לפני חודש וחצי כתבתי בבלוג – עשר תובנות אחרי עשר שנים של יצירת תוכן – ונעלמתי.

(הכי הרבה זמן שלא היה כאן פוסט חדש בעשור האחרון)

נעלמתי כדי להפנים את התובנות. לחיות אותם. לעשות סדר ברצונות, בתחושות, במחשבות.

וגם "על הדרך" כולנו היינו חולים כאן אחד אחרי השני. ב"ה. ואז יצאנו לחופשת סוף שנה משפחתית בהרכב החדש של חמישה נפשות.  

וגם רציתי לחגוג את ציון הדרך הזה ולא ידעתי איך.

המון דברים התרוצצו לי בלב ובנפש.

אז מה אני עושה כשיש לי המון דברים שאני רוצה לעשות?

קרן שמש.

מציירת על הדף – שמש, גדולה כזאת, מאירה.

ואז שולחת קרניים לכל עבר.

הקרניים האלו יוצרים אצלי בהירות. הם ממש ממחישים לי מה אני רוצה לעשות.

לאט לאט הכל יוצא מתוכי החוצה. אל הדף. ומהדף הזה אני מוציאה רשימה של מטלות. משימות. מטרות. מחלקת ללוח זמנים. וזהו, יש בהירות. יש כיוון. יש דרך.

והקרניים האלו הם גם מטאפורה לחיים עצמם.

כשאני מחליטה לעשות ולפעול וליצור – הקרניים האלו מאירות את היקום.

קרן ועוד קרן ועוד אחת, זה כל מה שאת צריכה כדי לייצר בהירות בחיים שלך ושל העולם.

העולם מחכה לשמש שאת.

וזה מתחבר כל כך למה שכתבתי בפוסט האחרון בבלוג.

הפוסט הזה- שהיה הכי ארוך ומושקע בתולדות הבלוג עדיין מהדהד בי, גם בכן?

בסוף הכל מתחבר להכל

אפרופו קרן שמש, היה לנו רגע בחופשה המשפחתית, שממש הרגשתי איך השמש מאירה עלינו חזק. ככה באמצע היום.

אושר לא נמצא בחוץ.

בדברים שיש לי.

בבגדים יפים.

בחופשות מפנקות.

בעצם, הבנתי שאושר ומשמעות לא נמצאים בשום מקום אחר.

בשום דבר אחר שאעשה.

אושר ותחושה עמוקה של משמעות נוכחים כשאני מפנה את המבט ממני – החוצה.

צריך להיות כלי שיכול להחזיק את התודעה הזאת.

אני משתדלת להתאמן על זה.

זאת אחת המטרות שלי לשנה הקרובה:

להרגיש בכל הגוף והנשמה מהו אושר אמיתי מזוקק וטהור.

בשונה ממטרה של : להיות מאושרת.

כשאני רוצה ומוכנה להרגיש אושר, הגוף שלי, הנשמה שלי קולטים אותו, מזמנים אותו, מביאים אותו אלי, וכשאני פתוחה להרגיש ולחוות, אני זוכה להרגיש איך פתאום השמש עומדת באמצע השמים ומאירה עלינו חזק.

וזה היה הרגע הזה:

באתי לצלם סלפי וראיתי בזווית העין את ארייה עושה מעשה של נחת עם אמרי.

ואז הבנתי איך זה מרגיש להיות מאושרת.

מבפנים.

הקרניים האלו, הרסיסים של האור הזה, חדרו ישר ללב.

כי בואו, יכולתי גם להיות מרוכזת מאה אחוזים בסלפי ההוא (;

ותודה לאל, הייתי פתוחה בלב לקלוט את הדקויות. (ולא רק לקלוט כשהם רבים. לא לקלוט רק שלילי- מה שקורה לרובנו כשאנחנו לא מתפתחים…)

אז כשאת בתדר כזה של דקויות עדינות, את קשובה לשפה של הלב, את זוכה להרגיש את מיתרי הלב ואת הפרפרים בבטן. ולהרגיש ממש איך זה מרגיש ״לחיות״ ולא רק לעבור ליד החיים.

רגע אחרי הקטע הנ״ל שהיה בין הילדים עם האוזניות (של המגדלור)

הילדים בכלל התווכחו על משהו והתחילו לרוץ אחד אחרי השני.

אבל אני נשמתי לתוכי עמוק את הרגע ההוא.

כי ברור לי שהחיים הם לא רק הפי-הפי-ג׳וי-ג׳וי, החיים מורכבים מכל כך הרבה רבדים ועומקים.

ואיזה כיף להיות נוכחת ברגע אחד, לעומק של הנפש. של הרגש. להיות גאה בילדים שלך. בהתפתחות שלהם, בסובלנות, באמפתיה. להיות גאה גם בקשב שלך וביכולת שלך להיות פתוחה (ולא חסומה) כדי לחוות את האושר.

ובכן,

בוודאי. לרכוש דברים בחיים זה נחמד וחשוב (בשבילי), ולהתלבש יפה זה סופר חשוב (כשאנחנו לבושים במיטבנו, ההרגשה הזאת שולחת למוח תדרים אחרים לגמרי מאשר אנחנו עם פיג׳מה..) שוב, בשבילי. וכל החבילה הזאת ביחד, של החוץ ושל הפנים, מתמזגים ביחד. קשורים זה בזה. מזינים האחד את האחר. כשאני נראית ומרגישה טוב כלפי חוץ ועמוק בפנים. ומחוברת לחיצוניות שלי. ומחוברת לנפש שלי ולרגשות שלי.

אני מאמינה שאי אפשר התפתחות תודעתית, נפשית וכו עם עבודה פנימית בלבד וכמובן שאין מקום להתפתחות כשהיא רק חיצונית.

תודה לך בורא עולם על המקום התודעתי הזה, שמתכתב עם הרצונות, התשוקות והחוויות שאני מזמנת לחיים.

תודה על הטוב, תודה על הרצון לראות את הטוב ותודה מעל הכל על היכולת לקלוט אותו בחושים. להרגיש אותו. ולשתף ברגע הזה.

לשתף בהבנה שאם עכשיו נקנה בגד חדש או נצא לחופשה – זה לא מה שיעשה אותנו מאושרות.

אלא, עבודה פנימית, מנטלית, תודעתית, נפשית, רגשית, עמוקה. אמיתית. לא מתייפיפת. לא מחפפת.

לפעמים כואבת. פוגשת. נוכחת.

מקדמת אותנו להיות במקום שלם.

וככל שאנחנו מתקדמים לעומק אנחנו מבינים כמה היינו רחוקים מעצמנו עד היום.

וזה מצמצם את הסבל האנושי וזה מה שמגביר את ההקשבה והיכולת להיות במיקוד לחיות את השפה של הלב.

להיות מליונרים של הלב.

כי בעצם אנחנו מבינים שרגעים טהורים כאלה, יכולים להיות גם בבית. ולא תלויים בעצם בשום דבר חיצוני.

במה החיים שלנו תלויים? במה תלוי האושר שלנו?

רק בעבודה הפנימית והמנטלית שנעשה.

שנת 2023 הולכת להיות שנה מלאה בעבודה כזאת. שלעיתים לא זוהרת בכלל. מאתגרת. מעמיקה. פוגשת ולעיתים גם כואבת. אבל רק בדרך הזאת תו ועוד תו הופך לצליל מיתר שמתנגן, אני מתפללת שהמנגינה הזאת לא תפסיק לעולם.

תוך כדי כתיבת הפוסט הזה, שאלתי את עצמי מה אני רוצה.

הפוסט הזה נכתב בחלקים לאורך החודש האחרון.

הוא קרה תוך כדי תנועה.

ולא ידעתי.

לא ידעתי מה אני רוצה.

תשאלו את האדם שקרוב אליכן מה הוא רוצה.

מה הוא רוצה באמת.

רובנו לא יודעים כי רובנו לא מתבוננים בעומק של החיים.

אז אני שואלת את עצמי מה אני רוצה.

אבל באמת.

אחרי שב"ה יש לי בגד ללבוש ואוכל לאכול ויכולת לעשות את שניהם וב"ה גם הרבה מעבר…

מה אני רוצה?

מה.

אני.

רוצה.

וזה לקח זמן.

והבנתי שלפעמים דברים לוקחים זמן.

וכזה מגיע – זה בום כזה.

ואיזה כיף.

הנה זה הגיע. פתאום אני יודעת איך בדיוק אני רוצה לחגוג עשר שנים של יצירה.

עכשיו, כל מה שאני הולכת לעשות זה לצייר שמש כזאת עם מלא קרניים כשכל קרן אני פשוט כותבת עליה כל מה שצריך כדי לארגן חגיגה כזאת.

בשם ה' נעשה ונצליח.

וכעת, נשאלת השאלה: מי הסטייליסט בבית?

אני יודעת שכולן בטוחות שאני מלבישה את המגדלור (מה שנכון לעיתים) אבל בינינו, רוב הזמן, הוא מלביש אותי. כלומר, הוא עוזר לי בבחירת הבגדים.

מדייק. מלטש. תקשיבו, יש לו את זה. בענק.

בכל מקרה, לפני שאני מתלבשת, המגדלור אוהב לבדוק מה אני מתכוונת ללבוש. ואז הוא מבין את הקונספט ועושה התאמה.

עם הזמן (והשנים ביחד) לפעמים הוא לא בודק ובכל זאת יש התאמה וזה כיף לראות שיצא לנו אותו סגנון ושאנחנו משדרים על אותו גל גם מבחינת סטיילינג.

למשל, אנחנו יוצאים לחברים, אנחנו לא רוצים שייצא מצב, שאחד מאיתנו לובש שמלת נשף והשני בחר בלוק הכי ספורטיבי שיש לו בארון (: אז עושים התאמות.

איך אתן? מתאמות ביחד עם הפרטנר את הלוק? מלבישות אותו? הוא מלביש אתכן?

יש נשים שלא תראו אותן עם אותו בגד פעמיים – אז לא אני. בכלל לא.

ביום שישי, התלבשתי. ובמסגרת זה שהמגדלור בודק מה אני לובשת, הוא שאל: "ממחזרת את הלוק משישי שעבר"?

עניתי: "בהחלט".

המגדלור: "איזה יופי".  

אנחנו מאוד אוהבים למחזר לוקים.

יש בזה משהו שמיש, מבחינתי.

זה אומר לי שאהבתי את מה שיצא. ובעיקר, אהבתי את מה שהרגשתי שהתלבשתי ככה. אהבתי את התחושה, את המראה, את ההרגשה שלי. וזה שימח אותי שכל זה קרה בטוטאל לוק שחור.

לפני תקופה, אם הייתן שואלות אותי לגבי שחור – ביג נואו. למה שחור? יש כל כך הרבה צבעים.

כמובן שיש לי את פלטת הצבעים האהובה עלי – שאם תציצו רגע בפיד שלי באינסטוש תבינו מהר מאוד שהיא מורכבת מחמישים גוונים של לבן.

מלבן צח, דרך לבן פנינה, לבן שמנת, לבן קטיפה, לבן בג, קאמל. הכל ביחד. תנו לי לוק של חמישים גוונים כאלה ואני מסודרת.

ופתאום, בתקופה האחרונה, אני מרגישה מן בשלות כזאת ללבוש מידי פעם דווקא את הצבע השחור.

שחור בשל זה שחור אלגנטי, מתוחכם, מתמזג ובולט באותה העת. שחור מדויק.

אז לבשתי שחור (אגב, המגדלור "בשל" הרבה לפניי) אני עכשיו מדביקה את הפער, בקצב הבשל שלי.

ויצא לי טוטאל לוק שחור, בחופשה. אז המגדלור גם לבש שחור וזה הרגיש לנו נפלא.

ואז, בשישי אחרי החופשה, שוב לבשתי שחור (כאן כבר המגדלור בחר ללבוש משהו אחר) אבל העניין הוא שמבחינתי העמקתי עוד יותר עם השחור. שחזרתי את החולצה והחצאית. והוספתי להם גרביון שחור. ובמקום קשת שחורה הלכתי על כובע שחור.

אני כמובן אמשיך ללבוש חמישים גוונים של לבן ולהנות מהם כל כך.

ופתאום כשיש לי מקום גם לשחור בארון, זה מרגיש לי נכון כל כך.

לא תמיד. לא הכל. ולא בכל מצב. כי בואו, אין מתחרים לצבע הלבן אבל למדתי לאהוב את השחור. ולמדתי לאהוב יותר אפילו לשחזר, עם שינויים קלים, עם עומק אחר.

וזה אומר לי כמה אני אוהבת ומחוברת יותר לגוף שלי ולנפש שלי.

הבגדים לעולם יהיו כרטיס הביקור שלנו, הראי של הנפש שלנו, המקום שלנו לבטא עוד לפני שהוצאנו מילה מהפה.

מה הבגדים שלך אומרים עלייך?

מה היית רוצה שהבגדים שלך יאמרו?

ורגע לפני שניפרד עד לפוסט הבא,

בואו נשים את זה על השולחן:

נשים לא צריכות לשנות את הגוף שלהן, אנחנו צריכות לשנות את הארון שלנו (ואת המחשבות שלנו על הגוף שלנו)

כדי שנקום בבוקר ונראה שכן יש לנו מה ללבוש.

והכי חשוב: שנקבל ונאהב את מה שאנחנו רואות.

הסדנאות הקבוצתיות שלי נוצרו במיוחד בשבילכן.

קבוצות נשים שרוצות ערך מוסף בחגיגה שלהן.

רוצות ללמוד, להעשיר את הידע, לקבל טיפים והכל במפגש חוויתי וכיפי

נדבר על סטיילינג, אופנה ומה שביניהם,

מה הבגד שלי אומר עלי ואיך יוצרים סגנון אישי?

נעשה אבחון צבעים מקצועי,

נדבר על הלבשה תחתונה – איך לבחור נכון ולמה זה חשוב?

נעשה שיעור בפרופורציה נשית – מבנה גוף, התאמות ושילובים

״אין לי מה ללבוש" – למה זה קורה ואיך עושים סטיילינג?

ולסיום, טיפים לסידור ארון ובניית מלתחה חכמה.

אתן תדאגו לכיבוד, אני אדאג לכל היתר.

מחכה לפגוש את קרני האור שלכן,

דוכסית