יום אחד המגדלור עשה לי הפתעה. הוא ביקש שלא אכנס לחדר העבודה שלי.
"תני לי שעה – שעה וחצי אצלך בחדר". ככה הוא אמר.

"מה כבר יש לעשות בחדר שלי שעה – שעה וחצי?" חשבתי לעצמי.
"סגור, מאמי, החדר שלך" אמרתי ונעלמתי במטבח.

בזמן שהעמדתי כמה סירים על הגז, שמעתי רעשים מלמעלה, מה הוא כבר עושה שם? לא הצלחתי לנחש.

כעבור זמן לא ידוע 🙂 בו הספקתי לבשל, לנקות, לאכול, לסדר יפה – יפה את האוכל בקופסאות למחר, לקשקש עם אחיותיי בטלפון,
לרפשרש את הפיד בפייסוש ואפילו לעשות אמבטיה, הוא אמר "יאללה, בואי" ופתח בפניי את החדר.

נכנסתי באלגנטיות (כעבור זמן לא ידוע את חייבת להיכנס באלגנטיות…:) )

בחדר העבודה שלי יש שני חלונות. הוא הסב את תשומת ליבי לחלון הגדול, זה שיש לו אדן חלון רחב. מבחינתי,
אדן החלון הוא לא משהו שמתייחסים אליו.

והנה, האדן היה נקי וצבוע בצבע לבן מאיר עיניים ועליו הונחו ביראת כבוד אדניות של שתילים ופרחים ססגוניים.

"מה זה???" שאלתי בהפתעה,

"את אוהבת את זה"? הוא ענה בשאלה

"ברוררררררררררר! זה מהמם! תודה!!"

ואז הוא הסביר שזאת מתנה שצריך להשקות ולטפח ואין לראותה בלבד.

שיננתי אחר ההוראות, הודיתי לו מקרב הלב ויצאתי לפרויקט בלב שמח, כי מה כבר יכול להיות ?

עברו חלפו הימים וסופ"ש מהגיהינום (סליחה, אבל לא מצאתי מילה ראויה יותר) הגיע לפתחנו. לא היה אפשר לנשום בחוץ.

גם לא לשתילים. זוכרות את הסופ"ש האיום שהיה חם באופן קיצוני? אז על זה אני מדברת.

נדמה לי שזה היה הסופ"ש של שבועות אבל אני לא סגורה על זה. בכל אופן, באותו סופ"ש, הלכו לעולמם שניים מהשתילים, ניסיונות ההחייאה עלו בתוהו,
ועד היום לא הובאו לקבורה.

בכל יום כשאני משקה את יתר השתילים, אני מביטה באלו שמתו, ולא מבינה מה הקטע שלהם.

הם קיבלו יחס כמו כולם. למה החליטו למות?

איך הם נבלו בלי הודעה מוקדמת? דברי פרידה, משהו..?

אפרופו מוות וקבורה, אם היו שואלים אותי מה יכתבו על המצבה שלי אחרי מאה ועשרים,
תמיד הייתה לי תשובה מוכנה מראש:

"יותר טוב כלום, מכמעט."

אני מאמינה שאם זה בערך אז עדיף שלא. ואם להגיע לפגישה חשובה באיחור, אז עדיף לא לבוא. ואם שבועיים לא עשיתי כושר, אז בשביל מה.

ואם שבועיים לא הייתי באושר, אז בשביל מה להתחיל עכשיו?

ואם נכשלתי בסוף הפרויקט, אז כולו לא שווה! ולמה עשיתי את זה בכלל?

ואם משהו לא הולך לי בחיים, אז אין לי כוח לכלום. יותר טוב כלום, מכמעט.

כמעט זה ליד. כמעט זה לא ה-דבר. ואני רוצה את הדבר. את השלמות. אין דבר כזה לפספס. פגעתי במישהו? בא לי למות.

הכעסתי את המגדלור? איזה בת זוג אני?!?!!

לא דברתי עם אמא שלי שלושה ימים ברצף, איזה בת אני?!?

לא העליתי פוסט בבלוג חודש וחצי, אולי תפסיקי עם זה לתמיד ודי?????????

ככה. כול הזמן. וזה בכלל לא מתאים לי.

כל הקטע הפסימי הזה.

כי אני מאוד אופטימית ואוהבת את החיים באופן כללי, ושמחה בחלקי באופן פרטי, ויש שיגידו שיש לי ימים שאני ממש מצחיקה ויש ימים שאני ממש כיפית.
ויש ימים שאני חובשת את כובע הפסיכולוגית ועושה את זה לא רע בכלל (וד"ל 🙂 )

ואמא שלי כל הזמן אומרת: אם אוהבים אותך למטה, זה אומר שאוהבים אותך למעלה.

ככה אמא שלי אומרת ומביטה בי בעיניים מלאות אמונה ואהבה.

תגידו, אני לבד בקטע הזה? אין לכן את זה?

אתן לא אומרות לעצמכן לפעמים: איזה מן דתייה אני? איזה יחסי ציבור אני עושה לבורא עולם?

אני חייבת להיות מושלמת כדי להיות ראויה לתואר דוכסית. 24/7.

ואל תגידו לי שלב שבור הוא לב שלם, כי לב שבור הוא לב שבור.
נקודה.

ככה. בקטבים האלה חייתי הרבה שנים.

בשחור ובלבן. בלי אפור. בלי גוון אחד לרפואה. להכלה. להבנה. לסליחה. לקבלה.

לאהבה. לאמונה, שאני בשר ודם. לא מלאך.

בשר ודם עם יצר הרע ויצר הטוב. עם כישלונות מפוארים (לא רק במגירה). עם מעשים טובים. עם רצונות טובים. עם גם וגם.

שנים פחדתי מגם וגם.

הנה זה מגיע – מסיבת הבריכה שלשמה נתכנסנו היום 🙂

אמרתי לעצמי: או שאת הולכת עם ביקיני לים. או שלא תלכי לים (כי עם חלוק שחור ארוך, כבד ומסורבל, מעולם לא התחשק לי להיכנס למים 🙂 )

רגע, אבל אני דוסית. מה קשור ביקיני?

דוסית "אמורה" להיות בחוף נפרד, צדיקים "אמורים" לטבול במים עם טלית ותפילין, לא???
—-

ואז המגדלור נכנס לחיי.

והוא, הוא אוהב שלמות (תארו לכן מזל בתולה מתחתן עם מזל בתולה. שני שופטים פרפקציוניסטיים אנחנו, בלי עין הרע)

אבל יותר משהוא אוהב שלמות הוא אוהב גם וגם.

הוא עשה לי היכרות עם העולמות של ככה וככה.

ומה אני אומר לכן?

אומרים עלי שאני קצת השתניתי 🙂

לאט לאט (אנחנו עוד עובדים על זה, בכלל, כל החיים הם תהליך אחד ארוך)

אני מגלה שמותר לי לשנות את הדעות שלי, ואני יכולה ללבוש גם וגם, וכדאי לי לאכול גם וגם, ואם לא עשיתי אימון או: התבודדות או: מה שזה לא יהיה שעושה לך טוב בגוף ובנפש – כבר הרבה זמן, אז הרגע הזה הוא הזדמנות נהדרת להתחיל.

וצריך לשאוף, הכי גבוה. ומותר ליפול הכי למטה.

רוחניות זה נהדר, וגשמיות רוחנית זה עוד יותר נהדר.

העיקר זה השמחה, העיקר זה האמונה.

זה שאת דתייה, לא אומר שאת צריכה להיות חנוקה / עצובה / נחבאת אל הכלים.

אם את עושה משהו לא מתוך שמחה, אל תעשי.
"מה משמח אותך?
איך אמרת שקוראים לזה? דוסיקיני? 🙂 זה נראה כמו בגד ספורטיבי…"

ככה הוא אמר והמשיך לצלם אותי, בשמש הקופחת, בעיניים מלאות אהבה.

מגדלור שלי, בשבוע הבא נחגוג שנת נישואין ראשונה.

27/06/2017

זאת הייתה השנה הטובה בחיי.

עכשיו אני יודעת, שכל עוד עשיתי כמיטב יכולתי, זה בסדר שחלק מהפרחים נובלים, זה בסדר שדברים לא תמיד מסתדרים.

התפקיד שלי בעולם הזה הוא לעשות כמיטב יכולתי ולהניח לכל היתר, בעיניים מלאות אהבה.

מאושרת לעשות את התפקיד שלי יחד איתך.

ואם במקרה, בא לך להיסגר בחדר עבודה שלי לזמן לא ידוע,
תדע, עבורי זה השיעור הכי חשוב באהבה.

דוכסית

מה לבשתי?
בגדי ים שלמים, כאלה שאפשר לצאת איתם מהבית, כאלה שאת הכי שיקית בהם, הכי יפה, (זאת עבירה להיות דתייה מוזנחת בים 🙂 ככה אומר המגדלור שלי)
בגדי הים מורכבים מחולצה או טוניקה וחצאית עם טייץ תואמים. יש בגדי ים באורכים שונים (מכסים ברך, מרפק) ורמות דוסיות-שיק שונות,
או בקיצור, דוסיקיני: AMANDA K
משקפי שמש, הרכבתי שלושה זוגות שונים של מותגי על מבית: OPTIC SABAN
תכשיטים: RACHEL
אקססוריז: AMIKA