כשנולדתי, לפני שמי, זה לא היה אישי
עדיין.
כשאמות
זה שוב לא יהיה אישי
שם
לא יהיו נכסים רשומים על שמי
לא יהיו לי, כנראה, תווי פנים או קווים לדמותי

ובין זה לזה
אישי כל כך
מי אני
מאיפה
לאן אני?

כמו עוד סיפור בספר שלא נכתב
כמו דף אחד הרוצה להיות שניים, בלי להרגיש את הקרע
בלי להבין את הרקע
כאילו שאפשר
אנסה,

טוב, אז ככה זה אצלנו:
יש את הבית של אמא ויש את הבית של אבא.
לא בחרנו
לא נשאלנו
גזירה משמים
כך אומרים אצלנו

היו שני בתים
עכשיו הגעגוע ביניהם
לא כאן (אצל אמא) ולא שם (אי שם, אצל אבא)
הגעגוע שאני

יש שיאמרו (ובצדק) כי געגוע הוא גיהינום בעולם הזה
רק נוכחות מושלמת ברגע הזה תגאל אותנו
מרצון אחר
שלא קיים

כי איך אפשר להשלים עם המציאות שעכשיו ולבוא בגעגוע למשהו שהיה, שיהיה?

בינתיים, החלטתי לטמון את כל מה שנכון בבית הקברות של התודעה ולאמץ את הגרסא הבאה:
אני שוכחת, משמע שכחתי
אני מתגעגעת, משמע אני קיימת 🙂

אני מתגעגעת
לבית של הציידות
לפארק המשפחה
לקפה עם אמא בבוקר
לזמן האיכות שהיא
לנוהל שלישי עם הבנות
לאיסלאם במוצ"ש (טוב, לא באמת 🙂 )
לרוטציה במתקן הכביסה
לריחות מענגים של אפייה
(אמא שלי תמיד דואגת שיהיה משהו טעים ובייתי, אחרת הבנות שלה יעברו לנוהל "קפה עם קפה")

אני מתגעגעת
לשיחות שאחרי חצות.
למסיבות המאולתרות (אתם בשביתה, או מה??)
לצחוק שלא נגמר.
לאמבטיה.
לפילאטיס.
לפתקיות שעל הדלת ("תעירו אותי ב 21:00 יש לי מבחן מחר!!!")
למרפסת.
לנוף.
לשיחת האודיו עם האחות שבקומה העליונה ("בחייאת, תביאי מים כשאת יורדת")
כאילו שיש לשאוב מים מהבאר והיא בעיר אחרת 🙂

לצאת לדרך חדשה

אומרים כי השגשוג במקום חדש הוא האור בקצה מנהרת הגעגוע

אז הבאתי קצת ספרים
וגם קצת רשימות שאספתי וגזירי עיתון (רובם הובערו בשריפת חמץ האחרונה, לא שהיו חמץ, פשוט עשיתי פסח:) )
ועוד כמה חפצים
הכרחיים
ואפשר עוד הרבה
ופשוט לא צריך
בלי גנדורים מיותרים
בלי "שיהיה"

כדי לא להיאחז
לא להיקשר
כדי למזער נזקים
שבלב
כי בחיים, כמו בחיים, יש לך משהו ופתאום הוא כבר לא.

אבל היי, לא רוצה להישמע מלנכולית
כי השמחה כבר כאן וגם האהבה עם ים הגעגועים באו להפר לי השקט
כמה טוב שבאתן הביתה, שלי 🙂

נ.ב
מישהי אחת, בקושי בת 19, הצליחה הערב להרטיט לי את הלב במופע מחול שצורב בעיניים.
היא נעה את הפחד, את החשש, את הקושי שבהיות בת להורים שפירקו את החבילה.
המישהי הזאת, הגישה על הבמה יצירת אימפרוביזציה מדויקת להפליא.
קוראים לה שרה והיא אחותי הקטנה.

היא רוקדת. אני כותבת. אחלה סידור, אה?

לילה טוב מאוד, 
דוכסית.

צילום: הדס עמר

מה לבשתי?
טוטאל לוק (כן, הכל!!) HOLISTER