ככה אמרתי לעצמי.

כן, אני יודעת שהמשפט הזה נשמע יותר טוב באנגלית. אבל אם זה עובד בלע"ז, למה שזה לא יעבוד גם אצלי? ככה אמרתי לעצמי ושוב הייתי מזייפת. ושוב…

וזה לא קל לזייף.

הייתי בת 18, שיא גיל ההתבגרות.

ההורים מתגרשים, המצב הכלכלי בכי רע. המצב הנפשי בכי רע. אין לנו קורת גג. בדיוק סיימתי לימודי תיכון, הייתי אמורה להתחיל שירות לאומי. הייתי במצב הכי גרוע שאני זוכרת בחיי. נקודת שפל. אין אור בקצה המנהרה. קור ירושלמי שחודר לעצמות. חושך בלב.

נראה לי ששם התחילו הכאבים בבטן. דלקת במעיים. מחלה אוטואימונית שהגוף תוקף את עצמו כדי לשרוד.

לא היה לי מושג בתזונה או בחיים בכלל. הייתי חיה על 6-7 כוסות קפה… וחלקים גדולים מהיום הייתי מבלה בכאבי תופת ויציאות איומות בשירותים של בית משפט לעניינים מקומיים בירושלים -שם התנדבתי לשירות לאומי. בלי עתיד. בלי תקווה ובלי אף חלום.

שנאתי את עצמי, שנאתי את הגוף שלי, שנאתי את המבטים של הבנות במשרד איתי (בגלל הבילוי בשירותים והיעדר נוכחות פעילה בעבודה לעיתים תכופות) שנאה וכעס היו הרגשות העיקריים שגרו אצלי בלב ובבטן.

כעסתי על הבית שגדלתי בו. כעסתי על ההורים שלי. שנאתי את החיים וכעסתי על אלוהים.

הייתי אבודה. מבוהלת. מבולבלת וליטרלי חסרת כל.

אני לא ממש זוכרת מה עשיתי כל חודש ב 800₪ שקבלתי לחשבון הבנק מהשירות הלאומי אבל אני זוכרת שהייתי מחכה להם בכיליון עיניים. הייתי צריכה לשרוד.

הרגשתי שהחיים אכזבו אותי. הגוף התפתל מכאבים ובמקום לרחם עלי ועליו, הייתי במאבקים איתו. הייתי מרעיבה את עצמי עד שאבדתי את החשק לאכול ואת החשק לחיות.

זה היה מעגל אימים.

הייתי נמנעת להביט על עצמי במראה. לא אהבתי את הבבואה שהשתקפה שם.

ראיתי צער ואכזבה ותסכול וכמובן שנאה וכעס שהיו מנת חלקי.

כמעט חצי חיים עברו מאז.

בראש השנה הקרוב אהיה בת 35.

אני עוצמת את העיניים, משקיטה את הרעשים מסביב, נכנסת עמוק לבטן, לפצע הזה, לכאב. למקור הדימום.

וקודם כל אני רוצה לחבק.

לחבק חזק את אפרת של גיל שנתיים שהיא זוכרת שאומרים לה על הבטן העגולה שלה, המשתפלת החוצה מהחיתול: איזה בטן עגולה יש לך. והיא תגדל עם הרגשה שיש לה בטן. וזה משהו שהוא לא בסדר. שצריך להסתיר. לכסות. וכשיגיע הרגע, כשהיא תהיה בנקודת השפל של החיים, בגיל 18, תהיה פגיעה כל כך עמוקה בבטן הרכה. החשופה. הפגיעה. זאת ששמרה לאורך הילדות כל כך הרבה דברים בבטן. בפנים.

ואז יגיעו הכאבים האיומים שמשבשים את החיים ומנהלים אותם בקצב אחר.

היום, אחרי חצי חיים מאז, אני יודעת שזה היה תחילתו של המסע שלי.

לרגע, ברשותכן, אני קופצת לגיל 30. היום שבו הפכתי להיות אמא.

ביום שנכנסתי להיריון עם ארייה, הכל השתנה.

פתאום יש לי בטן. והבטן הזאת היא לא משהו שמתכווצים בגללו, או מסתירים אותו. או חוששים ממנו.

להיפך, בהיריון, בתזמון מושלם, אין דלקת מעיים. המחלה בנסיגה מוחלטת. אין התקפים. אין כאבים.  9 חודשים שאת חיה על ענן.

את יכולה לקום בבוקר להתארגן וממש לצאת מהבית, בלי להתפתל מכאבים בלי לרוץ שוב ושוב לשירותים. בלי סבל.

נראה לי שקוראים לזה חיים.

נוסיף לחוויה הטובה החדשה שנוצרה אצלי- את הדימוי גוף החיובי שיש לי בראש על הריון, וזה היה הרגע שנכנסתי לאחת התקופות הטובות בחיי.

ואיך זה שיש לי דימוי גוף חיובי על היריון?

ובכן, כשהתחלתי לעבוד במשאבי אנוש ולסדר לאנשים עבודות בגיל 20 או 22. פגשתי שם את חגית, חגית הייתה רכזת גיוס והשמה וכשהלכתי אליה אחרי השירות הלאומי לחפש עבודה, היא שאלה אותי אם אני רוצה לעבוד איתה, שם. בחברה שהיא עבדה בה ובעצם למצוא לאנשים עבודות.

בהתחלה חשבתי שהיא צוחקת עלי, ומהר מאוד הבנתי שהיא הייתה שליחה טובה.

גם בתקופות של חושך על פני תהום, תמיד, תמיד, אלוהים שולח קרן אור.

והיא הייתה קרן אור והייתי חשופה במשך 9 חודשים להיריון שלה שהיה הדבר הכי טוב עלי אדמות. קליל, נעים, יפה. מטופח, שמח, מאוזן.

אני זוכרת שהסתכלתי עליה בהערצה. למדתי ממנה הכל על גיוס עובדים ועל קורות חיים ואיך לעשות חיבורים בין אנשים לתפקידים.

וגם על תזונה, וגם על היריון.

ככה, בלי מילים, רק התבוננתי בה ושם הבנתי שהיריון זאת מתנה. ועם הידיעה הזאת הסתובבתי בראש.

היריון זאת מתנה. את יכולה לעשות הכל גם בחודש תשיעי. לרוץ ולטייל ולעשות הכל כי את מגדלת חיים בבטן.

ועם המחשבה הנפלאה הזאת גדלתי.

וכך, בגיל 30, כשהייתי בהיריון עם ארייה, הייתה לי בראש האמונה החזקה הזאת שקבלתי מתנה.

אז אפילו דלקת המעיים נעלמה. הכל.

ושם, בהיריון, כולם מחמיאים על הבטן היפה והגדולה ועל הפלא שגדל בתוכי.

פתאום לא התביישתי בבטן. פתאום הבטן היא משהו טוב ומבורך להראות לעולם.

החוויה האישית העמוקה שנחרטה לי בלב על היריון, בשילוב החוויה החיובית שקבלתי מהסביבה – גרמו לתקופות ההיריון והלידות שלי להיות טובות ב"ה, להיזכר בגוף כחוויה חיובית.

הנפש זוכרת אבל הגוף זוכר פי כמה.

פתאום הייתי מסתכלת על עצמי, לראשונה בחיי, בגיל 30, בלי כאבים פיזיים ובלי כאבי לב ורחמים.

ופתאום ראיתי אותי.

ראיתי אישה. אישה ששרדה.

ופתאום נדלק האור.

נדלק האור בעיניים. נדלק האור בלב.

הרגשתי פיזית שאני מתבוננת בעצמי ולראשונה בחיי אני ממש בריאה.

ממש בריאה.

ממש.

וזה היה פלא.

וזה הרגיש כל כך טוב.

המבט החומל הזה, האוהב הזה, המבין, המכיל, המאפשר.

מאפשר לבטן לגדול בלי כאבי לב מיותרים. מאפשר לי לגדול בתוך החוויה הזאת.

ושם הבנתי מה ההבדל בין לשרוד את החיים בחדרים החשוכים לבין המקום הזה שאת ממש חיה, מרגישה טוב מבפנים ומבחוץ ואיך ההרגשה הפנימית משפיעה על החיצוניות על הרצון לטפח, להשקיע, לקבל, להכיל, להיות בשביל.

ביום שבו נוצרו בתוכי חיים, נולדתי מחדש.

נולדה אפרת שלא מתנצלת על הבטן, שלא מפחדת להתבונן בעצמה, שלומדת שזה מבורך להשקיע בגוף ולתת לו אהבה, הוא מחזיר פי כמה.

וככה עוד היריון ועוד אחד, ועוד. ב"ה. שלושה. רצופים. מלאים בניסים וחסדים על טבעיים.

כשעל כולם מרחפת חווית חיים חדשה.

זה לא רק שנולדתי מחדש, נולדה בי האמא שאני. שזה בפני עצמו מרגש ומטלטל ועצום כל כך.

נולדתי לחיים חדשים. לחוויית חיים חדשה. קבלתי הזדמנות לחוות את הגוף.

והייתי שם בשבילי.

שם התחלתי להיות עבור עצמי, עבור הגוף שלי, שם התחיל המסע החדש של חיי.  

במשך תשעה חודשים גדל אצלי תינוק בבטן, ובמקביל, נולדו בי תחושות חדשות וטובות, רגשות של קרבה לגוף שלי, הזדמנות להתבונן. לא להתכחש, לא לכעוס, לא להרעיב.

להיות. לאפשר. להשקיע. פתאום את מורחת קרמים נגד סימני מתיחה. פתאום יש השקעה של זמן וכסף ואנרגיה. והדבר הזה הוא לא סתם. כשאת משקיעה ומורחת ומתבוננת ומספרת לעצמך בראש סיפור חיובי על כל האירוע הזה- נוצר אירוע חיובי. אי אפשר אחרת .דומה מושך דומה זה לא רק "סוד" של ספר על מגנוט, זה ממש חוויית חיים.

והגוף החזיר לי אהבה.

משהו בלב השתנה, נפתח, התרחב. וזה השפיע על כל חלק בגוף. פתאום נהיה לי אור בפנים. התחלתי להשקיע גם במוצרי טיפוח זוהרים ומאירים.

שם, בהיריון הראשון עם ארייה לפני חמש שנים, התחיל המסע שלי הביתה.

אל עצמי. אל תוכי. אל אהבתי שלי, אלי.

והרגשתי חזק איך החוויה הפנימית משפיעה על החיצונית ולהיפך.

בדיוק אבל בדיוק כמו ילד קטן שתטפחי אותו ותשקיעי בו ותאמרי לו כמה הוא אהוב ורצוי ויפה בדיוק כמו שהוא ולא תאמרי לו מה לא בסדר בו ומה הוא צריך לשנות, ככה בדיוק. יפה וראוי ויש לו מקום.

ככה בדיוק מצאתי לי מקום בגופי.

ככה מצאתי מקום בנשמתי.

אהבה מולידה אהבה. זה לא סיסמאות. זאת באמת יכול לשנות חוויה של חיים ומציאות.

ומהיום שהפכתי להיות אמא, חוויית החיים שלי השתנתה מהקצה אל הקצה.

ועדיין, כשאני עם עיניים עצומות, אני רוצה לומר לאפרת לפני 18 שנים כשחברה שלה ריקי הזמינה אותה ליום הולדת והיא סירבה להגיע.

סליחה.

סליחה אפרת. סליחה שאמרת לריקי שאת לא באה ליום ההולדת שלה כי את עסוקה. סליחה ששיקרת. זה לא היה נכון. לא היית עסוקה ולא היה לך שום דבר מעניין בחיים.

אבל כשהזמינו אותך ליום הולדת – לאירוע החברתי הראשון שאת ממש זוכרת שאת מסרבת ולא מגיעה ויושבת בבית ובוכה בזמן של המאורע.

סליחה.

סליחה שחשבת שהגוף שלך לא ראוי. סליחה שחשבת שאין לך בארון מה ללבוש שיחמיא לך. סליחה שלא היה לך בארון בגד שמשמח אותך. שמראה אותך לעולם. כמה את יפה בדיוק איך שאת.

סליחה.

זה מרפא את הלב לעמוד מול המראה ולשמוח בך.

סליחה אפרת, סליחה שעמדת מול המראה בגיל 18 או 20, וכעסת ובכית ולא אהבת ושנאת.

שנאת את עצמך כל כך והרגשת שהגוף אכזב וחווית הבריאות האיומה השפיעה על חוסר האהבה וחוסר קניית בגדים מתאימים והחוסר הזה הוליד כל כך הרבה כאבי לב.

כולם ביום הולדת ואת בבית. מרגישה שאין לך מה ללבוש (והארון מלא בגדים)

אין. לך. מה. ללבוש.

אין לך בגד שראוי. את לא ראויה. לשמוח. להיות. לבלות.

ושם. ברגע הזה האמונה הזאת כל כך התחזקה בלב שלך ונחרטה בגוף שלך. אותה מסיבה שהפסדת כי לא היית ראויה ולא היה לך בגד ראוי, באותו יום, באותו רגע, החוויה הזאת נרשמה בגוף ובנשמה ולאט אבל בטוח הפכה אותך לכזאת שלא מגיעה לאירועים ולא אוהבת אירועים ואנשים ומתרחקת מעצמה, מתרחקת מעולמה, ונמצאת אי שם רחוקה.

רחוק כל כך, עצוב כל כך. לבד.

לבד עם התסכולים, עם כאבי הלב. עם השנאה העצמית.

קרה. קפואה. אנטי סוציאלית.

מבוהלת. מפוחדת. חסרת ביטחון.

10 שנים שהלב היה סגור.

שהנפש הייתה פצועה, פגועה, ללא קורת גג, חשופה לרוחות, חשופה לפגיעות, חשופה כל כך וכואבת כל כך.

אני עדיין עוצמת את העיניים ואני רוצה לומר לאותה אפרת:

בואי, בואי רגע נשמה שלי.

בואי.

בואי איך שאת. בואי מי שאת. בואי עם כל הרגשות שלך וכל המחשבות שלך וכל האמונות שלך.

רק תבואי.

את לא צריכה לשנות את הגוף שלך.

את שומעת אותי?

מבעד לדמעות ולבכי, את מצליחה לשמוע אותי?

את מוכנה לשמוע אותי?

את לא צריכה לעשות כלום.

רק להסכים לשמוע. רק להסכים לתת לעצמך הזדמנות.

הזדמנות לשמוע ולהכניס ללב מילים טובות, מילים מקבלות, מילים מכילות.

מילים שיש בהם אהבה. מילים שיש בהם אמת טהורה.

את, וכל אישה, לעולם, לעולם לא צריכות לשנות את הגוף שלהם.

גוף לא מחליפים ולא משנים.

גוף רק!!! מטפחים. רק משקיעים. וככה לאט לאט נבנית אמונה חדשה בתוך הלב לגבי הגוף שהוא משהו שראוי להביט בו, ההשקעה הזאת – של האנרגיה, הזמן, הכסף, לקניית מוצרי טיפוח ובגדים וכל מה שרלוונטי בעולם הפיזי – החיצוני – החומרי.

ההשקעה הזאת היא לא בזבוז כסף. הגוף שלך ראוי להשקעה וטיפוח ואהבה.

הגוף שלך ראוי. איך שהוא. ככה. עכשיו. לא ביום שתבריאי. לא ביום שהוא ישתנה.

רק ברגע שאת תסכימי לשנות את המחשבות שלך עלייך – ולעשות פעולות שיש בהם חמלה, קבלה והזדמנות לאהבה, רק אז תשתנה חוויית החיים הפנימית שלך.

אהבה לא נולדת מהתעלמות. מהכחשה. משנאה וכעס.

אם תעברי מול המראה ולא תעזי לקלף את הקליפות ולא תאמיני שמגיע לך מקום – לא יהיה לך מקום בעולם. לא יהיה לך מקום משלך.

לכל אישה מגיע המקום הזה עבור עצמה בעולם, והמקום בעולם, ההכרה, האהבה, תגיע באמת רק אחרי שאת תתני אותם לעצמך.

את ראויה ומגיע לך להיות מאושרת ושמחה, וזה- אפשרי עבורך.

רק את המשפט הזה תגידי לעצמך מול המראה. כל יום.

הגוף שלך בריא ומושלם, בדיוק כפי שהוא.

רק את המשפט הזה תגידי לעצמך מול המראה. כל יום.

היגדים חיוביים, כשאת מתבוננת במראה ורואה את העיניים שלך, ורואה את הדמעות שלך, ורואה את כאב הלב שלך יוצא החוצה עם הדמעות. זה מרפא.

זה מרפא מחלת מעיים. יותר מכל ניסוי תזונתי שעשית על עצמך כאילו היית עכבר מעבדה.

תקופות בלי גלוטן, תקופות בלי מוצרי חלב, תקופות בלי קמח כזה או אחר.

ואיך זה כשאת בדיאטה -המחשבות שלך רעבות כל כך.

זקוקות למזון מנחם. זקוקות לאהבה.

כי יש שם חוסר.

יש שם משהו שצריך למלא.

וזה לא אוכל. כי אוכל לא יכול לבוא במקום אהבה.

שום דבר בעולם לא יכול לבוא במקום אהבה.

ארון בגדים גדול ככל שיהיה לך, לא ייתן לך את התחושה וההרגשה שאת ראויה להתלבש ולהרגיש טוב עם עצמך, אלמלא את החדרת לעצמך את האמונות האלו.

בהתחלה, לא ממש האמנתי לעצמי.

אחרי הלידה של ארייה הייתי מסתכלת על הגוף שלי, ואחרי תשעה חודשים של אהבה והשקעה ונתינה ואמירות חיוביות, פתאום, גם כשלא הייתי בהיריון, הבנתי שזה אפשרי. שמותר לי לקבל את עצמי, להתבונן על עצמי, לטפח את עצמי.

בהיריון של ארייה, שמתי קוביות על השיניים העקומות עוד מהילדות, בהיריון של ארייה צבעתי את השיער בגוונים שכל כך רציתי, בהיריון של ארייה קניתי בגדים שמשמחים אותי.

והחוויה הזאת נשארה איתי אחרי, והתחלתי להעמיק בגוף שלי, ובהמשך גם בנפש שלי.

התחלתי טיפול תזונתי אצל רופא פרטי, התחלתי ליטול תוספי תזונה, התחלתי להשקיע בתזונה שלי, התחלתי להתייחס לעצמי בכבוד הראוי.

התחלתי להאמין שמגיע לי.
התחלתי לתת לעצמי מקום. מקום בעולם. מקום בלב שלי. מקום בלב של אחרים.

זה לא היה קסם. בהתחלה לא מאוד האמנתי לעצמי, הגוף התנגד. ניסה להיאחז במוכר ובידוע.

אזור הנוחות שלנו הוא גם אזור הנכות שלנו.

הגוף ממש הופך להיות נכה במקומות מסוימים שאנחנו לא זזות משם.

הנפש הופכת להיות נכה במובנים מסוימים.

נכה רגשית, נכה פיזית, עם כאבים כאלה ואחרים.

ואמרתי לעצמי רגע, אם אני אומרת את זה וזה אפשרי וקורה,

אפשר גם לזייף את דימוי הגוף שלי כשאני לא בהיריון.

בהתחלה זייפתי. עשיתי כאילו שאני מאמינה לעצמי. בהתחלה לא האמנתי שמגיע לי. אבל המשכתי ליצור טקסי ארוחות מושקעות בריאות ומאוזנות, למדתי להנות מקינוח שווה בלי לכעוס על עצמי, בלי להעניש את עצמי ובעיקר בלי להעמיד את עצמי למשפט. ממש להנות מהביס. להנות מהרגע.

אני חושבת שהרפיתי קצת את הסטרס שהיה לי להוכיח שאני ראויה. להוכיח שאני בסדר (מה שניסיתי לעשות שנים רבות, כשהכל היה כל כך לא בסדר ולא העזתי לומר את זה, פחדתי לנפץ את התדמית ואת חומות ההגנה)

הקפדתי על תזונה, על פעילות גופנית ככל שניתן.

למדתי לתת לעצמי מקום.

כיום, ב"ה, אני שמחה לקום בחמש בבוקר לתפילה, להוקרת תודה, לצעידה, למדיטציה, לכתיבה. לנוכחות בהוויה. להתבוננות במראה. להיגדים חיוביים. זמן להתלבש, להסתדר. לראות את עצמי במראה. זמן לעצמי. מקום בשבילי.

והיום, אני יודעת שאותיות מחלה דומות כל כך לאותיות מחילה.

כשאין מחילה, יש מחלה.

היום אני לומדת לסלוח.

לסלוח לעצמי, לסלוח לבית, לסלוח להורים, לסלוח לסביבה.

הסליחה מביאה המון חמלה, מביאה קרבה, מביאה הזדמנות לשינוי.

היום, ב"ה, לראשונה בחיי, אני כבר לא צריכה לזייף את זה.

אני אוהבת את עצמי, אוהבת הגוף שלי, אני אוהבת את החיים ומרגישה שהחיים אוהבים אותי.

והאמת הזאת היא ניצחון גדול עבורי.  

אין לי ספק שכדי לרפא את עצמי לגמרי ולא להיות תלויה בכל הדברים החיצוניים הרבים שעשיתי כדי לשמור על מצב מעיים לא מבעבע (וזה שואב כמויות של אנרגיה….) אני רוצה להמשיך לטפל בחסמים רגשיים מהעבר, לגעת ולחבק את הילדה הקטנה שהייתי ולהמשיך את המסע שלי בצורה מודעת, בריאה ומחזקת.
 
כיום, ב"ה השלתי קילוגרמים שנוספו לגופי לאורך השנים בגלל חסמים רגשיים שהצבתי לאורך השנים… וכך זה בלי לעשות "דיאטה" ובלי לחסום מעצמי את תענוגות העולם הזה, אני משתדלת לאכול בריא ומאוזן, להתעמל, להתאמן על התודעה ויותר מכל – לשמור עליה, להזין את הגוף והנפש בכל מה שמקדם, משמח ומעצים אותי.
לדעתי, זה המתכון לחיים בריאים וטובים יותר.

לכל נערה וכל אישה יש את המסע שהיא עוברת בחיים.
אני מודה לה' הטוב על ההזדמנויות שנפלו בחלקי לאורך המסע שלי: בשנות העשרים רציתי בתת המודע (הלא מודע שהיה לי) לטפל בעצמי ומצאתי את עצמי לומדת לתואר ראשון בפסיכולוגיה ואחריו לימודי סטיילינג בשנקר.
בשנות השלושים לחיי, מאז שהריתי לראשונה, למדתי את שיטת סטיילינג תרפי של ד"ר טלי סטולובי, שיטת לואיז איי לריפוי עצמי ולאחרונה זכיתי להכיר את שיטת "המסע" של ברנדון בייס.

בזכות הכלים שאני רוכשת בכל יום מחדש וכלים טובים שאימצתי לאורך הדרך, אני מאושרת ללוות היום נשים ונערות בסדנאות שאני מנחה ולתת לכל אחת הזדמנות לראות את עצמה אחרת, להרגיש אחרת ולחוות חווית חיים מכוונת, בריאה ומאוזנת, וגם – מלאה בסטייל.

כן, זה אפשרי.  

אני מודה על צלצול ההשכמה שקבלתי בחיי,

מקווה לפגוש אתכן בקרוב פנים אל פנים, לב אל לב

וללוות אתכן במסע שלכן.

סדנאות העצמה וסטיילינג קבוצתיות לנערות / בנות מצווה

סדנאות העצמה וסטיילינג לנשים פרטיות – ובאירועי חברה קבוצתיים.

שלכן, באהבה

אפרת, דוכסית