זמן קריאה משוער: היום אני מעל הזמן

משהו באבולוציה שלי עובד הפוך.

ככל שאני מתבגרת – אני נהיית צעירה יותר, גבוהה יותר (מטר שמונים נשארים מטר שמונים, זה רק העקבים שגובהים כל יום), רזה יותר (או שזה השיזוף? 🙂 ) ובכללי, אני שמחה, הרבה יותר.

ובנינו, זה קצת מוזר, כי ככל שאני גדלה, אני "אמורה" להבין יותר דברים על החיים, וכפועל יוצא של ההבנה, אני "אמורה" להיות רצינית יותר, בעלת כבדות גופנית ונפשית, כיאה לאישה הבאה בימים. הלא כך?

אז אני עוצרת רגע ושואלת: איפה טעיתי?

אבל אגלה לכן שזה דווקא מרגיש נפלא, השלב הצעיר הזה בחיי 🙂

אך בל נקדים את המאוחר.

כידוע לכן, נולדתי זקנה, מגיל צעיר הייתי חושבת יותר מידי ומשחקת פחות. לומדת יותר, רצינית כזאת, "נסיכת הקרח" קראו לי, וזה היה עוד לפני שאלזה פרצה לחיינו.

נו, אמרתי לכן שהקדמתי את זמני?

גם כששיניתי את מלבושיי, לא שיניתי את שמי ואת לשוני. תמיד הייתי שמרנית, השתדלתי לדייק את החיים. והיה לי טוב, או ככה חשבתי, לפחות.

כשאת מדייקת את החיים, את יוצרת תבנית, יוצקת את המהות שלך לתוכה ומהלכת בין הטיפות.
זה נראה לך מאוד אחראי, יציב, מתבקש. שרירי השמחה מסתיידים. חיים על אוטומט.
הכול מתנהל באותה המתכונת כמו חיילת בסדיר.

כדי להרגיש דופק, חיים, משהו… את צריכה תפנית אקסטרווגנטית בעלילה של החיים שלך.
וככה, דיוק עצמי הורג אותנו במקום לחש(מ)ל אותנו…

עד שיום אחד נפל לי האסימון (שרידי הקשישות 🙂 ) וה"די-נג!!!" ששמעתי איים לקרוע את עור התוף והציף אותי בשאלות:

למה אני מתעקשת להיאחז במציאות הידועה, בשגרה, בקופסה?

זה מאוד יפה לשיר "מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו?" אבל מתי, למען ה', בפעם האחרונה, עשיתי משהו לעצמי, רק לעצמי?

ולא עוד משהו שינסה (ללא הצלחה) לקבע אותי ולקרקע אותי למציאות המשתנה.
לא עוד צפוי וידוע ובטוח.

מתי הפרתי את הכללים שקבעתי לתת המודע שלי?

מי אמר שצריך לעשות צניחה חופשית כדי להתרגש?

הבו לי חיים ברזולוציה קטנה יותר. ריגוש מינורי. אחת לשעתיים-שלוש אם אפשר.

לא רוצה לחכות לחיים שאחרי הנצח. רוצה עכשיו. מחר בבוקר וגם מחרתיים.

רוצה להוסיף עוד קרניים של אושר לקטנות של היומיום.

אבל היי, את כבר בתלם והכול ברור וידוע.
למה לשנות? למה לצאת מהארון או חלילה לצאת לאור?

נראה לי, שככל שאני מתבגרת, הדבר היחידי שאני מבינה הוא כי הכול בר חלוף, ולא שווה "להיתקע" ולהישאר באותה הבועה כל הנצח. (וזה מרגיש נצח רק בגלל שאת בבועה!)

ובמקום לחכות מה יילד יום, או להמתין למיילדת (או לכל גורם אחר שייגאל אותך) את יכולה ברגע זה ממש לשנות את זווית הראיה, על היום שלך, על עצמך, ולהביא עלייך את היום, ללדת אותך חדשה בתוכו.

כמה סוכר לשים לך בקפה?

כל שינוי שמתרחש פעם באף-פעם הוא כואב. אז צירי לידה? אין כאב כזה!

אלא מה, ברגע שאת מתרגלת שגרה של שינויים, של שמחות קטנות, פחות ריכוזיות, פרפקציוניזם ויותר האצלת סמכויות, את מאפשרת לשמש לחדור את תקרת הזכוכית, להכניס קצת גוונים של שינוי.

אבל, וזה אבל חשוב:
אל תלכי על דברים שהם לא את. לא משהו שאין בו הלימה בין הפנים שאת.
רק למתוח קצת את הקווים, לחרוג מהמסגרת, כל פעם להפר איזה-שהוא כלל ואז לקבוע אחד חדש (רק בשביל להפר אותו מחר בבוקר 🙂 )

השינוי החיצוני חייב לבוא בעקבות שינוי פנימי. חוסר התאמה ביניהם יוצר דיסוננס ומרחיק אותך מהאני שאת.

מה יועיל לך שיער צבוע בוורוד פוקסייה עם נגיעה של כחול בעוד שנפשך כלואה בימי הביניים?

אז החלטתי לעשות בכל יום משהו קצת שונה בהתאמה למידות שאני, שיהיה לי נוח עם השינוי, שאשמח בו והוא ישמח בי…

ואין לכן מושג כמה הבלונד הזה מבסוט עלי 🙂

בפוזיציה מסוימת הוא רואה אותי אך אינו נראה, ובפוזיציה אחרת, הוא שולח קרניים של אור ומסנוור אותי מאושר!

אנקדוטה לסיום,

עם כול הכבוד למטרה (הארץ-המובטחת של כל אחת מאיתנו) העלייה הזאת של החיים נראית לפעמים בלתי ניתנת להשגה.

נראה לי שכל מה שאנחנו צריכות לעשות, בין לבין, לא מחר או מחרתיים, עכשיו, ואם אפשר גם בעוד דקותיים, הוא – להדליק את הניצוץ שיאיר את הדרך, עד הפעם הבאה, רק עד לפעם הבאה.

דוכסית