בכל פעם שאני מסיימת לכתוב פוסט לבלוג אני מרגישה שזהו, אמרתי את מה שיש לי לעולם.

סיימנו.

אחרי זמן-מה מתעוררת בי שוב כמיהה מחדש ליצור דווקא כאן לבלוג, למקום הכי אישי והכי ציבורי שלי בעולם.

• 

אבל בואו נתחיל מההתחלה:

אני חושבת שהקורונה עשתה לנו טוב.

לקח לי זמן להגיע למסקנה הזאת.

אי שם במרץ 2020, לא היה לנו מושג מה קורה פה. התבצרנו בבתים. מחקו לנו את הלו"ז. ניסינו להיאחז במציאות החדשה, להקשיב לחדשות ולהישמע להוראות. נשמרנו לנפשנו.

אני זוכרת (מרגיש רחוק פתאום) שהמגדלור היה יוצא מהבית עם מספר סטים של כפפות ומסיכות – לסופר.

אחותי סיפרה לי שהיא מעבירה חיטוי על כל הדברים שהיא מכניסה הביתה.

אנשים התנפלו על נייר טואלט.

הרגשנו שסוף העולם הגיע.

• 

מידי פעם עברה בי מחשבה: עכשיו זה זמן טוב ליצור משהו חדש. הזדמנות לשינוי, להתפתחות.

אבל האמת? הרגשתי יבשה כמו הנגב. לא הייתה בי את חדוות היצירה שיש בי עכשיו, למשל.

אני כותבת את השורות האלו, מגניבה מבטים לחומרים המופלאים שהצלמת שלחה מהפקת האופנה שצילמנו השבוע ואני מרגישה ברת מזל.

• 

אז כן, הדברים לקחו קצת זמן, בין היתר, בחרנו להשאיר את אריוש איתי בבית ולא להחזיר אותה לגן (בדיעבד התברר שכולם נכנסו שם לבידוד בגלל ילדה חולה) ולמדתי לבקש עזרה, למדתי לדעת לנצל כראוי את השנ"צ שלה, למדתי הרבה על עצמי, עלינו כמשפחה.

ולאט לאט הרגשתי שמעיין החיים חוזר אלי.

הבטן ההריונית התגלתה במלא תפארתה, בחילות הבוקר התחלפו בכאבי גב, אריוש למדה ללכת, שגרת חיים מבורכת (:

וחזרתי לשלב אימהות, זוגיות, משפחה וחיים… עם קריירה של עצמאית סטייליסטית ובלוגרית אופנה (יוצרת תוכן).

• 

בעזרתו האדיבה של המגדלור, בניתי סדנת סטיילינג חדשה (הסדנה הקודמת שלי עברה מתיחת פנים והתאמה למפגש און ליין ב-זום) וכך התחלתי להרצות מול המון קוביות קטנות של מסכים. מאחורי כל מסך יושבת אישה, אחת עם קפה ביד, האחרת עם חיוך רחב ועוד אחת שמנופפת לשלום.

ומה אני אגיד לכן? זה מרגש. זה חדשני וזה לגמרי אפשרי.

• 

בהיבט של התוכן, עשיתי גם שינוי בבלוג, במקום להעלות את הנושאים בעצמי, פניתי אליכן ושאלתי מה מעניין אתכן עכשיו?

וכך נולדו בתקופה האחרונה הפוסטים הפופולריים:

שאלות ותשובות אישיות עם דוכסית,
איך לשמור על הגזרה בהיריון? פוסט על דימוי גוף וקבלה עצמית
שיעור ראשון בסטיילינג וטיפים ללבוש מחמיא.
אמא, תרימי, נפל לך.

וההילייט של התקופה האחרונה, הפוסט ששבר את שיאי הצפייה בבלוג:
שיח זוגי עם המגדלור על מה שחשוב באמת.

הרגשתי שהתכנים החדשים הביאו משב רוח מרענן.

לצד כל התוכן שיצרתי, תמיד דאגתי לספק מנה הגונה של סטייל (:

וכמובן לתת במה למעצבות אופנה ולהמשיך לקדם אופנה ישראלית משובחת.

• 

אני חושבת שהעולם היה צריך את ההפסקה הזאת. לעצור רגע את מרוץ החיים. להתבונן.

חנן בן ארי שר יפה כל כך על געגועים לבני אדם:

אֵיךְ הֶחְזַרְתָּ אֶת הַשְּׁפִיּוּת

גַּעְגּוּעִים לִבְנֵי אָדָם

פִּתְאוֹם שׂוֹרֶפֶת הַבְּדִידוּת

כְּבָר לֹא טָסִים מִפֹּה לְשֵׁם

כָּל הַפַּארְקִים נְעוּלִים

חֲתֻנּוֹת כִּמְעַט בְּלִי אִישׁ

כִּמְעַט אִבַּדְנוּ אֶת עַצְמֵנוּ

כִּמְעַט הִפְסַקְנוּ לְהַרְגִּישׁ

הקורונה אפשרה לכל אחת מאיתנו לצלול פנימה.

אני רואה הרבה עסקים שנפתחו דווקא עכשיו, אני רואה עסקים פעילים וקיימים שפתאום עשו קפיצת מדרגה.

כן, זה היה הלם לכולנו, כן, נפגענו כלכלית. כן, עם רעיונות לא הולכים למכולת. אבל עזבו רגע את כל זה, תשאירו בצד את כל הכעס והתסכול (והוא חלחל לכולנו בתקופה הזאת, אף אחד לא חסין, במיוחד כשהכיס נפגע!) עזבו רגע, לפחות עד סוף הפסקה הזאת, בואו ננסה להסתכל במבט-על, בזווית ראייה אחרת על הקיום שלנו כאן.

כְּבָר חָשַׁבְנוּ נִצַּחְנוּ הַכֹּל

מִגְדָּלִים בַּשָּׁמַיִם בָּנִינוּ

בֶּן אָדָם, מִי צָרִיךְ בֶּן אָדָם?

לֹא יָבוֹא עוֹד מַבּוּל בְּיָמֵינוּ

לְעוֹלָם, לְעוֹלָם לֹא נִפֹּל

תַּעֲזֹב, נִסְתַּדֵּר בְּעַצְמֵנוּ

חֲכָמִים, נְכוֹנִים וְצוֹדְקִים

וּכְלוּם לֹא נִמְצָא מֵעָלֵינוּ

עַד שֶׁבָּאתָ וְהִדְבַּקְתָּ

וְשַׁגַּעַת, וְהִסְגַּרְתָּ

וּבִלְבַּלְתָּ, וְהִבְהַלְתָּ, מִי אַתְּ?

• 

איך אמר לי המגדלור בימים שישבנו בבית?

בעידן של היום, כל אחד צריך להיות מולטי טאלנט, לעסוק גם וגם וגם, להרחיב את האופקים, את היריעה של העיסוקים, ללמוד, להתקדם, ליצור, להיות בתנועה, אם רוצים להצליח – אי אפשר לשבת על זרי הדפנה.

אז הבנתי שהפוסט הבא בבלוג חייב להיות משהו אחר.

ואיך אמרתי בהתחלה? הרגשתי ש "נאמר כבר הכל… אין לי מה להוסיף לזה…" (:

• 

בטח גם אתן חושבות "המוצר הזה כבר קיים", "מי יבוא אלי בכלל?" "מה אני מחדשת פה?" או "איך אני יכולה לחדש משהו בעולם?"

ופה, בנקודה הזאת בדיוק, דווקא שבוער בך משהו ואת לא יודעת מה לכתוב בוויז, ואיך להגיע לאותו מקום, יש משהו. יש נשמה. יש חיים.

• 

לא צריך להיות סופר דגול או בהכרח יוצר תוכן כדי להיות בתהליך של יצירה, בהתפתחות.

ובכלל, להיות אדם יצירתי זה לא רק אצל עצמאיים שצריכים להמציא את עצמם מחדש,

בכל אדם יש את היצר היצירתי, את הרצון "לעשות משהו עם עצמו", להשאיר חותם.

גם אם את שכירה, זה יכול להתבטא בדברים שתקדמי בעבודה או בתחביבים שאת מפתחת לעצמך.  

מה שבטוח – בכולנו יש את הפחד מצד אחד ואת הכמיהה ליצירה מהצד השני.  

זה מתחיל בזה שיש לך רעיון, את מבשלת אותו על אש קטנה, מתבלת, מתקנת ואז כשאת מוציאה אותו לאור, את חשופה. חשופה עם משהו שהיה שלך. חשופה לביקורת. פגיעה.

יבואו? מישהו ירצה את המוצר שלי? מה יגידו עליו? מה הוא אומר עלי?

אני לא אשכח את סדנת הסטיילינג הראשונה שהעברתי…

היה לי ברור שיש פה משהו, שיש לי המון תוכן וידע שצברתי עם השנים ואני צריכה להעביר אותו בהרצאה אינטראקטיבית. הרצאה כזאת יכולה להתאים למגוון רחב של נשים, לאו דווקא ייעוץ סטיילינג אישי-נשי בארבע עיניים ומסע שופינג עם תהליך ועבודה פנימית, אלא משהו יותר קליל, חווייתי אבל כזה שנותן ערך, כזה שמגבש ומעשיר.  

והאמת? לילה לפני האירוע לא הצלחתי להירדם. מישהי תבוא?

איזה לחץ!

• 

כולנו נמצאות בצומת כזה או אחר ומתמודדות עם הרבה שדים ומחסומים ומפחדות להוציא את המוצר לאור.

המוצר יכול להיות שיר, פרויקט, למכור משהו, לתת שירות כלשהו, כל דבר…

גם לי, אחרי 8 שנים של יצירת תוכן באופן עקבי, בכל פעם לפני יצירת תוכן חדש או פרויקט סטיילינג שעומד על הפרק, החששות מתגנבים, זה כמו להתחיל הכל מההתחלה.

• 

במקור, אני ביישנית, יותר מקשיבה מאשר מדברת.

יש לי פחד קהל.

הנה אמרתי את זה.

מול המקלדת אני מצליחה להתמודד עם השדים שלי, אבל מול קהל?

ותדעו לכן, אם יש לכן פחד ממשהו, סימן שיש שם משהו.

ונגעת במשהו.

לא תמיד אני מבינה למה, אבל ברור לי שפחד זה דבר טוב, כי נגעתי במשהו מעניין, אמיתי.

הגוף מאותת לי, ממש הרגשה פיזית.

• 

תרשמי, תרשמי:

הנה כמה טיפים שעוזרים לי בדרך:

• להיות גמישה בתהליך היצירה.
• להיות מוכנה לנטוש דברים.
• תוך כדי תהליך, לחשוב על המוצר מזווית אחרת.
• ללכת לפרויקט שהוא צידי רק כי בא לי על זה (לפעמים רעיון משני הופך להיות ראשי בחיים)
• להעז ללכת לפריפריה של עצמך.  
• להיות מוכנה לתקופות שאת לא בדיוק יודעת מה קורה ולהתמסר לתהליך.

הטיפים האלה מחדדים לי את הדרך, כמו תמרורי אזהרה.

• 

כתיבה היא תהליך יצירה שאת נוכחת עם עצמך, מאוד לבד.

ולצידה, יש לי את העולם שבחוץ, אני נכנסת ויוצאת אליו וממנו.

בעולם שבחוץ יש לי הסטיילינג והאירועים וההפקות, שם אני פוגשת נשים, עוברת איתן תהליכים, "מתרועעת" עם העולם החיצון, נטענת באנרגיות. מקבלת כוח.

וחוזרת לכתיבה. לזום אין שלי.

למרות משפט הפתיחה של הפוסט הזה, כתיבה היא אזור הנוחות שלי, כמובן שיש בה אתגרים ותקופות שונות אבל זה רץ לי, ב"ה.

השראה, ריגושים, חיים חברתיים – אני מקבלת מהכובע השני שלי, זה ש – לא בהכרח מאוד נוח לי איתו – אבל דווקא שם אני רואה שיש לי השפעה לא פחות מאשר בכתיבה.

הנוכחות שלי בעולם הפיזי מול קהל – יש בה עוצמות. אני עדיין מנסה להכיל ולעכל ובעיקר להתפלל שאזכה להיות שליחה ראויה בחיים הפרטיים והציבוריים.  

• 

אז מה עושים כשאין השראה?

יוצרים אותה.

תנסי לבדוק עם עצמך מה מרגש אותך.

לי אישית, זה עניין של לוקיישן.

ירושלים עושה לי את זה.

אני מרגישה בה בבית.

ירושלים היא כמו סם אמת בשבילי.

יכול להיות שזה בגלל שגדלתי בה, אולי זה בגלל הרבדים הנסתרים והגלויים והמורכבות האנושית.

אולי אני פשוט מוצאת כאן את עצמי.

• 

אז באתי לירושלים.

ובשונה מכל הפעמים שאני נמצאת לבד בכל התהליך של ההפקה, בחירת הבגדים, יצירת הסטיילינג והצילומים עצמם… הפעם כל התהליך היה שיתופי, פורה ואני ממש שמחה על התוצאה.

• 

את עדי רפלד פודהורצר פגשתי לראשונה באירוע חברתי בתקופת הקורונה, דברנו על הא ודא ואז החמאתי לה על השרשרת שלה, מסתבר שהיא עיצבה אותה, מסתבר שהיא מעצבת תכשיטים (:

בינגו.

הגלגלים התחילו לרוץ לי בראש.

עכשיו חשוב לי לומר משהו, ראיתי הרבה תכשיטים בחיי…

כמוה – אין עוד בשוק. התכשיטים שהיא מעצבת שיקיים בטירוף, יש להם אמירה, צבעוניות, אבל לא משהו אתני, אתן מבינות את הקו הדק הזה, נכון?!

• 

סטריט סטייל ניו יורק? אז כזה. ענק, גדול, מרשים אבל מאוד מיוחד.

כל "פיס" שלה הוא יצירה יחידנית ובלעדית. זה לא פס ייצור המוני.

התאהבתי ביצירות שלה ובאישיות הכובשת שלה.

מפה לשם, החלטתי שאני יוצאת מאזור הנוחות שלי ומצטלמת יחד איתה לבלוג. (פעם ראשונה מאז שהבלוג נולד!)

איזה קל זה להמשיך לעשות לבד את מה שאת רגילה אליו?

אבל היי, אמרנו שבתהליכי היצירה צריך לדעת מצד אחד איפה ההשראה שלך, במה את טובה, ולצד זה, לאתגר את עצמך, לצאת מאזור הנוחות.

אז הנה, עשיתי את הצעד הזה.

ותראו את השילוב המופלא

• 

אוקיי, מה עכשיו? השמים סגורים. חו"ל לא יהיה פה בקרוב.

ועם ה"ניו יורק" שהיא הביאה, רציתי ניחוח חו"ל גם בבגדים, אבל לא הרבה טקסטורות ובלאגן וצבעים.

דווקא בימים שכלום לא ידוע, רצתי ללבוש שחור על גבי לבן, הכי חד משמעי.

השילוב הקלאסי שעובד תמיד טוב ומחמיא.  

מפה לשם, הגעתי לחנות עמנואל בשדרות הממילא, ירושלים, ומצאתי שם את מבוקשי עבור שתינו.

• 

בקיץ הזה תלבשי לבן (ושחור)

טוטאל לוק מנימליסטי, ברוח התקופה

ומסיכה כדי לשרוד (וגם לתת לה את הבמה)

• 

אני לא יודעת אם לקרוא לזה להוציא מהלימון לימונדה, יותר בכיוון של – לחיות את הרגע, לתעד את התקופה, מתוך רצון לשלב בין האתגר למוכר, בין החדש ללא ידוע.

השילובים האלה, מעוררים את המחשבה, ממלאים אותי בסיפוק.  

• 

בין חומות העתיקה לשדרת חוצות היוצר הקסומה, בין סמטאות וגלריות אומנות מרהיבות צלמנו בשעה שהשמש עומדת מלכת.

שעת הזהב קוראים לה.

עוד לא החשיך היום, עוד לא האיר הלילה.

עוֹד מְעַט זֶה הַכֹּל יִגָּמֵר

וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ אִם אֶפְשָׁר

שֶׁבַּבֹּקֶר אַחֲרֵי שֶׁתֵּלְכִי

לֹא נִהְיֶה שׁוּב אוֹתוֹ הַדָּבָר

• 

שתי "שרות" היו איתנו על סט הצילומים:

תודה מיוחדת לשרה אחותי המוכשרת על עיצוב שיער מדויק לי ולעדי בהפקה.

תודה מיוחדת לשרה הצלמת המוכשרת על צילומי אופנה שנתנו לי השראה לכתוב את הפוסט הזה. כן, לפעמים יש לי רעיון לתוכן ואז אנחנו מצלמות. הפעם היה לי רעיון ואחרי שראיתי את התוצאה של הצילומים הכל-כך פשוטים במובן הכי טוב של המילה, השמדתי את הרעיון ההוא ויצרתי פוסט שכולו השראה ליצירה ורעיונות לביצוע בסטיילינג, בעסקים ובחיים עצמם.

תודה!

תודה לגלריית "קול קורא" על הדלת הפתוחה לאורך כל הצילומים, זה לא מובן מאליו.

• 

• 

בשורות טובות ורק טוב,

דוכסית