ידע קודם מומלץ: הדבר הכי חשוב שכלה צריכה לדעת

אז איפה הייתי ומה עשיתי?

אני במפגש עם מדריכת כלות, בלב ירושלים, אישה צדקת וקדושה. (נראה לי שהיופי שירד עלי ביום החתונה היה לגמרי בזכותה!)

אחד ועוד אחד. במאמצים, עם הרבה יצר הרע בדרך. זכיתי להגיע ב"ה לישורת האחרונה.
למפגש האחרון עם הרבנית (לא נראה לי מתאים לכתוב "המדריכה". מה היא מדריכה בצופים? היא אישה שכול-כולה קודש. להלן: הרבנית)
אז במפגש האחרון עם הרבנית :),  דיברנו על המפגש הראשון עם בן הזוג בליל הכלולות.

איזה התרגשות. איזה התקדשות. איך-שהיא-אומרת את הדברים הנשגבים ביותר ברוך, מרימה אותם לגבהים של קדושה.
היא חשפה אותי לעוצמות אחרות שיש ביחסים בינו לבינה.

שבוע לפני החתונה, החלטנו לייחד אותו להתחדשות, התקדשות. בלי פגישות עם המגדלור.
בלי שיחות, רק העברת מסרים מצונזרים בלבד ודחופים בלבד ע"י בנות משפחתי.

ואנחנו לא כאלה ששמרנו נגיעה, אתן יודעות.

היינו חברים שנה וחצי. אמנם לא גרנו יחד (קשה, אבל משתלם! תאמינו לנו 🙂 )
קבלנו החלטה משותפת שאת חיי הנישואין שלנו נתחיל ברגל ימין. הכי קדוש שאפשר. בלי פשרות.
מפה לשם, אחרי המפגש האחרון עם הרבנית – שהתקיים ביום ראשון שעבר – הגעתי הביתה. קרצפתי את גופי, הכנתי את נשמתי למקווה.

ידוע כי מנהג נפוץ אצל בנות ישראל לקיים משתה ושמחה ביום של הטבילה הראשונה במקווה. המקור אינו ידוע ולא ברור.

חגגנו אירוסין,  חינה, בקרוב ייצא לאור פוסט ה – חתונה, בה' הידיעה.

תגידו, איפה נכנסת כאן עוד חגיגה?

אחרי כל ההתארגנויות, הלחצים, הריגושים. כל מה שרציתי זה לקבל קדושה בדממה.

כשר

הגעתי עם אמי ואחיותיי למקווה טהרה. נטולת איפור, גנדור ושאר מסיחים.

לא יודעת מה סיפרו לכן על המקום הזה או מה אתן יודעות.

אגב, בין שלל המגזינים הנכונים לאישה הדתייה, מצאתי את עצמי באותו היום מעלעלת בעיתון חילוני של סוף השבוע.
אני משתדלת להימנע. כי מה שיש בעיתונים האלה הוא צהוב ומכוער. אבל כל אחת והחולשה שלה.
העיניים שלי צמאות למילים. וגם אחרי ספר עב כרס לא יודעות שובע.

אני מוצאת את עצמי קוראת כל הזמן. שלטים ברחובות. מרכיבים של מזון. אופן שימוש בסבוני רחצה
(מה כבר אפשר לקרוא באמבטיה? 🙂 )
בקיצור, לא מפספסת מילה. תרתי משמע.

וכך נתקלו עיניי בטור אישי שיצא לי לקרוא מידי פעם, והפעם הכותבת המהוללה, אישה חילונית שלא ברור אם זכתה להבין את משמעות מצוות הטהרה לאישה, שיתפה חוויה של חברתה שחזרה מפגישה עם מדריכת כלות.
החברה תיארה בפני הכותבת איך המדריכה הסבירה לה לנהוג עם בעלה בכניעה תוך התעלמות מוחלטת מצרכיה ועוד כמה הגיגים מטופשים וחסרי שחר.

האמת? ריחמתי עליה. אני גם מרחמת על המדריכה האומללה שלא יודעת להעביר כראוי את החומר הכל-כך יפה ונשגב.

איזה פספוס של הבנה במצווה. איך אפשר לתקן את המעוות?

הרהרתי בעניין יום ועוד יום. כאב לי לדעת שיש מדריכות שמעוותות את הקודש ולא יודעות להנגיש כהלכה.

אני יודעת שאין ביכולתי לתקן את העולם. הלוואי שאצליח לתקן את עצמי.

הלוואי שנשמתי תתרגש וגופי לנצח ירעד והדמעות יציפו ויתערבלו במי המקווה וארגיש שקבלתי נשמה חדשה טהורה.

שכל טבילה תהיה בעיניי כחדשה. כרצויה ומקובלת לפני הבורא.

כשר

חזרנו הביתה. הדלקתי נר. אמנם זה לא היה ערב שבת, אבל עדיין. אם כבר לקיים את שלושת מצוות האישה אז שיהיה גם נר, אורה. שמחה.

כשר

ואז לקחתי כמה מוצרי גלם (מי שתבקש מתכון – בשמחה!) ולראשונה בחיי הפרשתי חלה (מקמח כוסמין, אלא מה?)

כאישה הזוכרת גם בשעת שמחה עצומה, גם כשבורא עולם משפיע כל כך הרבה טוב בעולם הזה,
שאין השמחה שלמה, שאין הטוב כולו הגיע, שמחכה לנו טוב מטוב. שהגאולה השלמה קרבה מתמיד.

הלוואי שתמיד נזכור, לצד השמחה, להזמין את השכינה.

בקרוב אצל כל בנות ישראל,
דוכסית