הבוקר, יום חמישי אפטר פורים, לקחתי את הטלפון שלי, שמתי אותי בידיים של מישהו שאני אוהבת, ורגע לפני שהמגדלור יצא מהבית, אמרתי לו: "מאמי, יש מצב שאתה מצלם אותי?"

והסתכלתי עליו, והסתכלתי עלינו, וחשבתי על ארייה, וחשבתי על בית, על ישראל, על לונדון שמאוד רצינו לטוס לשם בימים שבין פורים לפסח, בימים שארייה חוגגת יום הולדת שנה ואבא שלי (סבא שלה) עדיין לא ראה אותה בחיים האמתיים.

והסתכלתי למציאות בעיניים, ועליתי על הנדנדה, למקום הלא יציב הזה, שרגע את למעלה, בהיי מטורף ורגע את למטה, בדאון… והבנתי שאלו הם החיים וצריך לעשות התאמות, וכרגע, הכי טוב להיות בגמזו (גם זו(😊)
במוד של – גם זו לטובה!

אתמול, היינו כולנו בחופש. כירושלמית לשעבר, מוזר לי לעבוד ביום שושן פורים, אז החלטנו שניקח חופש ונצא לחגוג עוד יום את השמחה הגדולה בעיר הקודש.

לאור ההתפתחויות האחרונות, וויתרנו על בילוי הומה אדם. נשארנו כולנו בבית של אמא שלי,
מהר מאוד הבנו שכמה שנעשה פחות ככה יהיה טוב יותר. וככה באמת היה.

יום שלם בלי טלפונים, בלי מחשבות, בלי עשייה ממשית.
נוכחות. הוויה נפלאה. סבתא, בנות, נכדות. קוסקוס. שמש ונדנדה אחת קסומה.
אז הבוקר רציתי לשחזר (לתעד) את החוויה

וזה לא פשוט לאף אחד. המצב הזה. הבידוד הזה, חוסר האונים הזה.

כל כך חיכיתי לשגרת האביב האהובה!
התכוננתי להשקה חגיגית בבלוג, קמפיין "לפני ואחרי" שעבדתי עם לקוחות סדנת סטיילינג אישית בתקופה האחרונה, ובכלל, כל היומן בחודש מרץ היה מלא עד אפס מקום.
סדנאות, אירועי אופנה וברגע אחד הכל נמחק.

ככל שחלפו הימים ובהלת הקורונה גדלה (ובצדק) הבנתי שחלומות לחוד ומציאות לחוד.
הקמפיין שעבדתי עליו לא מתאים עכשיו.
צו השעה מחייב התאמה למה שקורה.

ומה קורה באמת?
לא מתכנסים יותר מידי, רק משפחה גרעינית.
לא טסים, נשארים כאן, בישראל. הסביבה בבידוד ומי שלא – מבודד את עצמו לדעת.
ולא רק היומן שלי קפא. הכול עצר מלכת – שבוע האופנה, חתונות, אירועים גדולים וגם כאלה שפחות…
המצב דורש היערכות מחדש, סדר עדיפויות שונה, קבלת החלטות בזמן אמת.

הישמרו לנפשותיכם, משנה זהירות, ובעיקר – אם זה לא ממש דחוף, תישארו בבית, או קרוב לבית.
בקיצור, הכי בבית – בעולם!

כבעלת עסק עצמאי, שצריכה ומשתדלת לחיות באמונה, המצב הנתון מערער מאוד או מחזק מאוד.

כי אם בשגרה אני אומרת לה' שאני עושה רק השתדלות, הכי טוב שאני יכולה – אבל השתדלות בלבד כי אין לי עירבון על ההצלחות, על ההכנסות.
אז עכשיו אני שואלת, מה ההשתדלות הנדרשת ממני?

כי הקמפיין שהזכרתי בהתחלה – הוא הכי השתדלות – ואז בום. לא רלוונטי. לא אקטואלי, לפחות לא כרגע.

ותמיד ברגעים האלו, של חוסר אונים, שאני לא יודעת מה אני צריכה לעשות, מה התפקיד שלי כרגע, מה השליחות, אני יודעת שבסוף היום, ולא משנה באיזה יום, הדבר היחידי שבאמת נדרש ממני על הפלטה הזאת הוא:
להיות בשמחה.
והחודש הזה – זאת מצווה כפולה. ולאור הקורונה – זאת מצווה שמדבקת, תרתי משמע.

אז הנה משהו ממש משמח.
המשהו הזה, היה חלק מהקמפיין שהיה צריך לעלות היום בבלוג,
והצלחתי לבודד אותו (כמצוות השעה) מהכול ולהציג לכן רק אותו, כמו שהוא, הכי יפה, רענן וחדש שיש.
והוא – הכי רלוונטי עכשיו והוא – הכי משמח אותי בעולם עכשיו.

אז בואו נגיד שלום למי שסיים את הקריירה שלו בחיי ובחיי העסק שלי ותעשו מקום (של כבוד) לדבר החדש הבא:

בזמן האחרון הרגשתי שהלוגו הקודם כבר לא מייצג את מי שאני.

פניתי למיכל טראב, האישה ושפת המיתוג הכי חדשנית שפגשתי.

נפגשנו ובתהליך מיוחד ומרגש בנינו לי יחד (המקצועיות והביצוע שלה – החפירות שלי (: ) את השפה המיתוגית החדשה לעסק שלי.

מגיע לבלוג, לא?

ואני כל כך שמחה שבחרתי באשת המקצוע הזאת. מיכל סבלנית, אינטליגנטית ועושה עבודה נפלאה.

היה לי לעונג לעבוד איתך.

תודה שידעת לתרגם את המחשבות שלי ואת העשייה שלי ואת המקום שהעסק שלי הגיע אליו ב"ה לכדי אמירה ויזואלית נכונה ומדויקת כל כך. תבורכי!

ואז עם כל ההתרגשות והשמחה (ממש "בקטנה" בהתחשב במצב…) אני מנסה לעדכן באתר שלי את הלוגו החדש, פעולה של שישים שניות. מנסה ו… לא מצליחה.
האתר שלי פועל בגרסה כל כך ישנה של "וורדפרס" שפשוט הפעולה הבסיסית הזאת הפכה להיות שעות על גבי שעות של ניסיונות.
ואז – אתן מוכנות לזה?
הפסקת חשמל. חמישי אחה"צ עד שישי בבוקר אין חשמל. אין עבודה על הבלוג, אין הכנות לשבת, אין ניקיונות. הרתחתי מים על הגז ועשיתי לאריוש אמבטיה זריזה עם פנס.
ובחוץ? סופות רעמים. מבול.

ואז שישי בבוקר חזר החשמל.

קמתי מוקדם, לבשתי חיוך חדש, הכנתי כוס קפה והתיישבתי לעדכן במחשב את – ניחשתן נכון, הלוגו החדש.
אבל – נאדה!
פניתי לכל מי שיכולתי, ניסיתי בעצמי וצפיתי מדריכים ביוטיוב, הורדתי "תוסף חדש" ללוגו – ולא אלאה אתכן בעוד עניינים טכניים שכאלו, בקיצור, עוד שעתיים הלכו.
ואז בום, עוד פעם נפל החשמל, מחברת החשמל נמסר עדכון – נשתדל עד הצהריים, שלא יגלוש לשבת.

מה????????????

הרמתי עיניים לשמים ואמרתי: ריבונו של עולם, ככה אתה רוצה?

רציתי לפחות להשיק את הלוגו (וזה בקושי עשרה אחוז של הקמפיין הגדול שעבדתי עליו) גם זה לא?

לבשתי חיוך, התחלתי פסח (:

זהו, שבת נכנסת עוד מעט. הבית מתוקתק. האוכל מוכן ואתן תקראו את הבלוג הזה במוצ"ש או בראשון.
ואם תרימו רגע את העיניים למעלה – לתחילת המסך שלכן תראו את הלוגו הישן שלי עומד שם מבויש (יש לך על מה להתבייש, עקשן שכמוך!)

בקיצור, תעשו טובה- אם יש לכן מושג איך משנים לוגו בוורדפרס (אני כותבת את המילים האלו ולא מאמינה, תבינו כבר 7 שנים אני מנהלת את הבלוג שלי, הפכתי להיות "האקרית" במחשבים כמו שהמגדלור אומר) וזה מה שאני מבקשת.
ה', ככה אתה רוצה? אני לובשת חיוך ומאמינה שכן, גם זו, גם זו וגם זו, הכל לטובה!

אשמח לשמוע אתכן בתגובות,
מה שלומכן? איך אתן מרגישות בימים האלו ומה משמח אתכן?

מחכה מאוד!

שיהיו לנו בשורות טובות, שמחה וידיעה ברורה שכל מה שקורה – לטובה.
דוכסית

**
עדכון יום ראשון 15.3.2020 בשעה 14:00 :
אני נכנסת לבלוג ופתאום מגלה שהלוגו השתנה! לבד! מעצמו! הנה הלוגו החדש! (תעיפו מבט למעלה!)
אני בשוק, אני בהלם, אני המומה.
אבל בעיקר יש לי מסקנה: לפעמים צריך לשחרר ואז קורים ניסים.
בעצם, תמיד קורים ניסים, צריך לדעת לשחרר (:
תודה לה' הטוב! האושר נמצא בדברים הקטנים.