מי זוכר בכלל שהיינו בתאילנד?

עוד לא עברו עלינו 3 חודשי חזקה בארץ וכבר רמזתי למגדלור שדוכסית ומגדלור באייפל של פריז – זה צו האופנה, כלומר, צו השעה.

הוא שאל מאיפה זה בא? אז הבאתי לו להסניף את זה.

הוא אמר שזה ריח משכר אבל הגויים בפריז מפרים שם את הרומנטיקה יותר מידי פעמים עם אירועים אינתיפאדיים וזה קצת פחות.

סגרנו שלא סגרנו את זה, והמשכנו למה שכן היה סגור: מפגש עם החברים מתאילנד.

אז רגע לפני שאתן מבקשות מתכון לקרם-בורלה-המטריף-שאכלנו לקינוח באותו ערב,
ולא, אין לי תמונות מהערב ההוא (תיקיית התמונות-במחשב בשם "תאילנד" שזופה יתר על המידה. חייבת לרפרש לפני שאתקתק שוב בתאילנדית)

מפה לשם, הזמנו אותם למושב וישבנו שעות ואכלנו וצחקנו עד שכאבה לנו הבטן!

למחרת אמרתי לעצמי, זהו, תפתחי כבר את יומן המסע שכתבת בתאילנד.

אמנם אני כותבת בלוג אופנה ועוד הגיגים שהרוח מביאה.. אבל אחרי שלבשתי את אותם שניים-וחצי פריטי לבוש במשך חודשיים (למה לא לקחתי גרדרובה שלמה? תקראי פה) כל הוני עלי אדמות מסתכם במילים ותמונות, רגעים וזיכרונות.

הנה אני, בלי עריכה, בלי איפור ושאר מסיחין בשעת הסעודה (הטעות במקור).

יומן מסע, עיירת פאי, צפון תאילנד, 28/11/17

תיעוד ראשון:

סוף סוף כותבת.
שבוע כבר כאן. בתאילנד.
שני לילות במלון נחמד ליד שוק הלילה בצ'אנג מאי. המלון היה מפנק כמו צימרים יפים ומטופחים.
בשני הימים הראשונים בעיקר התאפסנו על עצמנו. איפה-מה-נמצא. טיילנו פה ושם, אנחנו מאוד אוהבים את שוק הלילה. המגדלור אוהב את הקניות ואני את המסאז' שאפשר לעשות תמורת 12 ₪ (בתרגום מבאט לשקל)

באופן כללי, אנחנו משתדלים לשלב בין האהבות שלנו 🙂

באחד הימים החלטנו לעשות אקסטרים (כל אחד והאקסטרים שלו 🙂 )  ונרשמנו לסדנת בישול צמחונית באמצע הטבע.

היה מרתק. רק אני והמגדלור נרשמנו לסדנה המענגת הזאת. הכול היה לנו פרטי ואישי והיה ממש כיף.
המדריכה הייתה תאילנדית שיודעת טוב אנגלית (זה לא מאוד נפוץ כאן, הרבה תאילנדים לא יודעים בכלל אנגלית!) בזמן ש"הרצנו" שם מנות טעימות, הגו-פרו שלנו תיעדה הכול, עוד לא פתחתי את זה. חייבת לראות!

בבוקרו של יום, אחרי שאכלנו ארוחת בוקר במלון, אספו אותנו ברכב עם המדריכה החביבה למקום מרוחק קצת מהעיר.

בדרך קבלנו תפריט עם מגוון אופציות למנה ראשונה, עיקרית, מרק, קארי וקינוח.
בחרנו באופציות שונות למען הגיוון הטוב.
באמצע הדרך עצרנו בשוק מקומי (שאין סיכוי לתיירים להגיע לשם).
שוק יומי של פירות וירקות לתושבים. הכל פשוט. זול מאוד. טרי. ססגוני. חגיגה לעיניים. המדריכה שהייתה איתנו קנתה בזריזות את כל המצרכים לטובת הארוחה שלנו (בהתאם לתפריט שבחרנו רגע קודם..)

באמצע שום מקום הקימו מטבח בטבע מאובזר בכל טוב. היה תענוג לראות את הכול מוכן לקראתנו. הגענו, לבשנו סינרים וכובעי ראש והתחלנו.

למנה ראשונה הכנתי סלט מרענן עם פאפאיה מגורדת, היה אדיר!
למנה עיקרית, פאד תאי מושלם. עם קארי אני פחות בעניין. ואז הגענו לקינוח. החלק הכי טוב בארוחה שכולה טוב:
הכנו בלילת פנקייק מקמח תירס! חתכנו פרוסות דקות של בננה, ציפינו את הבננה בבלילת הפנקייק והכנסנו לסיר שמן רותח – זה הדבר היחידי שאני מסוגלת לאכול מטוגן. סליחה, לא אכלתי. טרפתי את זה. זה היה טעים ברמות. ואפילו לא הייתה לי צרבת מהשמן אח"כ. כנראה שזה היה ממש טעים.

כל התענוג הזה עלה למיטב זכרוני 100 ₪ לאדם כולל הסעה, ליווי והדרכה צמודה, הכנת ארוחה, הארוחה עצמה (וארזו לנו את כל מה שלא אכלנו למלון! ) וחזרה למלון.
הללויה!

ביום המחרת לקחנו טיול תיירותי וקצת פחות פרטי 🙂

בחרנו בשמורת טבע מרהיבה ביופייה (חייבת להיזכר בשם שלה!) היו איתנו זוג ספרדים, זוג גרמנים זוג צרפתים ועוד זוג ישראלים.

בשמורת טבע היה אוויר חלומי. גן עדן של ממש. הכל ירוק מסביב עם מפלים זורמים. לבשתי לאותו יום שמלה, נעליים ותיק צד שקנינו יום קודם בשוק הלילה. טוטאל לוק בשווי שערורייתי 🙂 60 ₪ כולל הכול. (בתרגום.. וכו')

השמורה היא למעשה פארק ענקי שכולה על הר גבוה. צעדנו בתוך השמורה שעות רבות… בדרך עברנו דרך כפר שנראה כאילו קיים לפני 300 שנים.
אנשים פשוטים. הכול בקתות. נעליים בחוץ (קטע גאוני שהם לא נכנסים הביתה עם הנעליים ולא מזהמים את הבית!) פה ושם רואים גורטאה ישנה – גרסה מקומית לרכב…
הם חיים בקצב אחר.

תולים כביסה על חבלים מאולתרים. כל הכפר מונה אולי 30 משפחות. משהו פיצי. ישן. מוזנח מאוד. יש בית קפה. הגרסה שלהם לבית קפה זה פח מאולתר עם מבערה שיצרו בה אש, ועליו מונח הסיר שבו מרתיחים את הקפה. יש בכפר הרבה עצים של קפה והם פולים את הקפה ועושים את כל התהליך. הגישו לנו קפה שחור. המגדלור אמר שזה היה משהו. אני וויתרתי על התענוג.
אלו היו היומיים הכי כייפים בצ'אנג מאי.

הגיע יום שלישי 28/11/17

היום קמנו בבוקר, עשינו צ'ק אאוט זריז ונסענו לנופש בעיירה פאי.

3 שעות של נסיעה בכביש שכולו פיתולים שגרמה למעי שלי להבין שיש דברים יותר מפותלים ממנו. אין אפילו רגע אחד שהמסלול בקו ישר. הנסיעה הייתה קשה, המגדלור כמעט הקיא (והוא לא מהמתלוננים) אני הייתי צמודה לחלון ונשמתי אוויר עם מוזיקה ישראלית באוזניות.
אחרי הטרטור הקשוח הזה הגענו לגן עדן.

קבלנו חדר חלומי בבית מלון מטורף עם בריכה משגעת.
עשינו אמבטיה זריזה וירדנו לבריכה עם פירות יבשים והרבה מים. היה כיף. הגיע כבר אחה"צ. היינו רעבים. הלכנו רגלית לשוק המקומי שהוא לא פחות ממשגע ורכשנו פירות וירקות טריים ויפים בעשרה שקלים בערך…

הכי חשוב שהיה להם אבוקדו. התגעגעתי לירק הזה שלא היה עד עכשיו בצפון תאילנד. הגענו לחדר, ארגנתי פה ארוחת מלכים עם סלט ירקות, אבוקדו והוספתי טחינה, סילאן וחמוציות. זאת הייתה הארוחה שלנו עד כה. (הירקות המרשימים חיפו על החד פעמי)

סיימנו. סדרנו. המגדלור עלה לנוח והיה לי סוף סוף זמן לפתוח את המחשב. ולהרגיע קצת את הטירוף שהיה לי באצבעות להקליד! אחרי יותר מידי זמן שלא נגעתי במחשב! זה היה תענוג לתעד.

נ.ב
אנחנו כאן בעיירה פאי עד יום שישי ואז שוב נחזור את כל הדרך הזאת לעיר צ'אנג מאי שבה שהינו בשבוע האחרון כדי להיות בבית חב"ד בשבת. ביום ראשון הקרוב אנחנו עולים בבוקר לטיסה לקוסמוי – שזה נמצא בדרום ואז נתחיל לטייל בין האיים בדרום תאילנד.

המשך יבוא….

תיעוד 2 :

מה היה בפאי?
תיעוד אינפורמטיבי מידי משעמם אותי…
מה שקורה בפאי – נשאר בפאי 🙂

ובכל זאת, אנסה לתאר במילים:
בגדול, פאי זה ה-דבר מבחינתי בצפון תאילנד. זה כמו הדובדבן שבקצפת. פנינה מקסימה עם הרבה תיירים מכל העולם, מקומיים שלא יודעים כמעט אנגלית (כולל נותני שירות) הם חיים קצת כמו לפני מאה שנה… המקום קטן יחסית. לקחנו אופנוע ונסענו מסביב לעיר. מקיפים אותה במשך שעה נסיעה בערך ובדרך יש הרבה מה לעשות.
נתחיל מזה ששוק הלילה שיש בפאי לא דומה לשום שוק לילה אחר.

זה לא שקנינו שם יותר מידי, אם בכלל… אבל האווירה שם מהפנטת. בעלי החנויות מוציאים את מרכולתם החוצה. יש מוזיקה טובה, הרבה בארים קטנים, דוכני רחוב כייפים ואפילו טעימים: בצאנג מאי, לא העזתי לאכול כלום (גם לא אוכל צמחוני) השוק שם מתוייר מידי, הריחות שם פחות נעימים, עומס אנושי ולא נעים, המוכרים "אונסים" אותך שתקנה משהו, השוק ענק וחוזר על עצמו יותר מידי…

אבל בפאי, בגן עדן עלי אדמות… יש משהו באווירה שאי אפשר להסביר. פשוט נעים כאן. טיפ טיפה קריר בלילה. כמו אוויר ירושלמי בסתיו. עצרנו בדוכן של אחת שמכינה סלט על חלל על מצע של עלה (תירס?) והיה טעים במיוחד!

בסוף שוק הלילה יש נהר שנדמה כאילו עצר מלכת.
בקשתי מהמגדלור שנחזור לשם בבוקר כדי שנוכל לתעד את העצירה מלכת… וכך היה.

על שפת הנהר, גיליתי בית קפה. לא היה להם חלב סויה. וויתרתי. יש לי כאן תענוגות מזן אחר.

למחרת, טיילנו עם האופנוע ששכרנו והגענו לחווה טיפולית של פילים.

כל הקטע המחריד הזה שמענים פה פילים כדי שישעשעו את התיירים – איום ונורא!
פיל לא אמור לצייר, לשחק בכדור או לעשות שום דבר כמו בן אנוש. הם מתעללים בהם, מכים אותם קשות, סימני האלימות ניכרים היטב. יש כמה חוות שפזורות סביב פאי. בחוות מחזירים את הפילים לסביבה טבעית ומשקמים אותם.
הנ"ל תקף גם לגבי קופים ושאר בעלי חיים…

משם המשכנו למעיינות חמים בטבע.
מקום פלאי, לא פחות. כל מס' קילומטרים שמתקדמים בתוך היער הזה, יש סימון של המעלות צלזיוס עד שמגיעים ממש למעלה ושם כבר אפשר להניח בסלסילה ביצים ותוך 10-20 דקות הן יהיו מוכנות לאכילה.

תיעוד 3:

מה התאריך היום? אין לי מושג…
המבול שירד היום – כשהחלטנו לקחת מעבורת לקופנגהן – הרגיש כמו קריעת ים סוף במים עליונים.

אז אנחנו כאן כבר כמה ימים. לא בדיוק שמש נצחית בראש צלול, תפסו אותנו גשמים. אבל היי, הכרנו בקופנגהן זוג ישראלים מתוקים שהיו איתנו בפול מון.

בהמשך, היה לנו ערב קסום במסעדה מהפנטת.
הזמנו קינוחים שעלו הון תועפות והרגשנו במלדיביים.

הבעלים של המסעדה היה צרפתי שנראה כמו שלום אסייג, סיפרנו לו על הדמות והיראנו לו אותו בגוגל. היה מבסוט!
ביום שישי לקחנו מעבורת לקוסמוי. אם יום אחד אחזור לתאילנד זה יהיה כנראה לקוסמוי.
המקום הקסום ביקום.

צריכה לפתוח בלוג טיולים אם אני רוצה לכתוב על מה שהיה שם. בינתיים ביומן מסע נעבור לריילי ביץ שבקראבי.

איט איז ריילי ביץ', בייבי

ריילי הייתה נראית לי מהאגדות. אין שם רכבים או בניינים זה אי קטן בדרום תאילנד.

הגענו לחוף אונאג עם וואן שלקח אותנו ושם קנינו כרטיסים לסירה, זאת לא מעבורת שלוקחת אותך, זאת סירה קטנה שמתאימה ל 8 אנשים בדיוק. כלומר, אי אפשר פתאום שמישהו יישב בצד השני של הסירה או יחליף מקום באמצע הנסיעה כי הוא יפר את שיווי המשקל ואנחנו עלולים להתהפך חלילה עם כל הציוד שלנו.
סירת מנוע קטנה, מפעיל אותה איזה בחורצי'ק מקומי. הסירה לא עוגנת ממש בתוך החוף כי יהיה קשה להוציא אותה אח"כ עם הנוסעים, אז היא עוגנת קצת בתוך המים, כלומר, צריך ללכת בתוך הים בערך עד הברך כדי לעלות עליה.
המגדלור מיד לקח פיקוד הוא פשוט הרים על הראש את המזוודות הכבדות כי אי אפשר לגרור אותן על הגלגלים בתוך המים.

הזיה!

הנסיעה הייתה מרתקת.
איים קסומים מסביב. שמש, גלים, עוברים ושבים עם סירות כמונו נופפו לשלום ותוך עשר דקות הגענו לגן עדן.
אבל הפעם – באמת 🙂

רק שבגן עדן יושבים כל הצדיקים ואני לא בטוחה שהיו איתנו עוד יהודיים במקום הזה…

אחרי שהתאפסנו שכרנו קאייק ויצאנו להפלגה… צלמתי והסרטתי את כל היופי הזה. חייבת לראות את זה עם המגדלור בקרוב!

בדרך חזור, ראינו בין הסלעים האימתניים חור קטן כמו מנהרה שאפשר להיכנס דרכה.
המגדלור אמר "בואי נשוט ונחזור משם" אני כמובן מחיתי אבל זה לא עזר לי (עובדים על הפחד שלי פה…)
אני מוחה על כל דבר שמפחיד אותי עד שאני מגלה שהשד לא נורא.
אבל שם דווקא השד כן היה קצת נורא כי בתוך המנהרה הזאת היו מלא סרטנים ואני לא הפסקתי לצרוח.
בעצם כן הפסקתי, המגדלור רצה לצלם ושאל למה הגופרו לא בידיים שלי אז עצרתי משאגות השבר ועניתי שאני צריכה לפדל חזרה (מפדלים עם אופניים, מה עושים עם קייאק? מה קורה לעברית שלי פה? 🙂 ) ולא לצלם את כל מה שקורה כאן.

חזרנו בריאים ושלמים וצחקנו על זה מלא.
זה היה שווה את זה.

ואז חיפשתי ירקות לשבת המלכה.
אין כאן סופר או מכולת.. אין כאן כלום, חוץ ממלונות ומעט מסעדות בלי אפילו צמחונית אחת לרפואה!

איכשהו השגתי ירקות, הכנתי אורז בסיר התאילנדי שקנינו, שמרתי את קופסת הטונה האחרונה שיהיה דג לשבת.
הוצאנו את החנוכייה שלנו (נס בכלל שהיא איתנו!) ישבנו במרפסת, המגדלור הדליק נרות חנוכה, הדלקתי נרות שבת.

ישבנו שעות. דברנו, שרנו שירי שבת, המגדלור סיפר סיפורים חסידיים, עוברים ושבים הרימו את העיניים והביטו בפליאה בזוג שמדליק חמש נרות (ועוד 2 בצד) לערב רומנטי.

עבורי, זה היה ערב שבת קודש רוחני אי שם בדרום תאילנד…

ביום ראשון בבוקר, לקחנו מעבורת, אחרי שעה בערך, הגענו לקופיפי.
הערה: כל גן-העדן-עד-כה יקבל ביטול!
כי בתכל'ס, רק עכשיו הגענו לגן עדן… 🙂

הגענו, היינו עייפים ורעבים אז נחנו קצת וקמנו בזמן להדליק נר שישי של חנוכה.
ישבנו ככה שעתיים בערך, מול הנרות.
ואז יצאנו לראות את המקום בלילה. דברים שרואים ביום לא רואים בלילה 🙂

ביום המחרת עשינו את טיול שבע האיים.

בלילה, הגענו למלון הכי עייפים ביקום, הדלקנו נרות חנוכה ולא היה לי כוח להישאר, להתפלל, לשיר, לבקש.
העיניים נעצמו לי בעמידה. אמרתי למגדלור שהגוף כואב לי ועליתי למיטה. הוא עלה דקותיים אחריי. אני נרדמתי בשנייה. הוא הניח אוזניות באוזניים (כנראה היה איזה אירוע חשוב בכדורגל) והוא צפה…

ובינתיים, בצד השני של החדר שלנו, הנרות שהיו קרובים לווילון, נפלו על השולחן (מעץ!) והחלו להתלקח. המגדלור מספר שהוא ראה אש גדולה פורצת לנו בבת אחת בתוך החדר שלנו. הוא קפץ בבהלה, אני התעוררתי ובנס הצלחנו לכבות את האש.

אילו המגדלור היה עוצם את עיניו שנייה אחת לפני… ה' ישמור!!!

אחרי הנס של ליל אמש, החלטנו שגם היום נדליק בחדר, זה היה נוהל. עם החשיכה, המגדלור מתקין את הנרות, מביא מצית מהשכן ממול (המלון בנוי בצורת ח' כך שהשכנים ממול קרובים יחסית) הזוג המבוגר הישראלי ממול מתכנס ועונה אמן לברכת המגדלור.
כל ערב חיכו לנו במרפסת, לא יכולנו לאכזב אותם, אז אפילו שבנר שביעי של חנוכה, היה ראש חודש טבת ורצינו לצאת לאכול ארוחה חגיגית, החלטנו שנדליק נרות במרפסת, נזכה את השכנים שמחכים ואז נצא.

הדלקנו, ישבנו עם החנוכייה כמיטב המסורת ורק אז יצאנו למסעדה. הגענו לצמחונית הכי שווה בתאילנד!

אכלנו דג (טרי, סלמון, בגריל, טירוף!!!) שעטפו אותו בנייר כסף, המגדלור הדליק את האש, הבעלים מכיר את הנוהל של הישראלים עם האש.
בכניסה, הוא מביא לנו מגש, עם נרות, גפרורים, כיפה וסופגנייה.
התרגשנו שהגוי הזה יודע שחנוכה היום. לא רצינו לבאס אותו אז הדלקנו שוב. (בלי ברכה 🙂 )

ואז זה קרה. הרגע המצמרר הזה שילך איתנו עוד הרבה שנים.

אנחנו יושבים, עם הנרות הקדושים. אוכלים ארוחת מלאכים אמיתית בראש חודש!
ואז פתאום נכנס למסעדה בחור גבוה וגדול, נראה אמריקאי, הוא ניגש אלינו ושאל בזהירות,

אני אתרגם: "זה נרות חנוכה?" הייתי מופתעת.
מאיפה הגוי הזה יודע???

מילא, בעל המקום שמארח המוני ישראלים שוודאי לימדו אותו איך לשמח את היהודים שמגיעים אליו בימי החנוכה… אבל מה ל- זר המגושם הזה ולנרות חנוכה? ענינו בהיסוס שכן.. אלו נרות חנוכה.

והוא אמר: "מה? איך השגתם פה נרות? אני יהודי אמריקאי, 17 שנים לא הדלקתי נרות חנוכה. והיום נזכרתי שבתקופה הזאת זה חנוכה וחיפשתי בכל האי נרות ולא מצאתי, ואז אני עובר פה בין המסעדות ופתאום ראיתי מקבץ שלהבות מהפתח… ו… אני מתרגש, אני יכול גם להדליק?"

אמרנו לו שבוודאי, הוא יצא לרגע החוצה והכניס למסעדה חמולה של גויים – כנראה חברים שלו – והכריז לכולם בהתרגשות שהוא יהודי והיום מדליקים נרות חנוכה.
הם התרגשו בשבילו ורצו גם – הוא הסביר להם שרק יהודים מדליקים נרות חנוכה.
המגדלור עזר לו להתקין את הנרות על המגש.
עמדנו כולנו והוא ברך בהתרגשות "שהחיינו" ואז ברכת הדלקת נרות.

יש פעמים, שנגמרות לי המילים, אז הערב הזה…

—-

מחר אנחנו עוברים לפוקט ונבלה שם בסופ"ש, בע"ה.
המשך יבוא…

המסע לא נגמר.
אבל הפוסט כן…

תודה שקראת עד עכשיו.

אשמח לדעת אם אהבת את מה שקראת בפוסט הלא שגרתי הזה.
דוכסית