מי אני?

ככה שאלתי את עצמי

מי אני בכלל

מי אני – בלי המלבושים ושלל הכובעים?

מי אני בלי התגובות? הפידבקים?  

מי אני בלי הלייקים?

מי אני בלי כל התפאורה של דוכסית?

מי אני בלי שמזהים אותי ברחוב?

מי אני בכלל?

מה אני?

אפילו לחשוב מה השליחות שלי – זה החוצה. זה חיצוני.

להסכים להיות בפנים. עמוק.

בכאב. בטלטלה. בפחד.

להסכים לאבד הכל

הכל

כדי להרוויח אותי

כדי לקבל אותי

מי אהיה בעוד חצי שנה? שנה? חמש?

רק מבחינה פנימית.

אלו מחשבות אחשוב? אלו רגשות ארגיש?

איך אתנהג בעולם?

איך אהיה ביום שלא יהיה לי דבר?

למה אני הכי קשורה?

לאיזה תפקיד?

למה אני הכי מכורה?

לאיזה טקס / מוצר / הרגל

לשים לב אלי.

לתגובות שלי.

להיות בשקט. להיות.

מה יש שם?

בשקט הזה.

פשוט להתבונן בי

להתבונן באיש שלי, בילדים.

להתבונן בחיים

ולהודות

ולכאוב

ולגדול

לעומק.

איך זה מרגיש לא לשתף שום דבר באינסטגרם?

איך זה מרגיש לשנות הרגלים?

איך זה מרגיש לא לחיות על אוטומט?

איך זה מרגיש להשתנות?

מה זה שינוי בשבילי?

מה זה לצאת מאזור הנוחות בשבילי?

באלו מקומות בחיים אני נמצאת באזור הנוחות?

כמה "נכה" הפכתי להיות בגלל הנוחות?

האם אני מסכימה לצאת מאזור הנכות?

כמה זה מטלטל?

כמה זה עוצמתי?

כמה אני מוכנה להתמסר לתהליך?

כמה בחיי היומיום אני חיה את התדמית או את המהות?

איפה אני נמצאת יותר במהות?

איך זה מרגיש?

יש שם שקט. יש שם נחת. יש שם טוהר. יש שם אמת.

אפשר לחיות שם לנצח?

ואולי אזור הנוחות שלי הוא בכלל ההסתגרות? ההתבודדות מהציוויליזציה?

אולי בכלל היציאה שלי מעצמי ומהמחשבות שלי היא התפקיד שלי כאן?

אבל אולי כבר התמכרתי לזה?

התרגלתי מידי?

שמעתי שהאר"י הקדוש (שארייה שלנו, בתי הבכורה, קרויה על שמו, בין היתר)   

אומר כך:

מה שהכי קל עבורך זה השליחות שלך

ומה שהכי קשה לך – זה  התיקון שלך

מה קל עבורי?

מה בא לי בקלות?

הכתיבה זורמת ממני, השיתוף של החיים זורם ממני – זה קל עבורי.

אני יכולה לכתוב רק לעצמי ולהשאיר את המחשבות והרגשות האלו במחשב שלי עד מאה ועשרים.

אבל אם זה קל עבורי, אולי זאת השליחות שלי?

אולי אני כן צריכה להמשיך לשתף בהם את העולם?

נניח שכן. רק נניח.

דבר נוסף, גם כל עניין הדימוי גוף והלבוש, אני אוהבת את זה, זה קל עבורי. אין לי קושי להתאים בגדים. להיפך, אני מרגישה שזאת מתנה. להלביש נשים. להתאים בגדים לרגשות. לתחושות.

לאישה שאת רוצה להיות. להנחות סדנאות העצמה וסטיילינג.

לשתף בתהליך הלא פשוט שעברתי מביטול עצמי לביטוי עצמי.

וכל הדרך של המסע הביתה, אל הלב שלי.

נניח שזאת שליחות נוספת שלי.

עכשיו, מה קשה לי?

מה ממש לא פשוט עבורי לעשות?

מה התיקון שלי?

המלחמה היום יומית שלי היא על הקטבים, על הקיצוניות.

היצר הרע מושך אותי למטה והיצר הטוב מושך אותי למעלה.

ברמות קיצוניות. ממש.

זה או שהכל טוב או שהכל רע.

בעבר, אם הייתי רואה שאני מאחרת לאיזה-שהוא מקום – הייתי מעדיפה לא להגיע. בחיי.

העיקר לא לאחר. לא לסדוק את השלמות הדמיונית.

היום אני יודעת שמותר לי לאחר. אני בן אנוש. עושה כמיטב יכולתי להגיע בזמן – ויכולה גם לאחר. זה בסדר. אני לא מושלמת. כי אני שלימה.

בעבר, רציתי תמיד להסתדר בכוחות עצמי – לא מבקשת דבר מבני אנוש, אני יכולה להכל – וכשאני לא יכולה – נכנסת לתוך הבור שחפרתי לעצמי.

בעבר, אם לא הייתי מרגישה שיש לי מה ללבוש במדויק – לא הייתי יוצאת מהבית. עד כדי כך.

היום אני יודעת שזה ממש בסדר להתלבש בצורה שאינה מושלמת.

בעבר, הייתי מפחדת לדבר פנים אל פנים – שמה אטעה בלשוני ואומר דבר – שגיאה חלילה וחס.

היום אני מדברת בצורה חופשית ויודעת שמותר לי לשגות. מותר לי לא לדעת תמיד להתנסח כראוי.

בעבר, אם הפוסט / התוכן / הצילום – לא היו מלוטשים כראוי – לא הייתי מפרסמת אותם לעולם (כמובן שהיום כאשר אני קוראת דברים שכתבתי לפני שנים… אני בהלם שזה מה שחשבתי למושלם (: (

בעבר, רוב חיי היו שחור או לבן.

אם אין אושר גדול ואם הכל לא בסדר – אז החיים היו קורסים עלי.

האיזונים האלו, השמחות הקטנות. הקטנות שבקטנות. לא ליפול לעצבות גדולה. לא להיות ב"היי" גדול. לשמור את עצמי מאוזנת. לא להתרגש יותר מידי מכל דבר שאומרים לי. לא לקחת כל דבר באופן אישי. לתת לחיים את הזרימה שלהם. לתת למוח להיות שליט על הלב. אבל יחד עם זאת ובאותה נשימה לתת ללב שלי לדבר, לחיות, לפעום.

ליפול ולקום.

זה לא סוף העולם אם אכלתי משהו שאינו טוב עבורי. זה לא סוף העולם אם — תשלימו את המשפט.

מהו הדבר הזה שהוא בגדר "סוף העולם" עבורכן?

אז בדיוק את זה אני רוצה לשחרר. וזה קשה לי כל כך.

וזאת העבודה היומיומית.

זאת עבודת הקודש.

זה "קורבן התמיד", יום – ביומו.

עבודת הקודש הזאת אינה תלויה בשום דבר חיצוני. לא בלקוחות. לא בפידבקים. לא בתודות .

היא תלויה רק בי.

אין הדבר תלוי אלא בי.

וזה התיקון שלי. לחיות בשלום עם סך חלקיי.

לקבל בסלחנות, באהבה ובשלום את החלקים הלא מוארים שבי.

את הפחדים. את הכעסים (על העבר…)

ולקחת יד ביד את הילדה הפנימית שבי, ולתת לה מקום. לתת לה חיים בתוכי.

הילדה הפנימית היא כל סך הרגשות שיש בנו.

לדעת ליפול. להיכשל. לכאוב. לבכות. לא להחזיק הכל לבד.

ואז לדעת לקום. להביט אל השמים. לחייך. להאמין.

לא להשתעבד לשום דבר ושום חלק שיש בי.

לא לענווה ולא לגאווה.

לא לעצב ולא לשמחה.

כל הקטבים האלו שרוצים לשלוט בחיי – לנסות לרכך את המעברים. בין האור לחושך.

לעבור ככה בין המיצרים, בין המצריים הפרטי שלי, לגאולה.

כל החיים שלנו הם מעברים.

בין תשעה באב לט"ו באב. בין עיקר לתפל.

בין אמת לשקר.

ביניהם. ממש ביניהם. מתקיימים החיים. ואנחנו על הרצף.

על הרציף.

הנה תחנה מגיעה, זה יורד וזה עולה והרכבת ממשיכה לנסוע.

אחרי מאה ועשרים, לא ישאלו אותי למה לא הייתי X Y Z

ישאלו אותי רק למה לא הייתי אפרת.

הלוואי שאמלא את השליחות שלי בצורה הנכונה ביותר ואזכה למלא את התיקון שלי באופן שהכי מדויק ונכון לנשמה שלי.

בימים הקרובים אנחנו נערכים למעבר דירה בע"ה. עוזבים את המוכר והידוע בעולם החיצוני.

נראה לי שזה קורה בזכות המעברים הפנימיים האלו שאנחנו חווים בנפש.

כל התנועות בעולם – מתחילות במקום הפנימי ביותר ואז היקום מתאים את עצמו לשינוי שאנחנו.

ימים בהם אנו אורזים את החיים, את החוויות, את הניסיונות, את האתגרים ואת השמחות,  

ובע"ה, ביום ט"ו באב, חג האהבה היהודי, נצא לדרך חדשה.

וממש כמו איימי שבימים אלו לומדת ללכת עם שתי ידיים מונפות אל על – לשיווי משקל.

גם אני לומדת ללכת, מרימה את הידיים לשמים לשיווי משקל נפשי – גופני – תודעתי,

נושאת תפילה שהימים האלו יהפכו מאבל לשמחה ומשעבוד לגאולה שלימה.  

אפרת, דוכסית