לא פסטיבל סרטים הרמתי בסלון הביתי שלנו (קאן, מישהי?)
אבל ערב השקה חגיגי לרגל הגשמת החלום שלי – היה גם היה, וכל זה ביום רביעי האחרון 8.7.15

תקציר הפרקים הקודמים:
זוכרות שביומולדת לבלוג הבטחתי שאצור עבורכן סדנת סטיילינג?
יופי. גם אני זכרתי, מה שלא עזר לי במיוחד לממש את ההבטחה עד כה.
דחיות. תירוצים. עיסוקים. רק לא זה.
וכי למה?
כידוע, בשנים האחרונות אני מעבירה מפגשי ייעוץ וסטיילינג ומנגישה את חווית הלבוש
לנשים דתיות שחשוב להן לשדרג את המראה, להרגיש טוב ולהיראות מצוין.
עד כאן הכל מובן, בהיר ונפלא עבורי.

אבל סדנא מול קהל אמיתי?

אני?
תנו לי זום בפוקוס של האיש והמצלמה, לטרוף את המקלדת,
לשתף הכי קרוב בבלוג ולבלות איתכן זמן איכות באישי, ומבחינתי, אפשר להמשיך את הרומן הזה לנצח.

"סביר להניח שכל חומר הלימוד ייעלם כליל,
לא אצליח להוציא מילה נכונה ומוטב כי אגנוז את הסדנא המובטחת". הרהרתי בחודשים האחרונים.

הייתי מפוחדת, מבועתת מעצם הרעיון, וכל זה כשהסדנא מוכנה זה מכבר בארסנל שלי. (ששש, אל תגלו!)

זה לא שלא רציתי. רציתי, מאוד.
השקעתי משאבים רבים כדי לדייק, ללטש ולגרום לנושאים החשובים בעולם להיות מאורגנים היטב בשישים דקות מזוקקות של העצמה נשית.

"רק" שהייתי משותקת מפחד.

בימים האחרונים, במקום לעבור על חומר הלימוד, מצאתי עצמי עסוקה בצד הקולינרי של האירוע.

עכשיו זה בדיוק הזמן לחפש באינטרנט מתכונים לאלפחורס (אל תדאגו בסוף אחותי אפתה…)
אולי לקנות עוד משהו? (קריטי שיהיו דובדבנים. למשל)

בקיצור, טרפת קניות. ניקיונות ומה לא.
הניחו לי להתאבד בשקט רק לא לעשות חזרה גנרלית (למה למות פעמיים?)

כן. עד כדי כך.

כל אחת והפחד שלה, אז פחד במה, נעים מאוד 🙂

הבטן התהפכה לי.
שלחתי תפוצת אישורי הגעה וקיוויתי שיהיה מצור על עירי.
טוב, אולי להתחתן מפחיד יותר, אבל פחד במה לגמרי אחריו בהיררכיה.

הראש אמר לי "המשיכי לכתוב, זה תחביב נחמד ואת אפילו עושה את זה לא רע בזמן האחרון,
אבל היי, דוכסית, עזבי אותך מתחומים אפורים שאת לא בטוחה לגביהם. מה רע לך בספינת המבטחים?"

יש לי מטרה והיא תנצח

אני דבקה בגרסא האומרת כי מוטב שאכשל אחרי שאנסה,
אתאמץ ואתן את נשמתי למען "הדבר הזה", ולא אכשל כי פחדתי בכלל לנסות. אחרת, חרצתי את גורלי בטרם עת.

השלאגר שלנו בבית הוא: ניסית? תנסי!

אז גייסתי את הלב למטרה המחייבת שלי. הבנתי שאם השכל מגביל אותי, רק הרגש ישחרר ויאפשר לחלום להתגשם.

ראיתי את המטרה לנגד עייני, החזון נטע בי תשוקה ואנרגיה אדירה (לטירוף קניות. כנראה שצריך ללמוד לתעל כראוי את האנרגיות… 🙂 )

ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. זאת המטרה. זה המיקוד. הייעוד.

ברגעים ההם ממש, הרגשתי שאני מתחילה לייצג משהו נעלה יותר מאשר את עצמי.
זה כבר לא הבלוג ואני.
נראה שיש חיים מחוץ לעולם הווירטואלי.

לבוא לכיתה ולהעביר את החומר, אני יודעת (הראש) – אני מדברת על הערך המוסף (הלב).

זה מעורבות רגשית בשוברי מתנה למשתתפות. בשי המפנק. בכיבוד. בכתיבת גלויות ההשראה.
באביזרי ההדגמה. בסרטוני המדידה. בתאורה.
ב- איך שאני אראה – מה אלבש – ומי תאפר אותי לרגל המאורע? – הכי רגשי שאפשר.

זהו, העיסוק כבר לא רק אינטלקטואלי.

האנרגיה זורמת, ההתרגשות מתפרצת.

אחרי אירוע ההשקה הבנתי כי יש עוד מקצה שיפורים שעלי לבצע (לצמצם בלו"ז ולרחם על הקיבה שלכן 🙂 )

אבל מבחינתי היה מצוין.

עשיתי את זה, כן, אני יכולה ! ! !

להשקיע במשהו שהוא מעבר לעצמי, להתמודד עם הפחד, להציב מטרה ולסמן V, זוהי הצלחה בעיני.
נראה לי כי מטרת החיים היא חיים של מטרה.

אל תוותרו על המטרות שלכן, כלומר, על החיים שלכן!

היו נפלאות, הרגישו שאתן נפלאות. אנשים נפלאים מניבים פירות נפלאים.

שנקצור ברינה,
דוכסית.

מה לבשתי?

חולצה זארה
חצאית H&M
סנדלים שופרא
תכשיטים הכספת

איפור: גל מרדכי המוכשרת
צילום: אייפון שש, זה מה יש 🙂