התמונה הזאת מרגשת אותי. ממש.

הראשון לאוגוסט, ט״ו באב, חג האהבה היהודי, ביום הזה ממש עברנו דירה, עברנו לבית שלנו! אחרי 6 שנים.

תגידו, יש מרגש מזה?

לבשתי שמלה חגיגית ולבנה לכבוד המאורע, ובדרך להעברת דירה – נסעתי לבאר שבע לסדנת סטיילינג ״לגיל הרך״ (:

מה זה סדנת סטיילינג לגיל הרך? מוזמנת לראות כאן.

ובכן, מהרגע ההוא בט״ו באב ועד הרגע הזה ממש לקראת סוף החודש הכי ארוך בשנה…
הייתי בפסטיבל העברת דירה פלוס שלושה ילדים צמודים – קטנים… הכי לא "בקטנה" שיש (:

בואו נאמר שדי התאבדתי על זה 😅 אבל היה שווה כל רגע.

והנה, בעוד מספר ימים תתחיל שנת הלימודים החדשה וההתרגשות בשיאה.

כמה מילים על חוויות ורגשות עם הילדים

לפני שעברנו דירה, רגע לפני אוגוסט הגדול, יצאנו לחוויית קמפינג עם הילדים וחשבתי על זה שהחוויות נשארות בלב והופכות להיות זיכרונות שנשמרים בכל תא בגוף שלנו ושל הילדים שלנו.

כל אמא מעצבת ויוצרת הזכרונות עבור הילדים שלה.

מה תרצי שייכנס לתסריט?

וכן, אלו בעיקר מאחורי הקלעים.

כשחם, כשאת עייפה ואולי גם חסרת סבלנות.
ברגעים האלו אני משתדלת לנשום וחושבת לעצמי:

איך האמא שתמיד חלמתי להיות מתנהגת עכשיו?
ממש ממש עכשיו.

הילדים רואים הכל, אבל הם בעיקר מרגישים את הכל.

אז חשוב לי לשתף אותם גם ברגשות שלי,
למשל:

"אני כל כך שמחה שאבא הכין לי כריך מושקע כל ביס טעיםםםםםם כל כך…"

בלי ציניות. בלי מה יקרה מחר ומה קרה עד היום.
שמחה של הרגע הזה, הודיה של הרגע הזה ושיתוף הילדים ברגשות.

אלו השמחים והטובים וגם אלו שקצת פחות… למשל: כשאנחנו מתווכחים והאווירה נהיית קצת מתוחה,

אני משתדלת לומר להם:
אמא לא הבינה את אבא או ההפך ..

ואם חלילה היה ויכוח סוער בנוכחותם (ממש משתדלת שזה לא יהיה בנוכחותם… אבל החיים… 😅)

אז אחרי … חשוב לי שנבקש סליחה אחד מהשני – בנוכחותם ! של הילדים!
שיידעו שאבא ואמא התפייסו. השלימו.
לתת מקום למה שהיה – בלי המשפט האיום והנורא: לא קרה כלום.
בטח שקרה. אנחנו בני אדם.
מותר גם לנו להתווכח ולא להסכים על דברים…

ואחרי הסליחה :
המגדלור מרים אותי הכי גבוה שאפשר

וראיתי בזווית העין את ארייה אומרת לאמרי: ״ראית? אבא הרים את אמא, איזה כיף״

והיה לה חיוך שממתיק סוד.

וככה הילדים שלנו גדלים עם תחושה שקורים דברים. והם מעורבים. כי בכל מקרה הם מרגישים בעיקר את מה שאנחנו לא אומרים להם… והתפקיד שלנו זה לתווך להם את העולם, ככל שניתן.

אז עזבו אתכן מרשימה של דברים שצריך לקחת לקמפינג, תחשבו על חוויות וזכרונות שתרצו לקחת איתכן הביתה.

הילדים לא יזכרו מה עשיתן איתם בחופש הגדול, הם יקחו איתם בלב את הביחד שהייתם, את הכריך הטעים שאבא הכין לאמא, את המזרונים שאמא הציעה, את החום, את הסבלנות, ואת זה שאמא הסכימה לקחת ברד עשר פעמים ביום!! 😂

ואת הפעם ה- 11 כשהיא אמרה לא

איך זה היה?

ה- ״איך״ משנה את כל החוויה, כל המהות.

וזה מה שנשאיר להם בלב.

החיים הא מלון שבעה כוכבים אבל אם פותחים את הלב (ולא "מחרישים" את הרגשות) אפשר להרגיש שבעה כוכבים של אושר.

וכל העניין של איך הילדים ירגישו – ומה הם יחוו – תקף כמובן גם לגבינו,
לאחרונה הבנתי שבמקום להתמקד במה להספיק ולעשות, אני מעדיפה להתמקד ברגשות ושואלת את עצמי: "איך אני ארגיש כשאני…."

על כל דבר שרלוונטי, ממליצה לכתוב רשימה שלימה של איך תרגישי כשיהיה לך… / כשתעשי ככה וככה…

והנה דוגמא הכי רלוונטית בעולם:
בשבוע שעבר, כחלק ההכנות לחנוכת בית, התחלתי להכין תפריט ורשימת משימות של מה שאני צריכה לעשות באותו היום (לגמרי לבד… כלומר, לא ממש לבד, עם שלושה קטנים שיהיו בריאים…)

והיו רגעים שזה היה נראה לי בלתי אפשרי. פתאום שאלתי את עצמי למה הלחצתי את עצמי כל כך?

ואז פשוט כתבתי איך אני ארגיש בערב הזה. מה זה הערב הזה בשבילי.

וזה שינה את הכל!!!!

כל היום שלי היה נראה אחרת.

גילוי נאות: אמנם, כשהמשפחה שלי נכנסה הביתה, השולחן עדיין לא היה ערוך…
ופשוט כולנו ערכנו ביחד את השולחן והיה כל כך כיף ונעים ומשחרר ושמח וטעים ב״ה.

הרגשתי נפלא.
הייתי גאה בעצמי.

זה הרבה מעבר למה הספקתי או מה לא, זה התמקדות ברגשות שלי. לתת להם מקום. לא להתעלם. והעיקר לסמן וי על החיים… לחיות אותם. להרגיש אותם. להיות בהם מתוך התבוננות של מה חשוב באמת. מה המטרה.

להרשים את האורחים? לשמוח איתם? להנות ממש מכל מה שכן הספקתי עד לרגע המרגש הזה?

יסססססססססס! יס.

לרוב, אני יודעת שעושים חנוכת בית עם ארגזים ובורקסים (נכון? שזה לא רע בכלל… )

וב״ה הצלחנו לעשות אירוח משפחתי כמו שחלמתי.

וזה רק !!! בגלל שהסכמתי להביא את עצמי לקצה כמו שאני רגילה, משתדלת תמיד לעשות כמיטב יכולתי מצד אחד, אבל גם ידעתי לדלל קצת מהתפריט תוך כדי תנועה ולהגיע לשעה היעודה לא לגמרי מוכנה.

אבל איך הרגשתי? האם לקחתי אותי איתי? האם נתתי לעצמי את המקום?

מה שאני מרגישה זה מה שאני משדרת. הנה, האירוח נגמר. תיכף מתכננים את האירוח הבא (:

ובכן, מה נשאר לנו? מה לקחנו איתנו? את האווירה. את ההרגשה הטובה.
וכשאנחנו לא מרוצות – זה משפיע. על האירוח. על הוויב של כל הערב ומתגלגל הלאה לחיים שלנו…

אז כן, חשוב למלא משימות ויעדים בכל דבר בחיים, אבל הרשימה החשובה יותר היא רשימת הרגשות.

איך תרגישי? מה את רוצה להרגיש?

ולתת לזה את העומק ותשומת הלב, כי זה מה שבאמת חשוב בחיים.

כל היתר – תפאורה. חשובה. מורכבת. אבל עדיין תפאורה.

מה המהות?

לשם מה נתכנסו לכאן?

ואת המילים האלו כותבת לכן האישה הכי פרפקציוניסטית (הייתי!) ביקום.

בעבר, אם זה לא היה שלם – זה לא היה מושלם.

בעבר, אם הייתי מאחרת לאיזה מקום – עדיף לא להגיע מבחינתי. מה זה לאחר? אני מאחרת? מה זה אומר עלי?

אני עדיין לא אוהבת לאחר. ומעריכה את הזמן שלי ושל הסביבה, אבל היום, עם שלושה ילדים קטנים אני יודעת שהלו"ז כל כך גמיש ונזיל. דברים משתנים בדקה ה- 99 ולילדים יש עולם משלהם. וכמה שננסה לגייס אותם להיות איתנו בלו"ז הם בעולם שלהם. אז מה הם רואים? אבא ואמא בהתקף חרדה כי מאחרים בגלל טנטרום אימה או אבא ואמא מאופסים, אסופים, ממוקדים, מזדרזים. עושים כמיטב יכולתם, ועדיין – עם חיוך על הפנים – לפעמים גם מאחרים… (:

וזה לגבי כל דבר בחיים.

ואוו, איזה דרך עברתי. איזה שינוי. אני כותבת את המילים האלו ומתרגשת לדעת ולחוות בעצמי את ההבנה הזאת, שהיום אני נותנת דגש לדברים אחרים.

האימהות פתחה לי צוהר לאי של מהות ומשמעות.

לאכול, להתפלל , לאהוב

ובכן, אחרי שנה (!) שלא עשיתי הפרשת חלה…
הגיע הרגע והגיעה השעה !

התארגנתי על מצרכים להכנת החלות אבל ברגע האחרון גיליתי שאין לי מערוך, קערה גדולה, מברשת להבריש את הבצק ועוד…

אבל זאת הייתה שעת רצון והרגשתי את השמים פתוחים מעליי.

3 מצוות נשיות ורק את זאת עושים קבל עם ועדה.

ומה אני אומר לכן? יצאו חלות משגעות ב״ה.

שמעתי השבוע חידוש יפה:
״פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון״

ה׳ נותן לנו כל כך הרבה מתנות ומשביע לכל חי – רצון.
לפי הרצון.

מה הרצון שלך?
מה את ממש רוצה?

(ואולי את מתמקדת בכל מה שאת לא רוצה …במקום לכוון את המחשבה והתפילה למה שאת כן…?!)

תרצי.

מתי הפסקנו לרצות?

ולמה?

תגידי את הרצונות שלך, תקבעי את שעת הרצון שלך.
וכן, כל שעה וכל רגע יכולים להיות שעת הרצון שלך.

האם את רוצה?
מה את רוצה?

תהיי ממש ספציפית בבקשות ובהודיות.

פשוט לבקש. להתפלל ולהאמין.

אלו היו מהות הרצונות שלי באוגוסט:

לאכול, להתפלל ולאהוב (לאו דווקא בסדר הזה… (: )

אהה, וגם לשתות את הקפה חם.
ובריאות, ונחת, ושלווה.
ושמחות קטנות של יום חולין.

רוצה כל כך, מכל הלב.

רגע לפני סיום, רגע לפני הצלצול של יום שישי הגדול… הראשון לספטמבר:

אני מרגישה שיש לי עוד הרבה דברים לומר לכן…
אבל אולי רק דבר אחד חשוב עכשיו באמת:

ובכן, כל תקופת המתנה היא מתנה גדולה.

המסע שאת עוברת בדרך – הוא המטרה של החיים.

ולא מה שנחשב למטרה עצמה. המסע משנה אותך מבפנים. המציאות היא רק תפאורה. מורכבת ככל שתהיה.

הלוואי שנזכור את זה כשאנחנו בדרך, מחכות לדבר הבא שרק יגיע…

נשים תמיד מחכות.

מחכות לבשורה.

מחכות לישועה.

תזכרי שההמתנה היא מתנה! מתנה מופלאה. מתנת החיים. ממש ככה.

את לא אותו בן אדם. את לא אותו הכלי.

וזה שווה את זה. וזה המסע שלך.

שהכי נכון ומדויק ונפלא עבורך.

ותזכרי, יש לך הזדמנות.

ההמתנה הזאת היא הזדמנות לשינוי. מבפנים.

ואת השינוי הזה – את מהות המסע שלך את תעברי רק בזכות ההמתנה הזאת.

איזה מתנה!

כמה טוב ה', עכשיו הלב שלם.

מחכה לקרוא את הלב שלכן בתגובות.

מאחלת שיהיה לנו ראשון לספטמבר מוצלח,
בתפילה לשנת לימודים משמעותית, מהותית. כזאת, שהלב שלנו נמצא ברגעים החשובים באמת.
שנהיה נוכחים, קשובים ונעבור את מסע החיים בשמחה ובאמונה ונחזיק קרוב ללב את קשת הרגשות שתבוא ללמד אותנו את השיעור הבא… בדיוק בצלצול.

אפרת, דוכסית