כחוט השערה

08/01/2014 • על ידי דוכסית

יש ימים שאני מדקדקת עם עצמי. ממש ולהבדיל כמו שבורא עולם עושה עם הצדיקים. בחוט השערה.
בודקת, מקלפת קליפות. שואלת, מחפשת תשובות.
לכל אישה יש את הימים האלה, שהיא נכנסת לתוך עצמה, חפה ממניירות ומדברת מנשמתה.
תמצאו אותה הופכת בשאלה "מתי אפסיק לחיות על זמן שאול?" (זמן שאול = תקופת זמן שצריכה להסתיים. תקופה קצובה. שאולה. מדודה מראש)
כך מצאתי את עצמי שואלת: "איך זה, למען ה', שאנוכי, היודעת מה נכון, מה ראוי ומה המטרה, בוחרת להתעסק בעטיפה ומקדישה לכך את רוב שעות היממה?
הבוקר, למשל, יש בי פרץ תשוקה לבצע מקצה שיפורים בפריזורה שלי. התעורר בי רצון ישן – חדש להפיח חיים בשערות ראשי.

בסדנאות הסטיילינג שלי, אני מקדישה התייחסות ראויה למה שצומח לנו על הראש ומבקשת שיהיה "עשוי כהלכה".
(בקרוב בעז"ה אכתוב טור לאישה הנשואה המכסה את ראשה) אך יש נשים, כמוני למשל, שלא צריכות להתעסק בשיער יותר מידי.

אני מחליקה את אצבעותיי בשיערי הארוך, מתכופפת. מנערת. והנה הוא שוב חיוני ומאיר לי (את ה) פנים.

זהו, החלטתי שאני זקוקה לחדש את הפריזורה. לרענן את הקצוות. להחיות את השיער.
מה יש? גם לבחורות בעלות שיער חלק מתחשק פן גולש. מותר לי.

אני מתגעגעת לתחושה הנפלאה שאופפת אותי באת צאתי מהמספרה. ההרגשה שפתאום השיער שלי חי. נושם עמוק. אומר תודה.
ופתאום, תוך כדי שאני הופכת בשאלה, מצאתי בה את התשובה שנחבאה והתקפלה בתוכה.
החיים הם לא הפקת אופנה אחת גדולה. לא בכל יום יש לי מעצבת שיער שתקלע לי צמות לתפארה.
ברגע שאפסיק לחיות על זמן שאול כנראה שלא אהיה בין אלו החיים בזמן השאול. הכל כאן הרי ניתן לנו בהשאלה. אם כן, כך בדיוק מתנהל כל העסק בעולם הזה.
יש לנו רצונות, חשקים, תשוקות. כל תקופה בחיים מאופיינת בזמן שאול כלשהו. מאחלת לעצמי, שתמיד אזכור שזוהי תקופה שאולה. זוהי לא המטרה. כי אם רק תחנה בדרך.

מודרנית בקלאס

מחשבות על דרך, מובילות אותי להרהר במוזיקת חיי.

לכל אישה יש את הקצב שלה.
יש כאלה הנמצאות במרתון. חיות בטרנס. ההתקדמות הרוחנית שלהן מהירה. הן טייסות בכביש המהיר של החיים.
לעומת זאת, אני נותנת ביטוי לכל צליל. כל כלי בתזמורת מקבל את המקום שלו. כל ניואנס קטן בחיים מקבל את החשיבות הראויה. הצלילים המלווים אותי בחיים הם, איך לא, קלאסיים.
גם כשאני "עושה סטיילינג" לעצמי. המוטיב המרכזי יהיה קלאסי ואתו – נגיעות מודרניות.
תחושה של אמת עם פיתויים.
הרגשה של ישן וטוב עם קריצה לעתיד.
חול וקודש משמשים כמעט בערבוביה. כמעט. כי אני משתדלת לא לשכוח את המטרה.
בכל תקופה בחיים אעשה שימוש בזמן השאול הזה, כי זה בדיוק הזמן המתאים להתעסק בדבר הזה שאני כ"כ רוצה. סימנתי וי? קדימה, עכשיו אפשר לשמוט את זה. לתת לו ללכת.
נאמנה לעצמי ולקצב האיטי – המדוד – המחושב שלי. מוצאת את הדרך המשלבת בין הרצון להתלבש על פי צו האופנה ויחד עם זאת לתת מענה לצורך כבת ישראל, להצניע לכת.
זוהי פילהרמונית חיי.