היו לי המון תוכניות לפוסט של השנה החדשה, ערב יום הולדתי העברי, רגע לפני שאני בעצמי הולכת לחדר לידה בע"ה…

כל כך הרבה התרגשות, התחדשות, שינויים מבורכים בבית, בלב, בנפש.

לאור הסגר הצפוי, עשינו הערכות לו"ז מחדש וכך הצילומים לפוסט הזה נדחו לזמן לא ידוע…

ובהחלטה של רגע, לקחתי מס' תמונות שצלמתי בתקופה האחרונה, לא משהו שתוכנן לבלוג, חלקן אפילו פורסמו כבר באינסטוש שלי והחלטתי לשתף אותם גם כאן.

כי אי אפשר רק מילים בלי תמונות… קצת חמצן בין ההגיגים והמחשבות (:

אבל בינינו, הפוסט הזה הוא בכלל כתבת שער לחג במגזין נשים הכי נחשק שיש! (גם זה יגיע בע"ה, מאמינה שמחשבה יוצרת מציאות)

תדמיינו שאתן רואות אותי עכשיו בהפקת אופנה הריונית חלומית, תדמיינו שאתן יושבות רגל על רגל, עם הקפה ביד, הבית מצוחצח לחג, הילדים הלכו עם אבא שלהם לבית הכנסת (חלום! אה?) יש שקט ושלווה, ואתן מדפדפות במגזין חדש, עם הריח הטוב הזה, ורואות אותי עכשיו וקוראות אותי עכשיו.

מצליחות לדמיין? יאללה מתחילים (:

כשהתחילה הקורונה, אי שם במרץ 2020, אמרתי לעצמי: עד ספטמבר הכל ייעלם מהעולם, בטוח!

כמו שזה בא, ככה זה ילך… אבל בינתיים עושה רושם שהדבר הזה עדיין כאן ובעוד רגע יכניס את כולנו לסגר מס' 2.

אומר לכן את האמת? זה מבאס, זה מיותר, ואני בכלל לא רוצה לדבר כאן עכשיו על מה זה עושה לעסקים ולהרחיב את הנושא בבית הווירטואלי שלי (באופן כללי אני לא שומעת חדשות, זה לא עושה לי טוב, מה שחשוב – המגדלור מעדכן אותי וזהו!)

איך אני מתמודדת עם המצב?

משתדלת לחיות בשמחה ואמונה ותמיד אומרת לעצמי: הכל לטובה, או בגרסה היותר פרקטית:

חייב לצאת מזה משהו טוב.

אסביר: אני לא חושבת שצריך להיות אדם דתי מאוד כדי להבין שכל מה שקורה על הפלנטה הזאת מכוון מלמעלה. אני לא דתייה מאוד, קטונתי.

באורח החיים שלי אני משתדלת קודם כל לחשוב מה בורא עולם רוצה ממני עכשיו, מה חשוב עכשיו, איפה השליחות שלי ברגע זה ממש?

ושליחות זה לא רק להעמיס את המשפחה והמטלטלים ולעבור לגור בניכר כדי להפיץ את אור היהדות.

שליחות זה להוריד מהספרייה את סט המחזורים, לבחור את זה של ראש השנה ולהציב אותו מעל כל המגזינים שמחכים לי לחג.

שליחות זה להבין שיש מצב שאצליח אולי לומר ברכות השחר ואולי גם לשיר עם אריוש הלל ביחד ואז לסגור את המחזור, לפתוח את המגזין ולהבין שאני לא יכולה לקרוא עכשיו. כי זה לא הזמן. כלים? צירים? מי יודע מה יהיה בחג הזה (:

דבר אחד אני יודעת:

השליחות שלי היא להיות נוכחת בהוויה של הרגע הזה, של כל רגע, ולשאול את עצמי מה השליחות שלי עכשיו? כלומר, מה בורא עולם רוצה ממני עכשיו?

כשאני שוכחת לעצור ולשאול, להתבונן, אני נסחפת לזרם שלפעמים מוציא ממני דברים לא חיוביים (כעס, ביקורת, שיפוטיות, אי קבלה וכו')

אז בואו נקבל קבלה טובה לשנה החדשה ונשאל את עצמנו לאורך החג: מה השליחות שלי עכשיו?

בעבר, כשהייתי רווקה והיה מותר ללכת לבית הכנסת…

הייתי מבלה שם את החג עם אחיותיי. רוחניות, קדושה, תפילות, התעלות.

העבודה הרוחנית שלי היום היא לחתל את אריוש, לתת לה לאכול, לשיר איתה, לשמוח עם המשפחה המושלמת שלי, להוקיר את בעלי, להודות על כל היש, וכן, מאוד קשה לי לא לראות את אמא שלי ואחיותיי מתי-שהוא בחג… מאוד קשה לי לראשונה בחיי לא לחגוג איתם את יום הולדתי העברי, מאוד קשה לי לחשוב שהם לא יבואו לבקר אותי אחרי הלידה…

אבל לאן יקדמו אותי המחשבות האלו? אז כדי לא לברוח מהמציאות, אני מקדישה זמן למחשבות ש"מורידות" את מפלס מצב הרוח שלי.. מחשבות טורדניות שלא מקדמות אותי. פשוט מקדישה זמן. יאללה, תחשבי את כל המחשבות האלה. זהו? עכשיו תאספי את עצמך ובואי נחשוב ביחד: איך ייצא מזה משהו טוב?

כי חייב לצאת מזה משהו טוב!

עכשיו, בדמיון שלי, אתן מדפדפות לעמוד הבא במגזין, ויש שם קטעי קריאה, כמו ראיון שהעורכת של המגזין שואלת ואני משיבה:  (:

איך את מתכוננת ללידה?

בשני מישורים: רוחני וגשמי.

בצד הרוחני, הלכתי הערב לטבול במקווה, עשיתי הפרשת חלה (לא משהו המוני, רק אני והתנור (: ) הדלקתי נר, נתתי צדקה, נשאתי תפילה. שמעתי הרצאה של הרבנית ימימה מזרחי האהובה.

במישור הגשמי – אני יכולה לכתוב בלוג שלם על ההיערכות, אבל הנה הבריף:

אחרי כמעט שנה וחצי שאריוש ישנה איתנו בחדר השינה (כי אין אהבה כזאת בעולם כולו!) החלטנו שהגיע הזמן להעביר אותה חדר.

לאן? הבנתי שאין ברירה… והגיע הזמן לפנות את חדר העבודה שלי לדור הבא…

ככה התחלנו בפרויקט של הסבת חדר עבודה לחדר ילדים נעים, מזמין וראוי ליורשת העצר.

אני מתעדת את התהליך בוולוג מצולם באינסטגרם שלי, מוזמנות לראות כאן (:

האם הכנת את ארייה שעוד מעט היא הופכת להיות אחות בכורה?

חוץ מלבעוט לי בבטן כשאני מחתלת אותה, אני מרגישה שארייה עוד קטנה כדי להבין מה יש לאמא בבטן.

אבל בכל זאת, בתקופה האחרונה, אנחנו מתייחסות לבובה שלה כעוד מישהי שנמצאת איתנו (כדי להכין את הנפש שלה לכך שהיא לא היחידה בעולם, אבא שלה רוצה עשרה ילדים, זוכרות? (: )

אז אנחנו מצרפות את הבובה לשעת סיפור, מאכילות, משכיבות לישון, מרגיעות ומלטפות…

לא יודעת עד כמה היא מפנימה את הקטע, כי בסוף היא תמיד תופסת אותה מהראש וגוררת אותה חזרה לארון (:

איפה תהיו בסגר?

במושב, בבית, עם ההורים המדהימים של המגדלור…

בכל שנה המגדלור טס לאומן ואני טסה לאמא שלי (:

אבל השנה… בלי קשר לקורונה, הבנו שהכי מתאים שנישאר בבית עם תיק לידה מוכן ונצפה יחד לבאות (:

מי יהיה איתך בלידה?

בורא עולם, המלאכים הטובים, שליחים טובים (צוות רפואי) שבורא עולם ישלח, וכמובן המגדלור.

בלידה של ארייה גם אמא שלי הייתה וזה עזר לי מאוד, הפעם אני מקווה שהיא תצליח להגיע ולא יהיו מחסומים בכבישים בגלל הסגר.

בקיצור, תתפללו: אפרת בת אסתר – לידה קלה!

וכבר ידוע שכל המתפלל על חברו נענה תחילה (:

מה את לוקחת איתך לחדר לידה?

שאלה מצוינת! (איך אני זורמת עם המרואיינת במגזין הדמיוני שלי, אה? אבל חכו, זה עוד יתגשם, בא יבוא עלינו לטובה (: )

אז ככה:

המגדלור תמיד צוחק כשאני מתחילה לדבר על משהו זה מתחיל בצמד המילים: "אז ככה":

ללידה של ארייה הכנתי מזוודה! ענקית! כאילו שאני טסה לאבא שלי ללונדון, מינימום.

הפעם זה יהיה מדויק. תיק קטן עם מה שחשוב באמת (בגד נוח להחלפה, תיק רחצה, מטען, ארנק, ו… את התרסיס ההוא שהציל אותי אחרי הלידה של ארייה. זהו!)

מה את רוצה לאחל לקוראות?

שגם כאשר אופיע על שער מגזין בכתבת שער לחג, תזכרו שמה שחשוב לי באמת זה הבלוג.

אז תבואו לכאן תמיד, תשאירו מילה טובה בתגובה, זה הבייבי הראשון שלי, וגם כשהכל משתבש לטובה, אני עוצרת כדי לומר תודה על הבית הוירטואלי הזה שיש לי כבר 8 שנים… שמכיל את כל סיפור חיי, שזור כאן לפרקים… כלום לא מובן מאליו!

תודה על השנה העברית שמסתיימת לה…

ברוכה הבאה תשפ"א, יהי רצון שיפה ושונה תהיה השנה אשר מתחילה כאן היום…

ניפגש בע"ה בבלוג אחרי לידה, בידיים מלאות, בבשורות טובות, ותמיד רק בשמחות.

שנה טובה ומתוקה,

דוכסית