זמן קריאה משוער: 4.5 דקות

היא לא הייתה ילדה ביישנית, אבל גם לא זרחה באור הזרקורים.
כדי להיות באור הזרקורים ולהחזיק שם מעמד, צריך בטחון עצמי. עמוד שדרה.
החברה לא עושה הנחות. אם את לא מיישרת קו – את נשארת בחוץ.
ותאמינו לה, קר שם בחוץ.

ואז היא גדלה, הילדה. והפכה לאישה, או לפחות ככה אמרו כולם.

ובין לבין, בכל פעם שהיא צריכה להתלבש (וזה קורה לפחות פעם אחת ביום) היא פותחת את ארון הבגדים,
ועולה בה זיכרון בגרות המלווה אותה מאותה תקופה ראשונית של ניצני נשיות,
עת הפך הגוף הנערי שלה, למשהו שצריך להלביש, להסתיר, להעלים, אם אפשר.

היא לא אהבה את הבבואה שהשתקפה אליה מהמראה ואת האישה שהיא צריכה להלביש.
ביום-יום זה עוד היה אפשרי. היו לה פריטי לבוש סטנדרטיים, היו גם סוודרים ו"שאלים" שאפשר ללכת בהם לאיבוד,
וזה בדיוק מה שהיא רצתה. ללכת רחוק מהגוף שהיא צריכה לשאת לכל מקום ונצמד אליה בכוח.
ממאן להיות עצמאי, נשי ואולי קצת יפה. מה יש?!

אבל כשהיו אירועים חברתיים היא העדיפה לוותר. גם בלי שהיא תבלוט או תלבש משהו פרובוקטיבי,
כי היא לא כזאת, היו רואים אותה. מביטים בה.
והיא עדיין לא ידעה איך להתמודד עם מה שהיא. היא לא ידעה לאהוב את מה שהיא. ומי שהיא.

היא לא הייתה שמנה, חשוב שתבינו.
אולי "מלאה במקומות הנכונים", כמו שאומרים.
ולה זה לא התאים. פרפקציוניסטית הסוגדת לשלמות ונראות מצוינת,
מידה 40 זה לא משהו שהיה ביכולתה להשלים איתו.

והיא אוהבת לאכול. משתדלת לשמור על תזונה בריאה.
נו, אבל אתן יודעות איך זה, תמיד יש את שעות הלילה המאוחרות שלא נרדמים ונגשים לארון המטבח או פותחים את המקרר, לבדוק אם משהו התחדש מאז הבדיקה האחרונה שהתרחשה לפני ארבע וחצי דקות.
העוגיות שהיא ראתה שם קודם, נראות אחרת לגמרי, אחרי ארבע וחצי דקות,
אז היא הרתיחה מים ועשתה קפה.

היו אומרים לה שהיא יפה, נשית. היא לא האמינה. לא הרגישה ככה.
יופי זה משהו שמרגישים. משהו שנובע מפנים ובמקרה הטוב, גלוי לעיני כל. מובע.

ומהותה הייתה נסתרת. מוחבאת.
בת עשרה מבולבלת שלא אוהבת את עצמה ואת השינויים הפיזיים והנפשיים.
אז היא בנתה חומות שניזונו מחוסר אהבה ואוכל נחמה.
לא נתנה לאף אחד להרים את המסך ולגלות את הנסתר, החבוי, המבוהל.

זה לא משהו שכולם יודעים, כדאי שתקשיבו.
בינינו, לקח לה עשר שנים להעז להביט על עצמה במראה כשהיא לגמרי עירומה.

זה לא היה פשוט, לפקוח את העיניים, לפתוח את הלב ולהתבונן במה שהיא רואה.
בלי שיפוטיות. בלי כעסים. בלי מחסומים ותדמיות שיצרה לעצמה.
בלי כובעים ותפקידים שצריך להיכנס אליהם ולצאת מהם ולהבין אותם
ולהיות בהם ולהתלבש בהתאם לקודים חברתיים שאסור וצריך ומותר.

מתוך שהכול נחשף וגלוי, משמעות חדשה נובעת ואופק המהות מתרחב ומובע.

לא עוד צמצום בעיניים של בני האנוש המבקשים להכניס לתבניות, למלא תפקידים ותדמיות
ולג'גלג בין משימות.
לא עוד השפעה תרבותית וטרנדים של אופנה שחולפים במהירות
לא עוד גשרים של חומר ורוח שצריך לחצות
לא עוד ספינה מטלטלת בים סוער של סיבות ומאורעות ותחושות של אשמה מתמדת מפני הצפון והלא נודע.

לא עוד מהות המתעטפת בעטיפה לא לה:

מהות חשופה ומפוחדת
כמו בימים עברו, בהם השילה מעליה את בגדי המלכות וחיפשה אמת בשדות זרים.

מהות הדוקה ומבוהלת
בימים אחרים, אחרי שכבר חזרה בתשובה, פתחה את הבלוג, עשתה הסבה, באיזה לילה אחד,
לפני זמן – מה, עברה לה מחשבה לסגור את הבלוג. לעזוב את ההתעסקות בחיצוניות, ביופי, בעולם השקר.
מאבק פנימי של טוב ורע, יצרים המשמשים בערבוביה.

שקט. התכנסות. התבוננות. רק היא והמראה.

רק נוכחות קיימת המאפשרת לנוע אל מימד אחר שאין בו מגבלה של שכל מצומצם.
הזדמנות להשיל היבטים עצמיים אשר אינם עולים בקנה אחד עם יומרות שאין להן בסיס פנימי המגבה את המעשים והרצונות,
המלבושים והתחפושות.

מתוך התמסרות לחקר צפונות, מורם מסך
ללא פרשנות מיותרת היוצרת פרדוקס בין הפנים והחוץ
נגלית המהות שמעבר לצורה שרואים בעיניים
נולדת מחדש קיימות שלא באה לידי ביטוי בחומר, בגוף, בגזרה, בנתונים שניתן לאמוד.

כאשר יש חוסר הלימה בין הבבואה החיצונית למקום פנימי, אין התפתחות
אין יכולת להכיל את המרחב החיצוני
לא ניתן להעניק אישור פנימי לעצמי
במקום כזה אין אהבה, אין חמלה, יש רק פחד ובהלה ורצון מתמיד לאישור מהסביבה

רק ברגע שהיא רצתה מאוד לגלות את התחביר הנכון,
למצוא שפה שתבטא כראוי רשת מקורות חדשים הנובעים מתוך הקיימים.

ערכים של פיוס וקבלה היוצרים שלום ומביאים הבנה וקרבה,
מסוגלות להכיל את מעמד ההתבוננות
ההשתקפות
ליישר הדורים, לרפא משקעים
להנכיח סולם ערכים חדש של קבלה עצמית,
הזנה פנימית שאין בה תלות בתכתיבים ואופנות חיצוניות
לראות עצמה מעבר לעיניים הרואות

לראות מהלב, לומר בקול ארבע מילים אלמותיות שהיא סירבה בתוקף להעניק לעצמה:

"אפרת, אני אוהבת אותך".

נשמע פשוט?

על מנת לבטא את החיפוש, אנו עוטות על עצמנו תחפושות ותדמיות ומלהטטות במציאות שאפשר לראות בעיניים.
כל אחת מאיתנו היא כלי קיבול שונה ומיוחד ואנו נעות כל העת להביא לכדי מימוש את הפוטנציאל הפנימי, הגלום.

ויש את ההרגשה הזאת, ש – מה זה כבר משנה מה לובשים? איך נראים?

עמוק בלב קיים רצון להגיע לעצמי המזוקק. למצוא את היופי. לממש את הפוטנציאל.

לקחת חלק בחוויה הקסומה הזאת שיש בה התנסויות ושימוש במערכת תדמיות שהמציאות מנפיקה,
ודרכה, בעולם הזה, ברגע הזה, להרחיב את היריעה, ליצור משמעות ועושר נתונים פנימי.

להשתעשע עם שלל הכובעים שיש בהם מן ההסתרה. שיש בהם אפשרות לגלות טפח ולכסות טפחיים.
הכובעים שאנו חובשות, התדמיות שאנו מאמצות, מערכת האמונות שאנו מחזקות,
מאפשרות לנו לנוע במשעולי ההתפתחות הפנימיים, לבטא את הכוח והעוצמה הנשיים.

להאיר פנים, להכיל את תהליך ההתפתחות בהתאם לספקטרום האישי של המקבלת ויכולת ההכלה שלה,
כך נוצרים חיים.

ככל שנטיב לדייק את הרצונות שלנו בבחירת הבגדים וככל שתהיה הלימה בין הפנים והחוץ.
השלמה, קבלה. כך הבחירה שלנו תהיה מודעת יותר.
תהיה ממקום בוגר. תתאים לנפש הילדה שבנו, שרוצה שמלה יפה, רוצה להעניק לעצמה את האישור.

כאשר נסכים לוותר על המוכר והידוע ונגלה סקרנות לנבוע מתוך היש, מתוך הקיים, מתוך מהות קיימת בלתי תלויה בהקשרים חיצוניים, ייפתחו בפנינו מנעד אפשרויות יצירתיות, מניפת צבעים, ביטויים של אור ואהבה.

לא יכול להיות שינוי חיצוני או נראות יפה ומטופחת לאורך זמן,
ללא מציאת יופי פנימי. ללא קבלה והיכרות בערך העצמי.

לא בכדי, גוף בריא שוכן בנפש בריאה. שום דבר בעולם לא יכול להיות תחליף חיצוני לדיוק פנימי ואותנטיות.

כל בחירה מחברת אותנו לאני או מרחיקה אותנו.

רק על ידי ההסכמה והאומץ להיות בנוכחות חשופה ומלאה, לעמוד בקומה זקופה,
מתוך גאווה (לכבודי נברא העולם) ומתוך ענווה (מעפר נוצרתי ולעפר אשוב)
וחיבור לתפישת עולם שיש בה אחריות אישית וקולקטיבית,
נכנסת משמעות חדשה לחיינו ובכך משנה את המציאות האישית שלנו לכזאת שיש בה מהות ושלכל בחירה שלנו חשיבות רבה.

לכל אחת יש רשת אמונות המגדירה את המסגרת שהיא חיה בתוכה.

אינספור פרמטרים הנובעים מהתפקידים שאימצנו לעצמנו והסביבה נתנה אישור:
אישה, דודה, אחות, חברה, עובדת במקום כך וכך, בת X שנים, משקל, גובה, צבע עיניים ומספר נעליים.
לקוחה ומעניקה שירות, מקבלת ונותנת, מעבירה, משנה, גדלה, כואבת, דואגת, שוכחת, בוכה, מחייכת, נעה לעבר העצמי ונעלמת, שותקת, מודדת את אורך החצאית, לובשת, חולצת, פוסחת, פושטת, מביטה, כועסת, מבינה, לא כנועה, לא מבוהלת, לא מנסה לרצות, לא שואלת, לא מבקשת תשובות, מתבוננת, מכילה, מתעוררת, מחברת גשרים בין עולמות, מבינה את משחק החיים, לוקחת בו חלק, לא ממיתה את עצמה, לא מפרידה את עצמה, לא מתנתקת, לא מצמצמת, מתבודדת לפעמים, מבינה את כללי המשחק, לא פורשת, משתנה, לא מפרה, קובעת מחדש, מתבגרת, מפויסת, נוכחת, מקשיבה ללב, פותחת את ארון הבגדים ולובשת את הבגד הכי יפה שהיא רואה,
מה היא חוגגת היום?
שאלה מצוינת! היא חוגגת את החיים.
היא חוגגת את הקבלה של העצמי. את הפיוס הפנימי, את ההבנה של היופי הפנימי ביצירה הבראשית.

בכל בוקר מחדש. גם כשאין לה כוח לשמח נשים. גם כשהיא מרוקנת בעצמה. הולכת לאיבוד. היא מחבקת את עצמה. משאירה את האגו בתוך ארון הבגדים. לובשת חיוך גדול.

מתוך שלא לשמה, כך בא לשמה, כך עובר החיוך לעוד מציאות של חיים שבראשה עומדת אישה,
דודה, אחות, חברה, עובדת במקום כך וכך בת X שנים, משקל, גובה, צבע עיניים ומספר נעליים.
לקוחה שהעניקה לעצמה שובר מתנה למישהי שאוהבים.

מה לבשתי?
שמלה: רק בנות
מעיל: טוויסט
תיק: קסטרו
תכשיטים: JS – בוטיק תכשיטי כסף וגולדפילד
מגפונים: GRASS
כובע: JUSTIN

צילום: אסתי דוד
איפור: תהילה מלכא

קוראות יקרות,

זה לא מובן מאליו שאתן מאפשרות לי לקחת חלק במסע הפנימי להיות איתכן לב אחד, מוח אחד,
לגלות את הגוון הייחודי של כל אחת מכן המכיל קומבינציות ייחודיות לה.
הרצון שלכן לחדש את המלתחה, להכיר את מבנה הגוף, לשנות את המסר,
מפעים בי כוח להתמסר לפנימיות שבי, ולמרות הכל, עדיין לא מובנת לי הנוסחה, אבל כשאני נותנת לעצמי – אני מקבלת מכן חזרה.

אין במפגש סטיילינג הוראה או הנחלה של ידע כי אם הזדמנות להתחדש, להתמלא, להתמסר ופשוט להיות.

תודה על האמון.

שלכן,
דוכסית