בינואר, לפני חמש שנים, הכרתי את המגדלור.
ומאז, החברים שלו חיכו שהחבר הנוסף, שהיה עדיין רווק – ימצא את האחת, ויהפוך את כולנו לחבורת זוגות שיכולה לצאת לנופש זוגות (:

בחודשים האחרונים זה קרה, ב"ה. הרווק האחרון התחתן בשעה טובה ובא לציון גואל.

עכשיו אנחנו ארבעה זוגות נשואים ונוכל לממש את מה שהחבורה מדברת עליו כבר שנים – לצאת לנופש זוגות, בלי הילדים.

נשמע פשוט? לא אצלנו ולא בתקופתנו (:

אבל אחרי שנים של ציפייה והמתנה שהרווק האחרון יתחתן, כלום לא יעצור בעדנו, ככה לפחות חשבנו.

מפה לשם, סגרנו תאריך עתידי וחיכינו שיגיע הרגע.

ובכן, הרגע הגיע. מתי? בזמן הכי לא צפוי, כמובן.

הימים הם ימי השיא בגל החמישי של הקורונה הארורה, כולם נכנסים מבידוד, יוצאים מבידוד, מדינה משותקת. מבוהלת. מבודדת.

ובשביל האווירה, הגיעה גם סופה מחו"ל של קור, שלג ומזג אוויר קיצוני. (זוכרות את זה או שהספקתן לשכוח?!)

כל הטוב הזה – והסופ"ש שלנו בפתח. כשמרפי בא – הוא מגיע בגדול (:

כל מי שהיה פוטנציאלי לשמור על הילדים שלנו- חיזל"ש אותנו בשם הקורונה ואנו לא ידענו את נפשנו.

ראשית, כי רציתי כבר את הנופש הזה. אחרי חודש שהילדים לא היו במסגרות. בחלקו הם קיבלו את מחלות החורף הלא חביבות שבאו לבקר, ובחלקו האחר הם נכנסו לבידוד ויצאו ממנו וחוזר חלילה… ממש הייתי זקוקה לשקט. ללבד. בשיא ההיריון, רגע לפני שאהפוך להיות אמא לשלושה, החלטתי שהגיע הזמן להשאיר את הילדים ללילה אחד בלעדינו. לראשונה. ואוכל לבלות זמן איכות עם המגדלור וזוגות חברים נפלאים.

בחיי, כבר לא הפריע לי מזג האוויר הקיצוני והעובדה שכולם מסביבי בבידוד, הייתי זקוקה נואשות לנופש.

אנד טו מייק א לונג סטורי שורט, בדקה התשעים ותשע, משפחה אחת מהזוגות התגלתה כחיובית והנופש נדחה למועד אחר.

בהתחלה התבאסתי, כי מאוד התאמצתי סביב הלו"ז של הילדים ומה יהיה ומי ישמור ואיך ניקח ונחזיר. כמה לוגיסטיקה והיערכות. שני ילדים. לא להאמין.

אבל מהר מאוד התאפסתי על עצמי ואמרתי הכל לטובה. זה יקרה במועד אחר, טוב יותר.

פרקתי את המזוודות, תקתקתי במהירות הכנות לשבת והופ, גם השבת הזאת עברה ב"ה.

חלפו שבועיים – שלושה, הגל דעך, השמש יצאה לחמם את הלב ושגרה נראתה באופק, ואז הגיע המועד המתוכנן של החופשה.

מרוב שרציתי שזה יקרה ושכלום לא ישתבש – לא הזכרתי את החופשה. לא דברתי עליה עם אף אחד… (:

ארזתי מזוודות מדוגמות. אחת לי ולמגדלור, השנייה לילדים. קמנו ביום שישי בבוקר האחרון רעננים ומאושרים ויצאנו לדרך.

הילדים מתוכננים להיות אצל אמא שלי שמחכה לקבל אותם ואנחנו נצא ממנה אל המפגש המיוחל עם החברים.

השמש יצאה, כל הקרניים שלה הסתדרו לכבודנו באותו הבוקר (:

הילדים, להפתעתנו, נפרדו מאיתנו בחביבות יתרה (מי היה מאמין, אה?! צריך פשוט לשחרר אותם. שיהיו בריאים!) ורצו במהירות לזרועות אמא שלי האהובה.

ואנחנו יצאנו לעיר החופש – ג'רוזלם.

היה כיף ונעים לפגוש את החברים שלנו רעננים ומחויכים בשד' ממילא, ירושלים.

הסתובבנו להנאתנו כשאני צריכה להסביר כל רגע לעצמי למה הדבר היחידי שיש לי בידיים הוא – כוס קפה במקרה הטוב או ידיים ריקות ופנויות במקרה הממש טוב (:
לא ילדים, מוצצים, בקבוקים, חיתולים, בואי לפה, לך לשם, הנה שירותים, למה הפלת? מה אתה רוצה? למה אתה בוכה? …

נשמע לכן מוכר?

ובכן, תודה לאל, אלו הם חיי סביב שלל מילוי צרכים של צמד ילדים קטנים ומופלאים.

ובבוקר זה, במקום כל אלו, אני שלובת זרועות עם המגדלור, עושים שופינג נטול דאגות ונהנים מכל רגע.

לקראת השעה 10:30 הזכרתי לחבורה הרעננה שיש כאן משהי הריונית, שחוץ מקפה, תשמח לאכול ארוחה קלה.

ובתוך רגעים ספורים התיישבנו לארוחה.

כמה קל ופשוט לתקשר עם מבוגרים (:

אחרי הארוחה בממילא, לקחתי לי קפה נוסף לדרך, ויצאנו לשוק מחנה יהודה.

הבילוי בשוק עבר בנעימים, לקראת הסוף, הרגשתי שאני רוצה כבר להגיע למלון. רציתי להרים רגליים, לנוח.

רציתי לבלות יום חול במלון ולא להגיע רגע לפני שבת, מבינות על מה אני מדברת?!

ובכן, שעה- שעתיים לפני שבת, ישבתי לעלעל במגזין האהוב עלי (לא זוכרת מתי קראתי לאחרונה יותר מכותרת אחת (: )  לצד קפה ונשנושי בריוש מפנקים שהבאנו לחדר.

מה שנקרא: ערוץ החיים הטובים.

ככל שהזמן חלף, התחלתי להרגיש חולשה מוזרה בגוף. החלטתי שזה הזמן לאמבטיה טובה ולהיכנס למיטה. כי מתי עשיתי את זה בחיי השגרה?

וכך עשיתי. רגע לפני שבת, דברתי עם אמא שלי ושמחתי לשמוע שהילדים מאושרים בחברתה ובחברת האחייניות שבאו לבלות בחברתם. איחלתי להם שבת שלום ועם סיום השיחה אמרתי לעצמי הכל בסדר. את קצת עייפה. תנוחי עד שיגיע העת להדליק נרות שבת ולהכניס את שבת המלכה.

ומה אני אומר לכן? בשלב הזה, כבר לא הצלחתי לקום מהמיטה. המגדלור הציע שהוא ילווה אותי ללובי להדלקת נרות ומשם ימשיך לבית הכנסת עם החברים, אבל אני כבר הייתי מסוחררת לגמרי.

הדבר שאני הכי אוהבת בעולם – להמתין למגדלור בלובי, בערב שבת, עד הארוחה, היה נשמע לי כמו משהו בלתי אפשרי. הגוף שלי לא אפשר לי לקום. נאלצתי בכאב לוותר על הדלקת הנרות ואמרתי לו שלאט לאט אתארגן עד שהוא יחזור מהתפילה ויאסוף אותי לארוחה.

עשיתי ממש עבודה מנטלית ופיזית עם עצמי כדי להצליח להתלבש ולקבל את שבת המלכה בחדר. אמרתי לעצמי שאולי קצת התקררתי ובטח זה יעבור ואולי אני גם רעבה כי מהבוקר לא אכלתי כלום (במחנה יהודה לא היה לי תיאבון לאכול כלום! תכל'ס, פה הייתי צריכה להתחיל לחשוד… (: ) ואולי זה נפילת מתח אחרי המתנה כל כך ארוכה לחופשה המיוחלת.

מפה לשם, המגדלור אסף אותי מהחדר, עליתי במדרגות בעצלתיים לכיוון חדר האוכל (ויתרתי על התענוג של מעלית השבת) ובסך הכל – ובמאמצים רבים מצידי – הארוחה עברה בנעימים. כמובן שלא רציתי לבאס אף אחד מהחברים אז גם לא שתפתי אותם בתחושות. אמרתי בקלילות שאולי התקררתי קצת ולא התלבשתי כראוי והשתדלתי מאוד להתעלות מעל התחושות. לנסות להנות.
ובכן, לקראת סוף הצעתי לחברים לרדת ללובי ולהמשיך לבלות שם בבגדים נוחים יותר. (הרגשתי שהכל חונק אותי ומקשה עלי) וכך עשינו. העברנו ערב נפלא מלא בצחוק, שחרור, הנאה כולל הפעלות ומשחקי חברה משעשעים שהחברים דאגו לנו. בקיצור, היה טוב ונעים ושמח ובאיזה-שהוא שלב פרשנו לחדרים.

בלילה – המגדלור ישן מצוין אך שנתי נדדה. כל שעה עגולה קמתי. לשירותים. לבדוק מה השעה. לבדוק מה מצב הצבירה של הטמפרטורה בליל שישי ירושלמי. בקיצור, לא הצלחתי לישון ולא הבנתי מה עובר על הגוף שלי. אני אוהבת לאכול, אוהבת לישון, אוהבת לחיות (: ופתאום כל מה שאני אוהבת ועוד בחופשה נטולת דאגות – הפך להיות מאתגר על גבול הבלתי אפשרי.

ואני – כמובן – עדיין לא חושדת בכלום.

אקצר לכן ורק אומר שביום המחרת – יום השבת – אפילו להתלבש לא יכולתי. "זרקתי על עצמי משהו" וטשטשתי את הסטיילינג המעורער עם המעיל הגדול של המגדלור. לגבי אוכל – נשנשתי מעט סלט בהרכבה אישית וגם זה היה בחוסר תאבון כליל.
חיכיתי שהארוחה תסתיים ואוכל לחזור למיטה. שם ביליתי, לצערי, עייפה, חלשה ומסוחררת – עד צאת השבת.

המגדלור היה מאוכזב בשבילי. ואני לא הבנתי מה קרה. האם זה הגעגוע לילדים? רמז: לא!!

האם זאת נפילת מתח של כל התקופה האחרונה המאתגרת שעברתי? אולי.

השבת יצאה, התקשרתי לאמא שלי והבנתי שאמרי כבר בשיא הקורונה שלו.
ובכן, עשינו כולנו בדיקות – אני ואמרי חיוביים.

אני רוצה לספר לכן מה עבר עלי בשבוע החולף – ממוצ"ש שעבר ועד רגע יום שישי בבוקר לכתיבת שורות אלו – אבל אני באמת לא יודעת מאיפה להתחיל.

זה היה השבוע הקשה, הנוראי, הסיוטי שחוויתי.

היו לי רגעים שזה הרגיש לי נורא כמו אחרי הלידה של אמרי.

אני בבית, עם שני ילדים קטנים, רק שהדכאון של אחרי הלידה היה טוב יותר אפילו. כי במצב הנוכחי הייתי גם חולה, וגם אמורה לטפל באמרי שקדח מחום במשך כמה ימים ללא הפסקה. ורק רוצה ידיים ואני רק רוצה לישון. אבל מעבר לזה, הכל הרגיש דומה. הבדידות האיומה. הלבד הזה. החוסר אונים.  

אחרי הלידה היה סגר רציני במדינה ועכשיו גם הרגשתי שכל העולם סוגר עלי.

רגע אחד אני בחופשה ורגע אחרי אני בחלום בלהות, סה"כ מעברים קלילים יש בחיים האלו (:

הייתי צריכה להשקיע המון אנרגיה כדי לחתל, להלביש, להכין לילדים משהו לאכול ולהציע להם תעסוקה (בעיקר לארייה המתוקה)

כל פעילות רגילה דרשה ממני כוחות ומשאבים עצומים.

אפילו להיות חולה לא יכולתי באמת כי הרי יש לי ילדים לטפל בהם.

המגדלור מצידו עשה את מירב המאמצים כדי להקל עלינו, הוא היה חוזר בכל יום מוקדם מהעבודה כדי להיות בשעת האמבטיות וההרדמות ולהחליף אותי במשמרת ולאפשר לי לצנוח למיטה בסוף היום.

אחרי חמישה ימים נבדקנו. יצאתי שלילית גבולית. ואז זה קרה, ארייה נדבקה.

נשברתי. משהו בתוכי פשוט נשבר לרסיסים ובכיתי עד השמים.

ארייה התחילה להעלות חום ולא ידעתי את נפשי.

הרי יצאתי לחופשה כדי לקבל כוח, לא רק שלא קבלתי כוח והתבאסתי בכלל שזה הטיימינג שבסוף יצא, עוד חזרתי ממנה לקורונה משפחתית שעוברת בדיליי מהאחד לאחר.

הסימפטומים של הקורונה לא פשוטים. אבל הסימפומים שהיא משאירה בנפש – זה באמת משהו שדורש טיפול.

הרגשתי מרוקנת. נעלמתי מהרשת לכמה ימים. הייתי צריכה להסדיר נשימה, תרתי משמע.

השלמתי שבוע בידוד. הכנתי לי קפה, וישבתי לכתוב. הרגשתי שאני מוכרחה לעבד את החוויה שהייתה. צריך ורצוי לעבד. לא צריך לאבד בחיים כדי להעריך את החיים המופלאים שיש לנו.

ושיתפתי. שיתפתי מה אני חווה את הקרובים אלי (מה שלא עשיתי בדיכאון של אחרי הלידה של אמרי) וכשתמו ימי הבידוד גם יכולתי לבקש עזרה.

זה לא היה פשוט אבל בזכות התהליך שעברתי בימי שני הסודיים שלי – כאן שתפתי אתכן, הרגשתי שלא שקעתי עמוק מידי. הצלחתי לקום, תרתי משמע. ואפילו להרים עיניים ולומר תודה.
תודה שזה קרה עכשיו. תודה שעברתי את השיעור הזה. כמה תובנות היו לי על עצמי ועל הסביבה שאני חיה בה, בזכות הקורונה הזאת.

כן היא נוראית, כן היא פוגעת בעיקר בנפש אבל אם כבר עברנו את זה, שלא נפספס את מוסר ההשכל. את חשבון הנפש ואת האמונה ואת רגעי החסד שיש גם בימים קשים.

ובכן, הצרות באות לבד, את השמחות צריך לייצר. אני לא מתייאשת וכבר מייצרת לנו את השמחות הבאות בחיים. מילאתי את היומן בחודש הקרוב בדברים שעושים לי שמח בלב.

יום אחד בילוי עם אחיותיי, יום אחד דייט מיוחד עם המגדלור, מפגש עם חברות אהובות. יום הולדת לארייה הבכורה שלי. וכמובן לקוחות, עבודה ושגרה מבורכת שתבוא עלינו במהרה אמן.

בתקופה האחרונה של הבידודים, יצרתי פינה שנקראת "אמא ממליצה" הפינה שודרה בסטורי שלי באינסטגרם, בלי פילטרים, ובה המלצתי לכן מהלב על דברים שעושים לי טוב, שמשפרים את החיים ומקלים אותם.

החלטתי שאתן לזה גם הצצה בבלוג, ובכן, אני מעבירה אתכן כאן לפוסט נוסף, חדש, משמח וכיפי שכתבתי (רגע לפני חופשת הבלהות ועלה ממש ברגעים אלו)

אל תפספסו! (יש שם המלצות שוות שתקפות עד סוף פברואר שזה ממש עוד יממה בלבד)

תהנו. תתחדשו. והלוואי שכל יום יהיה בעינינו חדש וראוי לחיים, מלאי עשייה, משמעות ושמחה.

תודה שקראתן והייתן שותפות לחוויה שלי.

מחכה לכן כבר עכשיו בפוסט הבא בבלוג, לחצי כאן

דוכסית