ועכשיו החיוך שלך יהיה בעיקר רפלקס, ואמא שלך תחייך אלייך בחזרה ותאמין שאת מחייכת למסירות שלה. מגיע לה, תתני לה רפלקסים של חיוכים עד שיכאב לך בלחיים, זה נותן לה כוח.

ויום אחד יהיו לך שיניים והחיוך שלך יהיה חיוך מלא ואמתי, אל תפסיקי בחיים לחייך אותו, לחייך אל חייך.

ויום אחד כשתגדלי, מישהי בכיתה תגיד לך שהשיניים שלך עקומות, לא צחות, לא יפות כמו שאת חשבת בחיוך הגדול שלך, זה שחשף 32 שיניים.

יש לך 2 אפשרויות:

האפשרות הראשונה היא ללכת לילדה הזאת, לחייך כמו שאת יודעת ולשאול אותה "מה מפריע לך?"
להתבונן לה בתוך העיניים, עם העיניים הגדולות שלך, הסקרניות, הקצת מבוישות, ולהקשיב לה.
להיות בשבילה אוזן, לב, עולם.

תביני, היא אומרת את זה כי קשה לה עם משהו, כי חסר לה משהו, כי כואב לה. בטוח תמצאי לה מקום בלב הענקי שלך.

האפשרות השנייה היא להתבונן בה מרחוק, יש לך תחושת בטן טובה, תלכי איתה, לא נגדה, אחרת תכאב לך הבטן הרבה שנים אחרי זה, הבטן והלב,
במקום שיכאבו לך השרירים של הלחיים, רק הם צריכים לכאוב, מאושר, כמובן.

אז תלכי אחרי מה שאומר לך הלב ואם היא מהילדות האלה שרק רוצות לזרוע רוע בלי לקבל טוב, אל תכריחי אותה.
יש אנשים כאלה בעולם, את לא צריכה לחנך אף אחד (בינתיים) את צריכה לגדול ולהאיר את העולם.

תשני את עצמך, את הדרך שבה את מסתכלת על עצמך, אל תנסי לשנות אנשים אחרים, זה רק ייקח לך את כל הכוח והשמחה ואת חייבת לשמור על עצמך.

תקשיבי לי ילדה שלי, ילדה שבי:

אין לך אפשרות שלישית, את מבינה אותי???????

האפשרות שחשבת שהיא אופציונלית והלכת איתה שנים רבות: בה את מסתירה את החיוך שלך, כובשת אותו בתוך הלב או מסתירה אותו עם כף היד – לא קיימת.
בואי נהיה אובייקטיביות: החיוך שלך לא מושלם אבל היי, הוא שלם!

הרבה שנים ככה הסתובבת בעולם, משפט אחד של ילדה אחת חרץ את גורלך.

זה לא צריך להיות ככה, אסור שזה יקרה לעוד ילדים, אני כותבת את זה כדי שאם יש פה אמא שקוראת אותי עכשיו שתדע שכל מה שהיא תגיד לילדים שלה ייקבע כל כך, יהיה משמעותי כל כך, החברה בחוץ לא תמיד עושה חסד עם הגוזלים שלך. אמא.

בגיל העשרה, היה אפשר לקחת אותי לאורטודנט וליישר לי את השיניים,
כי אם משהו מפריע אני מאמינה שצריך לשנות אותו ואם אי אפשר לשנות אותו אז חייב לקבל אותו.

רוב הילדים צריכים יישור שיניים, לא?!

אמא, תסתכלי על השיניים של הבת שלך, תחייכי אליה, תשאלי אותה אם היא אוהבת את השיניים שלה, את הגוף שלה, את השיער שלה,
איך היא מרגישה לגבי כל הדברים האלה? נוח לה עם עצמה? היא אוהבת את עצמה?
זה בונה את העתיד שלה, זה מחזיק לה את השמים, זאת אבן דרך בהתפתחות שלה.

האבן הכי חשובה, האבן-דרך הזאת תוריד לה אבן מהלב, תוריד לה הרבה משקל שהיא עלולה לשאת איתה על הכתפיים.
להסתיר את השיניים, להעדיף לא לחייך, זה עושה שסעים בלב, אמא.

גם אם יהיו אנשים שיחשבו ש "זה לא כזה נורא", "מה הביג דיל?" "זה דווקא חינני, חוסר השלמות הזאת", אם זה מפריע לילדה שלך, קחי אותה לאיש מקצוע,
לכי איתה לאורטודנט, תנסי להיות אובייקטיבית בשבילה.

יכול להיות שיש לה הפרעת אכילה (או כל דבר אחר שמפריע לה) אם היא בטוחה שהיא שמנה והיא לא, באופן אובייקטיבי.

תיקחי אותה לתזונאית שתבנה לה תפריט עם כל אבות המזון, שלא תפתח הפרעות אכילה. שלא תרעב, שלא תבלוס, שלא, בבקשה!

במקרה שלי, בגילאי העשרה, כשהורים צריכים לקחת את הילד לאיש מקצוע בנושא שמפריע, ההורים שלי הפרידו כוחות,

יום אחד כתבתי פוסט בבלוג "שני בתים וגעגוע", לא רוצה לשים פה לינק, שלא תלכי לשום מקום, הנה מגיע החלק הכי חשוב בפוסט הזה:

אמא שלי נתנה לי את כל האהבה שבעולם. עד היום. אמא שלי לביאה, לא פחות.
אני כותבת את זה ואני מרגישה שכל מה שאומר יהיה בגדר "חילול הקודש", אמא שלי היא אם האימהות.

עם כל האהבה וההזנה והאור שהיא, אמא שלי לא הייתה במקום של לשאול שאלות.
ילדים חייבים שישאלו אותם, זה שאתם נותנים להם את כל העולם,
זה מעל ומעבר, אני מצדיעה לכל האימהות שבעולם, אבל אמא, תקשיבי רגע, ילד צריך שתשאלי אותו "מה מפריע לך?"

ואני אומר את זה שוב, תשאלי את הבת שלך: "מה את אוהבת בעצמך?" תמצאו יחד נקודות זכות של אהבה, של קבלה, של שינוי.

אל תגדלי אותה להיות דוסית.

תגיעו ביחד לשיח של כף זכות, של כבוד עצמי, הכף הזאת תיתן לה הרבה כוח, תגדל אותה להיות דוכסית.
מגיע לה. מגיע לך.

ככה היא תגדל ברוח חופשית, בלי עקבות, בלי כאבי בטן ולב. אחרת, זה לוקח זמן להשתחרר מכל זה, אמא.

לפעמים זה לוקח עשר שנים אולי יותר…

לפעמים, במקרה אחד שאני מכירה באופן אישי, תהיה ילדה שביום הולדת 30, המגדלור שלה יצלם אותה מחייכת, חיוך אחרון עד לפעם הבאה, המושלמת שלה.

מפה, היא תלך לאורטודנט, זה שסידר את השיניים למגדלור כשהגיע לגיל מצוות, ועכשיו הם יסגרו יחד מעגל, הוא ישים לה קוביות על השיניים.

עד יומולדת 31.
בשבילה, בשביל כל הילדים שלא שמו להם עדיין.

מזל טוב ילדה גדולה שלי.

מה לבשתי?

השאלה הזאת הפעם מרגשת אותי במיוחד.

הגעתי לגיל 30 וזה אומר שהגעתי לגיל שאפשר להתחיל 🙂

תמיד אהבתי אופנה נשית מכבדת, ראויה, מאפשרת.

בזמן האחרון התמזל מזלי והכרתי את המותג הנשי "גלבייה", בפוסט הזה ובפוסט הבא אני מרימה לעצמי מסיבה וחוגגת עם שמלות קסומות שלהן.

כשהשמלה שלך מושלמת, כל מה שאת צריכה זה ניצוצות של כסף או זהב שישלימו לך את הלוק.

אני אוהבת תכשיטים שיש להם נוכחות אבל עדיין לא גונבים את ההצגה.
ואז הגעתי לסטודיו של רחלי מעצבת תכשיטים בגן יבנה, אמנית בחסד עליון.
שם הבנתי שיש תכשיטים שלא צריכים "לגנוב" את הצגה, הם- הם ההצגה הכי טובה!

כל היופי הזה ועוד… נמצאים כאן.

ללוק התכלת החלטתי להוסיף קצת צבע…
בחרתי בשרשרת מקסימה של המעצבת אורית, השרשרת בשילוב חרוזים אדומים,
כל כך התאימה את עצמה לסרט בשיער, ובכלל, לכל האאוטפיט שלא יכולתי לומר לה לא…

טיפ לדוסית בשיק: 
תמיד ראית את השרשראות הארוכות האלה ואמרת לעצמך: הן דורשות מחשוף ואני לא…. ?!

אני גם בעד לשמור לעצמי את הפרונט 🙂 לשם כך, סגרתי לגמרי את החלק העליון של השמלה והנחתי עליה אחר כבוד את השרשרת הארוכה שרק מוסיפה הידור ללוק.
תוכלי לראות את הלוק המלא עם השרשרת האמורה – גלגלי 2 תמונות מעלה…

כובע תכלת לבן – RACHEL
כפכפים לבנים – TWENYFORSEVEN
סנדל עם חרוזים צבעוניים – NINE WEST
סרט בשיער – אוסף אישי

פינת ההודיה

בטח אתן מכירות את "מיסמס" האיש שכותב משפט אחד ביום, פרשת שבוע ועוד מיני הגיגים שטוב לשטוף בהם את העיניים והלב.

עידו גרינברג היקר, יש לי משפט אחד בשבילך:

ברגע שלבשתי את החולצה שלך "אוקיי, נולדתי ועכשיו מה?"
הרגשתי שאתה מבקש ממני לענות על השאלה הזאת. "מה עכשיו באמת? תגידי, מה יושב לך על הלב?"

החולצה שלך היא הזמנה לעירום של הנפש.

ואחרונים חביבים, Montresor

תגידו, מה עושים עם כל היוקרה הזאת?
תודה על מארז חגיגי, מרגש ומאוד מיוחד. זה עשה לי את היום (הולדת).

שתהיה לכולנו שנה של מציאה, של שיבה הביתה, של אהבה, וכמו שאמא שלי אומרת: שנה עם הרבה שמחה ואמונה!

גמר חתימה טובה,
דוכסית