כבר הרבה זמן רציתי לפתוח את הנושא הזה של משקל, דימוי גוף ולדבר מהבטן.
אבל חיכיתי.

אחרי הלידה של בתי הבכורה ארייה, כתבתי על דברים שלא מדברים עליהם אחרי לידה, הפוסט נותן הצצה לעולם שמאחורי הפילטר והתמונה היפה.
הצצה לחיים של אישה שהביאה הרגע חיים לעולם והיא בעיקר מותשת, כאובה ועייפה. תקראו, זה מעלה חיוך ונותן פרספקטיבה לחיים שפויים יותר.

כאן כתבתי על הנס הטראומטי הזה שנקרא לידה – וגם למה קראנו לבת שלנו ארייה – ועכשיו אני בהיריון שני, הללויה! (:

חיכיתי לרגע שארגיש מושלמת כדי לכתוב בבלוג על הנושא שמעסיק כל כך הרבה נשים – תזונה ומשקל ו… היום אני יודעת שאין אישה מושלמת.

נעים מאוד, אני אפרת, בת 31 ואני שלמה.

שלמה עם הגוף שלי, עם צורת החיים שלי, עם האוכל שיש לי בצלחת ועם המחשבות שיש לי לגבי עצמי (מחשבות נהדרות, אגב)

אבל היי, לא גדלתי בתחושה שאני יפה או חלילה רזה.

בשנות העשרה, קראתי בשקיקה ספרים שהבטיחו לי לרדת במשקל, לא בגלל שהייתי ילדה מלאה.

אולי, ובעיקר בגלל שלא הייתה לי מודעות, לא היה שיח לגבי זה. לא הרגשתי מכוערת אבל תמיד הפתיע אותי שאמרו לי שאני יפה (וזה לא עזר, כי לא הרגשתי ככה)

בואי נעשה ניסוי קטן: תסתכלי על עצמך במראה, מה את רואה?

---

היום, כשאני מביטה על עצמי, אני רואה שאני יפה, אני אוהבת את הנמשים שיש לי על האף ומתחת העיניים.

כשאני פוגשת את העיניים שלי, אני רואה "על הדרך" גם את העיגולים השחורים שיש לי מתחת העיניים. אני אובייקטיבית,
אני לא אוהבת אותם ורוצה עוד ועוד עיגולים שחורים.
אבל אני יודעת שהם הגיעו יחד עם לידת הבת שלי. לילות ארוכים ללא שינה.
ארייה ישנה, אני גמורה מעייפות, המגדלור ישן מעולה (כמו תינוק, ללא דאגות) ואני לא מצליחה להירדם, תפרים, כאבים וכל החבילה של הלידה…

אז כשאני מתבוננת, אני לא רואה סיוט שחור מתחת העיניים.

הם דווקא מזכירים לי את ארייה – הילדה המופלאה ביקום, מזכירים לי שעוד מעט בייבי מספר 2 ייקח את שעות השינה שהתחלתי להחזיר לעצמי מאז שארייה גדלה, הפסקתי להניק (ולשאוב באמצע הלילה…) וזה בסדר לעצום עיניים ב 22:00.

כשאני מתאפרת, אני אומרת להם "ביי, בינתיים…" בחיוך, בהשלמה, שמה קונסילר ומלא סומק על הלחיים ומרגישה הכי טוב בעולם.

אבל היי זה לא סיוט!

השיח שלי בראש הוא לא אכזרי לגבי הדברים הלא מושלמים בחיי.

השיח מקבל, מאפשר, חומל ומבין. יש בו כבוד לאישה שהפכתי להיות. יש בו אמת, לב טהור וניקיון מחשבתי מכל הרעש שבחוץ.

היום כשאני מסתכלת במראה אני רואה בעיקר את החלקים היפים שלי.

זה לא שאני עומדת מול המראה ואומרת:

"בוקר טוב עולם, אנשים, תעצרו את הנשימה, אני האישה היפה ביקום! "

לא, אני לא שם.

אבל אני עובדת על זה (קריצה משמעותית (: )

האם את מאמינה שהגוף שלך ראוי לשרת אותך בעולם?

בלי קשר להיותו שמן, מכוער, יפה, רזה, או במשקל כזה או אחר.

רגע, אומר את זה שוב, לאט יותר:

האם את, האישה שקוראת אותי עכשיו, מביטה במסך, גוללת להמשך קריאה… האם את מרגישה שהגוף שלך, זה שאת נושמת בו ברגע זה ממש – ראוי?

האם גם כשיש לך נשירת שיער? העור יבש? צץ לו חצ'קון? עלית במשקל? יש לך בצקות ברגליים או-כל דבר-אחר?

האם גם אז הוא ראוי?

לא מושלם, אולי אפילו לא רגע שלם, אבל עדיין ראוי?

דימוי גוף חיובי לא אומר שהכול חיובי בגוף שלי.

אהבה עצמית מתחילה בקבלה עצמית.

את מקבלת את הרגע הזה, את המצב הזה.

את ראויה להיות מי שאת, בלי קשר למידה שלך.

המטרה היא להצליח לבנות הכרה פנימית שמותר לך להנות מהחיים ולחיות. בלי האובססיה הזאת של כמה עליתי ואיך "נפלתי" שוב בדיאטה הזאת?

חברה בהפרעת אכילה

מדד משקל הגוף שלנו לא אומר כלום לגבי הבריאות הגופנית (והנפשית) שלנו.

מבחינה מדעית, לגנטיקה יש משקל של 70-80% ממשקל הגוף.

אדם שנולד למשפחה בעל נטייה להשמנה יצטרך לעבוד (להקפיד, לשמור) כדי לחיות בבריאות.

ואילו אדם עם גנטיקה "רזה" – זה פשוט יבוא לו יותר בקלות, גם אם הוא יאכל שני מגשי פיצות – לא ייראו עליו כלום מבחינה חיצונית, אבל זה לא אומר דבר לגבי הבריאות שלו.

המשקל או ה BMI – גבירותיי, הוא לא באמת הסיפור פה.

בודדים האנשים שנולדו להיות שמנים, יש כמובן אנשים עם נטייה גנטית להשמנה, אבל תחשבו רגע,

איזה חוויה חווית כשהיית ילדה? הרגשת שמשהו בך לא בסדר? שדורש תיקון?

מכירה את זה שככל שאת מנסה יותר לרדת במשקל – את עולה. כן, כן, עולה במשקל.

העיסוק במשקל, "בשפת הדיאטה", כמה אכלת? כמה את שוקלת? ו… ממחר דיאטה…?

היא שפה פוגענית שלא מקדמת אותנו משום מבחינה, לא גופנית ובטח שלא נפשית.

יש לי זיכרון נוראי מגיל ההתבגרות שלי.

יום אחד, החברה הטובה שלי חגגה יום הולדת, באותם ימים הרגשתי גרוע לגבי המראה שלי,
הרגשתי שאני לא ראויה להימצא בקבוצת השוות שלי (תרתי משמע) ולא הלכתי לחגיגה.

אני ממש זוכרת את הרגע ההוא, שאני יודעת שאין לי משהו יפה בארון ללבוש, הכל לא מחמיא לי, אמרתי שאני לא יכולה להגיע כי…(תמיד מצאתי תירוצים להימנעות חברתית) ופשוט עדיף שאשאר בבית לבלוס בתוך הפיג'מה.

כואב לי כשאני נזכרת ברגע ההוא. יש לי עכשיו דמעות בעיניים.

אני! אני! נמנעתי ממפגש חברתי כי חשבתי (הייתי בטוחה) שהגוף שלי לא ראוי.

ואני מוכרחה לציין שלא הייתי בעודף משקל. הייתי בעודף מחשבות שליליות, עודף דיאטות כושלות, עודף שנאה עצמית. עודף שהוא לא עדיף בכלל.

אמא שלי מספרת כשהייתי ממש קטנה, הייתי בולעת את האוכל, לקחו אותי למישהי שתלמד אותי ללעוס (הזיה, אה?)
אגב, זה ממש מפתיע כי אבא שלי הוא הבן אדם האחרון שמסיים את הארוחה, אנחנו בקינוח והוא עדיין לועס את הביס הראשון. "ככה זה בריא, ללעוס היטב…" הוא היה אומר ומחייך עם העיניים הטובות שלו.

בקיצור, ככל שאני "נוברת" יותר בעבר, אני מבינה שהסביבה הקרובה לא תמיד מסייעת, גם אם היא לא הרסנית ואפילו חיובית.

המחשבות שיש לך על עצמך – אף אחד לא יכול לקחת אותם ממך.

בתהליך ארוך, מתמשך, בונה, נופל, מקבל, מרחיק, נו… כמו שקורה בכל תהליך… (:

התחלתי לטפל בעצמי ("אסימונים" ראשונים נפלו בלימודי הפסיכולוגיה, ובהמשך למדתי וחקרתי את החיבור של גוף ונפש ואני ממשיכה עם זה עד עצם היום הזה…)

אוכל זה עולם של רגשות.

אני לא מתחברת לקונוטציה השלילית שיש למונח "אכילה רגשית".

מה זאת אומרת?
ברור שאכילה היא רגשית!

אני אוכלת עם ששת החושים (:

זה לא רק בריא או לא בריא, זה בעיקר המחשבות שיש לי לגבי ההזנה שלי.

אסור? משמין? כמה קלוריות? אכול כפי יכולתך?

כשמערכת היחסים שלנו טובה עם אוכל, אנחנו נרצה בעיקר לאכול אוכל בריא.

כשאני מאבדת את הקשר והיחס הנורמטיבי לאוכל, אני מאבדת את הקשר לגוף שלי.

כשאת חושבת על אוכל, את חושבת על אסור ומותר – או מזין, משביע וטעים?

כשאת רואה קינוח מושלם לפנייך, מהן המחשבות שמניעות אותך?

לחץ? חרדה? הימנעות? "רק ליישר אותה" פה ופה כשאת בעמידה (גיוועלד!)

אשם? מאבק?

היום ב"ה היחסים שלי תקינים עם אוכל.

אני יודעת את הגודל של פרוסת העוגה שאני צריכה כדי להנות ולהשאיר טעם של עוד ליום אחר…

וכשאני אוכלת אותה, אני מתענגת. על כל ביס. בישיבה, עם צלחת וכפית, עם קפה חם.

כמו שצריך. כמו שראוי. לא ליד. לא בחטף. לא בבהלה.

אני מכבדת את עצמי ואת הקינוח שלי (:

לגוף יש מנגנונים בריאים. תזכרו את זה.

סביר להניח שכל מי שרוצה לרדת במשקל / יש לה "אישיו" לגבי הגוף שלה, נכנסה לקרוא את הבלוג עכשיו.

אמנם אני לא יודעת להפוך אנשים לרזים (ואף אחד לא באמת יודע. אין נוסחאות קסם.
רק אולי פיסת מידע אנושית שעם הרבה מאמץ, השקעה ואהבה – עובדת יפה…)

בשנים האחרונות, זכיתי להעריך את הגוף שלי מחדש והוא לא מאכזב אותי.

שמרתי על אותו משקל (קילו לפה, שניים לשם (: ) לאורך כל הזמן… כולל היריון וכולל חשקים בלתי מוסברים ב"ה…

אני חושבת שאם יש נוסחה שעובדת באמת זה – איזון.

בגלל ששאלתן מלא פעמים מה אני אוכלת ומה התפריט שלי, אז חשוב לי לומר – הגוף שלי סבל הרבה שנים מדלקת במעיים שבאה והלכה וטופלה באופן חלקי (למה? כי אין באמת משהו שעובד נכון לכל בני האדם) לאור העובדה הזאת, שיניתי הרבה פעמים את התזונה שלי.

היו תקופות שפתחתי כל בוקר עם פירות בלבד ואת הקפה הייתי שומרת לאחר הצהריים.

היו תקופות שנמנעתי מגלוטן, מקמח חיטה, ממוצרי חלב (ובאופן כללי אני לא אוהבת בשר) אז תבינו כמה התזונה הייתה מצומצמת בתקופות מסוימות.

אבל עדיין, מתוך מה שהיה אפשרי ונכון לי לאכול, אכלתי יפה, השתדלתי מאוד.

אז אם אתן רואות משהי שנראית סבבה ואוכלת רק דברים מסוימים – זה לא אומר שזה מה שאתן צריכות לעשות.

תבדקו מה עושה לכן טוב, יש צרבת? איך היציאות? איך ההרגשה הכללית?

אם לא תטפלו בעצמכן, אף אחד לא יעשה את זה עבורכן.

יש משהו שאני מאוד מתחברת אליו בהקשר של איזון:

לתת לגוף לנוח מאוכל ואז לאכול בסבבה עד המנוחה הבאה.

אסביר:

כשאני נותנת לגוף לנוח, לעכל, אני מרגישה שאני מכבדת את המנגנונים הטבעיים שלו, מאפשרת לו לעשות את העבודה.

מסתבר שלשיטה הזאת יש "שם" והיא מוכרת כשיטה של 8-16

8 שעות אוכלים ואז 16 שעות צום.

אני לא מצליחה להיות בצום 16 שעות אז אני עושה הפוך (:

ועכשיו ברצינות – אני משתדלת לתת לגוף מנוחה של 10-12 שעות מינימום.

למשל, סיימתי לאכול ב 22:00 בלילה אז עד למחר ב 10:00 רצוי שלא אוכל כלום (אפשר להתפרע ולשתות מים (: )

הבנתן את העקרון?

הגוף שלנו רוצה שנהיה בריאים, שנהיה פעילים (תכריחו את עצמכן לעשות פעילות כלשהי 3 פעמים בשבוע, חצי שעה לפחות.

פחות מזה – זאת אכזריות שלא משתלמת בטווח הארוך)

חוסר הסיפוק התמידי מהדימוי העצמי שלנו הוא כוח כלכלי אדיר שמשרת גופים כלכליים.

אני ממליצה לא להימנע (כל עוד את בריאה) אלא למנן.

עוד פעם, זה חשוב, זה הכי חשוב:

לא להימנע ממשהו, לאכול ו – למנן, לנהל את זה. לקחת פיקוד על החיים, על הבריאות.

אני חלילה לא מתכוונת שתראי את עצמך משמינה מנחת (ואוכל נחמה) ותאמרי: איזה יופי, הפכתי להיות שמנה שלא זזה מהספה. לא!

השיח צריך להיות אחר. לא להעליב את עצמך.

במקום לחשוב איך את נראית וכמה עלית ואיזה גרועה שאת לא מסוגלת לסגור את הפה.

תחשבי על המחשבות שרצות לך בראש לגבי אוכל.

את רעבה? יופי. קחי רגע (בזמן שאת חותכת סלט) ותחשבי על המחשבה.

היא נעימה? היא מכבדת? היא מאפשרת?

ואז תערכי את השולחן, ותשבי לאכול, בנחת, גם אם זה 7 דקות, אבל בנחת.

מגיע לך. מגיע לנו.

עכשיו, רגע, איך משנים את השיח בראש?

עשו מחקר על קבוצת נשים שהקיפו אותן לאורך תקופה מסוימת בנשים רזות, דקיקות ותמירות ובדקו את הערך העצמי שלהן לאחר מכן.

את הקבוצה השנייה הקיפו בנשים שהיו גדולות יותר, מלאות, ביחס לנשים שהיו בקבוצת המחקר.

ומה גילו?

נשים שהיו בקבוצה הראשונה, מוקפות בנשים רזות מהן – הערך העצמי שלהן ירד.

נשים שהיו מוקפות בנשים מלאות – הערך העצמי שלהן עלה.

את עוד כאן???

הנה המשפט הכי חשוב בפוסט הזה:

אם ההצלחה החיצונית, ההערכה החיצונית של אחרים עלייך – לא מתחברת לחוויה האישית שלך ואת רואה רק את הפגמים שלך – לא יעזור כלום.

מיליון לייקים ותגובות "כמה את יפה ומהממת" – לא ישנו לך את המחשבות על עצמך.

רק את יכולה לשנות את המחשבות – וכשתחשבי על הגוף שלך במונחים חיוביים, תשתנה ההרגשה שלך לגביו, לא תצטרכי לבלוס או להימנע.
תשתנה ההרגשה על דימוי הגוף. תרגישי ראויה.

ואני מבטיחה – הגוף יחזיר לך אהבה.

הוא יהיה בריא, את תאהבי את עצמך, את תהני להביט בעצמך, את תלמדי לראות את הדברים החיוביים, הם התעצמו, ותהפכי להיות האישה שתמיד רצית להיות!

המטרה היא לפתח מערכת יחסים בריאה עם הגוף, להתחבר אליו בחוויה אותנטית.

דימוי גוף מצטרף לדימוי עצמי, לטיפוח עצמי, לאוכל בריא (עבורך!)

עם הזמן תלמדי לזהות את הרגעים שאת "יורדת" על עצמך, לזהות את הרגע שאת הופכת להיות מדוכדכת.

אולי כי גוללת בפיד באינסטוש והמראות המושלמים שם גרמו לך לירידה בערך העצמי?

וזה המקום לומר – אם יש משהי שאת עוקבת אחריה והיא מציגה גוף מושלם וחיה על זרעונים – אולי המסר שהיא מעבירה לך ואת משדרת לתת – המודע שלך
לא נכון עבורך?

צריך לתת את הדעת במה את מזינה את הראש שלך – וכתוצאה מזה את הגוף שלך…

שינוי תזונתי מוקפד יכול להוביל אותך ללא ספק לנקודה טובה. אבל זהו, לא תגיעי לפסגה.

עבודה רגשית, לעומת זאת, תשים אותך במקום אחר גם מבחינה גופנית וגם מבחינה נפשית.

במילים אחרות – לפני שאת בודקת איך לרדת במשקל, תבדקי איפה את נמצאת ואיך את מרגישה?

מהי הסביבה שלך?

אנשים ממורמרים ישפיעו עלייך בסופו של דבר. במקום להימנע מפרוסת עוגה, תמנעי מהם!

שמחה וסיפוק הם מצרך יקר – תקיפי בהם את עצמך.

שימי לב לחברות הקרובות שלך – האם הן מתעסקות יתר על המידה במראה החיצוני שלהן?

יכול להיות שהן מלאות ממך או רזות ממך – זה לא העניין.

האם השיח שלהן על המראה מדיר שינה מעיניהן? הן מבלות כל יום במכוני יופי, שיזוף, כושר והרבה פחות אושר?

תמנעי.

האם הן מצירות היקפים לפני שהן מעלות תמונה לרשתות? תמנעי.

האם הן סופרות קלוריות באובססיה, חסות על החי וחיות על החסה? (:

תמנעי !

איזון.

אני אישית נמנעת מבשרי כי אני לא אוהבת (ולא כי אני חסה על החי במובן הצמחוני (: )
אוכלת חסה, סלמון, אבוקדו, חופן אגוזים והרבה דברים טובים ובריאים. וכן, גם פנקייקים ושוקולד נוטלה ופסטה ברוטב שמנת ו- בחיים לא דלת שומן ! (:

אבל הכי חשוב – אני מזינה את עצמי כל הזמן בתזונה תודעתית משובחת.

והנה תרגיל ששמעתי מפאולה רוזנברג המדהימה:

אם הגוף שלכן היה מדבר אליכן – מה הוא היה אומר?

תרשמו- תרשמו:

במשך יום שלם תכתבו את כל המחשבות שלכן לגבי הגוף שלכן (במקום לכתוב כל היום מה אכלת ולרצות להרוג את עצמך בסוף היום)

אנשים שעשו את זה מדווחים שלאויבים הכי גדולים שלהם הם לא היו מדברים כמו שהם מדברים על עצמם כל היום.

אז למה את מדברת ככה לעצמך? מרעילה את עצמך לגבי הגוף שלך שנושא אותך?

כמה אפשר לספוג עלבונות?

כשמתעסקים עם דיאטה, אין פניות נפשית לאכול בריא, כשאומרים לגוף להימנע הוא רק רוצה לאכול (אולי לא באותו רגע אבל אחרי חודשיים)

כמה זמן אפשר להחזיק מעמד?

במסגרת שאלות ותשובות (אישיות!) שהיה לנו כאן, כתבתן לי הרבה שאלות על התזונה שלי, החלטתי לרכז כאן. בפוסט נפרד.

כשהתחלתי לכתוב את הפוסט, היה לי ברור שלפני הכל, צריך לשנות את השיח ביחס למשקל ותזונה לכל הנשים הנפלאות שנמצאות עכשיו בהיריון
(בשעה טובה יקרות!) או שהן אחרי לידה (גם שנתיים אחרי לידה, אישה היא עדיין אחרי לידה ונושאת איתה משקל מחשבות עודף ועצום!)

אז החלטתי שאקדיש את הפוסט לטובת הנושא הזה שבוער בי ויצא שזה הפוסט הכי ארוך שכתבתי אבר!

האמת שאני יכולה להמשיך לדבר על הנושא הזה ימים ולילות… ובכל זאת, השתדלתי להביא כאן את עקרי הדברים,
הרגשות והמחשבות שבעטו לי חזק בבטן (יחד עם הבייבי בפנים (: )

מה לקחת מהפוסט? מה נגע בך?

כתבו לי בתגובות, מחכה מאוד!

מאחלת שיהיה לנו חג שבועות מלא בהזנה רוחנית וגשמית – עם מינון, הנאה, תשוקה, קבלה, הכלה והרבה מאוד אהבה.

כל הבגדים שלבשתי כאן של המעצבת המוכשרת אבישג ארבל, היא ללא ספק יודעת מה נשים רוצות (:
קישור לאתר

תודה לצלמת ורד פרקש המדהימה על צילום רוב התמונות שהופיעו כאן (כל מה שלא צולם בבית במושב היה באחריותה…)

נ.ב
אתן זוכרות מה יש לנו בחודש יוני, כן?!
אני והמגדלור חוגגים יום נישואין, מה שאומר שהמגדלור יתארח כאן בפוסט זוגי מיוחד במינו!

הנה סרטון לוקים בו אני מדגימה למגדלור את האופציות השונות לחג (:

אוהבת אתכן,
דוכסית