פרידה זה הרגע האחרון של מה שהיה ואחד לפני זה שיבוא.
לא יודעת מה איתכן, אני אישית, לא אוהבת פרידות. מעדיפה שש שנים את אותו דבר מפחד משתק מהלא נודע. מה שיש עכשיו זה מה שידוע. העתיד? שם. בעתיד.
בינתיים, שמעתי שלשחרר ולהיפרד ולא להיאחז בכלום בגלגול הזה – עושה טוב לעור הפנים וללב. (ואלו דברים שצריך לתת עליהם את הדעת בגיל 25, לא?)
אז נתתי. את הדעת. את הלב. ואחרי שחוותי פרידות מאנשים, מאהובים, מחברים, מארצות, ממקומות מרתקים, מתרבויות.
ממשפחה, ממלבושים, ממכנסיים-הורסים-שהיו-מעיפים-לי-את-המוח-לעננים, ממזומנים, ממאכלים שמזיקים.
מעבודה שלא עושה לי טוב על הנשמה, מלימודים כאלה ואחרים.
למדתי לא לפחד מהרגע הזה שמגיע מיד אחרי פרידה.
רגע אחר. שונה. לעתים משמח. רגעים שעצוב. אבל תמיד-תמיד הוא משלם בזמן. במקום. וזה התשלום שאף אחד לא יוכל לקחת ממני: למידה, העצמה אישית, התמודדות, עלייה והתקדמות לעבר המטרה.
התהליך נותן פול טיים ג'וב למוח לנגב את הדמעות (היי, זה תפקיד של מישהו אחר, בינתיים, המוח לקח פיקוד.)

הייתה דממה
ומפרידה לפרידה. מרוח לחומר. ממחשבה למעשה. הגעתי להחלטה שהיום אני נפרדת מקצוות שרופים, מחיתוך גיאומטרי שכבר איבד את הצורה. משערות ארוכות לאין שיעור.

אפרופו פרידות, יש לי אנקדוטה לסיום:
אחרי שכתבתי כאן בשבוע שעבר הגיגים דקים כחוט השערה הבנתי עוד משהו – אם את רוצה שמשהו חדש יצמח, את צריכה לשחרר מבפנים את העבר. לתת מקום למשהו חדש שיתחיל.

אחרי כל פרידה את צומחת.  גם אחרי שאת נפרדת מהשיער, הוא צומח. שווה בדיקה 🙂

זכיתי היום לבקר במספרה של איש אחד.
ויקרא שמו בישראל? איש אחד. כזה הוא אלעד. איש אמת, פשוט ומיוחד.
מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מגיעה אליו כדי לשדרג את הפריזורה. תמיד הוא עושה עבודה יוצאת דופן במקצועיות, בחן, ובנועם.
עכשיו, הוא פתח מספרת בוטיק מיוחדת במינה בשכונה האהובה בבירה.
רוצות גם? לקוראות הבלוג דוכסית תינתן הנחה מפנקת במיוחד.

תגידו שדוכסית שלחה אתכן,
ותשלחו אלי תמונות, כן?

הנה השרשרת המטריפה שענדתי:

והנה אני במלא תפארתי:

חולצה ו זארה, חצאית ושרשרת ו גולף, מגפונים ו אלדו.

עיצוב שיער: איש אחד.

איפור: היום איפרתי את עצמי… מה דעתכן?

דוכסית.