במראה – נעסוק במהות הנשית.

אגב, משהי שאלה אותי השבוע אם הסדנה היא יותר העצמה או יותר סטיילינג, ואמרתי לה שהם שלובים זה בזה כמו גוף ונשמה.

בגוף צריך לדעת איך לנהוג בו ואיך להלביש אותו כי אנחנו כבר מבינות כמה זה חשוב וכמה זה משפיע, רק שהכל קורה תוך הלימה פנימה. לרגשות, לתחושות ולמקום שבו הלב שלנו נמצא.  

ואיזה כיף לעבור את המסע הזה ביחד איתכן.

אגב, בדיוק כמו בעולם הסטיילינג, גם בעולם התוכן והאינסטגרם.

סדנת האינסטגרם נובעת מעולם התוכן. אני לא יכולה ללמד אינסטוש לפני שאנחנו מדברות ועוסקות בתוכן, שהוא המהות.

זהו, נראה לי שצריך להיפרד (:

מחר ערב חג,

אני מאחלת לעצמי שאזכה לפתוח את המחזור ולהתפלל בחג השבועות, מתוך שמחה ובריאות.

שיהיה לנו נחת מהילדים ושתמיד נראה בעיניים ניסים קטנים וגדולים.

חג שמח קוראות אהובות,

התגעגעתי אליכן כל כך.

תשאירו את הלב שלכן בתגובות,

חיבוק לכל מי שנשארה עד הסוף ❤️

תודה שאתן קוראות אותי, תודה שאתן מגיבות. תודה שאתן כאן.

תודה על הכנות, תודה על הכוח, תודה על הזכות.

כיף לגדול יחד איתכן.

אפרת, דוכסית

מניחה פה קישורים, אתן כבר יודעות מי צריכה אותם:

סדנאות העצמה וסטיילינג אישיות.

סדנאות העצמה וסטיילינג קבוצתיות.

סדנת תוכן ואינסטגרם – ליווי אישי לבעלות עסקים ויוצרות תוכן.