מזל טוב לנו.

לפני 33 שנים נולדתי, בערב בראש השנה, באותה העת בדיוק, למגדלור עשו ברית (כן, כן, בעלי היקר מבוגר ממני בשבוע) והעולם כולו מתקדש ומתברך בשנה עברית חדשה.

יש משהו סימבולי בהתחלה הזאת, הבראשיתית, הבתולית, הרוצה להיות, המתאווה להגשים, המרוגשת.

כל שנה, ביום של ראש השנה, אני שואלת את עצמי בוורסיה כזאת או אחרת:

איך האישה שאני רוצה להיות – הולכת להתנהג, הולכת להיות, הולכת לחיות בשנה הקרובה.

ואז, לצד רשימת משימות ומטלות, אני מכינה לי גם רשימת משאלות, רשימת הבטחות, רשימה של הגשמת חלומות.

בכל שנה הפוקוס זז ודברים שהיו קריטיים לפני כמה חודשים פתאום איבדו משמעות. והחיים כל כך דינמיים, ובכלל, השנה האחרונה נתנה "פייט" רציני לכל מה שחשבנו שאנחנו יודעות על עצמנו ועל החיים.

הקורונה שלא רוצה לזוז, אסון מירון שהחריד וזעזע את הקרקע, המלחמה שהייתה עם אויבנו וגרמה לנו לפחד ממשי בתוך הבית, ועוד, ועוד, ב"ה.

באמת שנה לא קלה. שנה מאתגרת בכל המובנים. אבל יותר מכל, זאת הייתה שנה של טיפול נפשי, יסודי, כזה שעושים פעם בחיים והוא משנה אותך לגמרי.

יש אותי לפני הטיפול ויש אותי אחרי. שמים וארץ. קודש וחול.

רגע לפני שאשתף אתכן בטיפול הנפשי שעברתי, אני רוצה לקחת אתכן 20 שנים אחורה.

רקע קצר:

באתי מבית דתי, אמא שלי היא בת להורים שחזרו בתשובה כשהייתה צעירה. ואבא שלי הוא בן להורים ממושב חקלאי, עם עבודת כפיים, פשטות ואמונה תמימה, מסורתיים כזה.

ביחד הם הקימו בית דתי לייט. לא תורני במיוחד ולא מתיימר להיכנס לקטגוריה כלשהי. הייתה בבית אמונה תמימה ואורח חיים דתי וטוב.   

למדנו בבתי ספר שהיו שייכים לאליטה ונחשבו לטובים ביותר באזורנו. הבית, היה קצת פחות "חרדי" ופחות "נוקשה" מבית הספר.

בגלל שהיינו תלמידות טובות, ממושמעות, סוג של "חנוניות" זה הסתדר מעולה ולא היו בעיות כלשהן.

ואז הגעתי לתיכון. בהתחלה היה בסדר, אבל מתישהו הדברים השתנו עד שהגיע השלב של מסדרי הבוקר האיומים.

המנהלת הייתה עומדת בשער בית הספר ובוחנת את הבאות. כולן מברכות אותה בברכת בוקר טוב והיא – כל מטרתה הקיומית – כל האנרגיה שלה – המשאבים – הרוח – מופנים החוצה, ללבוש שלנו. יש שיאמרו שמדובר בתופעה מקובלת במקום שרוצה לשמור על צביונו ולבוש הבנות.  

אני לא אכנס כאן בכלל לסוגיה הזאת. אני רוצה לדבר רק עלי. רק על החוויה האישית שלי.

בכל בוקר, הוד רוממותה, הייתה מביטה בי במבט של שנאה. (ובאמת שהייתי חנונית שמתלבשת לפי התקנון אבל זה לא היה האישיו בכלל) היא הייתה מסתכלת עלי מגבוה, ואומרת:    

"את מושכת תשומת לב. את גבוהה וזה בעייתי. צריך לעשות משהו עם זה…"

(די, לא שמתי לב שאני 1.80, תודה שציינת, ותודה להוריי שהביאנו עד הלום)

בהתחלה לא ממש הבנתי על מה היא מדברת.

ניסיתי לשאול על אורך החצאית (היא הייתה חזק בקטע של "מדידת חצאיות" ודאגה לוודא שהם עוקפים את הברך ב 15 ס"מ)  והיא אמרה משהו לא ברור שבסופו ביקשה שאחכה לה במשרד.

כל הבנות כבר התמקמו במקומותיהן, התחילו בתפילת שחרית ורק אני מחכה לה שתבוא ותסביר לי.

כשהמנהלת סוף סוף נכנסה לחדרה, היא הטילה את "הפצצה": "הגובה שלך מושך תשומת לב, אני רואה איך אנשים מסתכלים עלייך בחוץ. משהו במה שאת משדרת, בחיצוניות שלך לא מתאים לבית הספר שלנו…." (סליחה באמת שאני הולכת בגב זקוף ועיניים נוצצות)

"מה את רוצה שאני אעשה?" גמגמתי במבוכה.

"נראה" היא אמרה בלי להתחייב לכלום והשאירה אותי להבין לבד שתם הטקס.

להיום.

כי מחר שוב ושוב ושוב.

ככה, לאט ובזהירות היא "ירדה לי לחיים"

הייתי חוזרת הביתה ובוכה בלי הפסקה.  

"מה האישה הזאת רוצה ממני? מה אני אשמה שאני גבוהה? אני לא רוצה ללכת עם חצאיות ארוכות, אני מעדיפה את הגרסה הרגילה אבל בגלל שאני גבוהה זה נראה עלי גבולי…"

אמא שלי תמיד הייתה לביאה, והתקשרה. וניסתה. וכשהבינה שאין עם מי לדבר, התאיישה.

כלומר, היא הייתה עסוקה, בשלב זה של חייה, בעיקר, בגירושין מאבא שלי ולא היה מקום אמיתי לטפל במצבי.

ככל שחלף הזמן, משהו בי נשבר מבפנים. לא הבנתי כבר מה חשוב באמת.

רגע, זה מה שאלוהים רוצה? זאת המהות?

הגובה שלי? הסנטימטר שעל המרפק? העצמות בצוואר? רואים לי חלקיק מהברכיים כשאני יושבת עם גרביונים?

המנהלת דיברה על החיצוניות שלי בלבד, מה זה אומר? שאני יפה?
 שאני מכוערת? למשוך תשומת לב זה משהו שלילי?

המצב בבית לא תרם לחוסר הבטחון שהייתי שרויה בו, לבלבול, לכאב, לצער.

עם כל מבט של אותה מנהלת, הרגשתי שהעולם חרב עלי, חיים שלמים, אמת אחת מוחלטת שהייתה יציבה ועוגן ושפיות, הכל התפורר.

החלטתי שאני לשם – לא חוזרת.

נשארתי בבית, יום-יומיים אולי שבוע, וזהו, מיציתי.

אני אוהבת ללמוד, אני רוצה ללמוד, אני רוצה שתהיה לי תעודת בגרות. ככה אמרתי לעצמי.

ואז החלטתי שאלך לעירייה ואבקש בית הספר אחר.
נסעתי לעיריית ירושלים באוטובוס, לראשונה בחיי, נערה בודדה ומבוהלת.

שאלתי את השומר "איפה מחלקת חינוך?", הגעתי למחלקה וניגשתי לאישה הראשונה שראיתי .

"מה את מחפשת"? היא שאלה.

"אני מחפשת בית הספר" עניתי.

בואי, היא אמרה והובילה אותי לעמדה שלה.

סיפרתי לה בקצרה שבית הספר שאני לומדת בו לא מאפשר לי ללמוד ועסוק במדידות כל היום והיא הייתה פשוט מקסימה, חייכה אלי חיוך רחב, אמרה לי שהיא תדאג לי וכך היה.

היא הפנתה אותי לבית הספר אקסטרני וכך היא הציגה אותו: בתיכון הזה לא מסתכלים על הלבוש, מסתכלים על הפנימיות. את יכולה ללבוש מה שאת רוצה. עושים בגרות דתית אבל יש משהו אחד שאת צריכה לדעת:

"כן…" הייתי מוכנה לכל תרחיש ובלבד שיאפשרו לי ללמוד במקום שלא מסתכל על החיצוניות שלי ושופט אותי לחומרה בגלל הגובה והגנים שהבאתי מהבית.

"לומדים שם בצהריים ובערב" בעצם, זה תיכון ערב. זה הקטע שלו.

"מתאים לי", חייכתי לגברת, קבלתי את הטלפון של מנהל בית הספר שהוא גם הרב של המקום, ואת החיוך החם והמבט החומל והעיניים הטובות שלו, אני לא אשכח לעולם.

וכך היה. נכנסתי בשערי בית הספר החדש כבר ביום המחרת, הגעתי להתרשם, והתרשמתי לטובה (:

אנשים טובים, אכפתיים כאלה, עם כיפה סרוגה על הראש, עם מטפחות חלקיות או ללא כיסוי ראש אבל עם לב שרואים מבחוץ.

ושם, דווקא שם, התחיל תהליך החזרה בשאלה שלי, במקום הבטוח הזה, המאפשר, המכיל, המכבד, התחלתי לשאול שאלות על הקיום, על אלוהים, על המהות.

הייתי הולכת לארגונים של חוזרים בשאלה ובד בבד לארגונים של חוזרים בתשובה וחיפשתי תשובות.

התחלתי לחקור בשעות הפנאי את הסיבה לאורח החיים הדתי שחייתי לפיו, ואט אט השלתי מעלי סממנים חיצוניים של דת.

מעולם לא התלבשתי בצורה פרובוקטיבית, זה לא היה הקטע שלי. תמיד היה לי מראה מכובד וראוי אבל הדבר הראשון שעשיתי – הצעד המשמעותי מבחינתי היה:

לקנות מכנסיים.

הרגשתי שהחצאית מתייגת אותי למקום שאני רוצה לברוח ממנו. מקום שרע שם, מקום ששופטים אותך, מבקרים, מציקים, מכאיבים.

אני זוכרת את המכנסיים הראשונים שקניתי בקניון מלחה. אני זוכרת את הרגע שמדדתי אותו. המכנסיים האלו ליוו אותי עד היום שבו חזרתי בתשובה.

חיפשתי אתונות ומצאתי מלוכה

7 שנים הייתי בתהליך של חיפוש וחקירה, של בירור ועומק וכניסה פנימה. חיפשתי אמת. חיפשתי משמעות. ובעיקר, חיפשתי את עצמי.  

בהזדמנות אחרת אשתף אתכן בע"ה בתהליך של החיפוש והמציאה.

הפעם, אני רוצה להתמקד בחלק של הסיפור עצמו, בחוויה שחוויתי בבית הספר, בהשפלה, בזלזול, בקושי ובכאב.

מאז ועד היום, חלפו הרבה מים בנהר, זכיתי ב"ה לפתוח את הבלוג וליצור מקום לתוכן שעוסק בין היתר, באופנה ולבוש מהמקום "התרפי" שאני מאמינה בו, סיימתי לימודים אקדמאיים, זכיתי להכיר את המגדלור, ללדת שני ילדים מופלאים ולעבוד עם נשים בסדנאות סטיילינג של גוף ונפש.  

למדתי לקבל את מה שיש ולאהוב את עצמי מחדש.

להיות ראויה לאהבה.

ומידי פעם, כשהייתי נזכרת בטלטלה שעברתי בצעירותי, הייתי נושמת עמוק וממשיכה הלאה.

זה לא כאב יותר. אפילו לא כעסתי על אותה מנהלת מרשעת. הייתה שם אדישות שהתחלפה בחמלה. חמלה עצמית וקבלה.

ובכל זאת, הזיכרון של בית הספר, לצד זיכרונות לא נעימים מאותה התקופה שהיו בבית, השאירו בי פצע פתוח.

נכון, יכולתי ללכת לפסיכולוג ולדבר על זה.

אבל הסיבה שלא רציתי להיות פסיכולוגית בעצמי (וללמוד תואר שני בפסיכולוגיה) היא בדיוק זאת:

אני מאמינה שאפשר לטפל בנפש, באמצעות הלבוש החיצוני, המראה, ההרגשה שלנו. והטיפול כאן הוא קצר טווח, רואים תוצאות במהירות והוא משליך על כל תחומי החיים.

יש כאן הצלחה גדולה בזמן קצר ובדיוק בזה אני עוסקת בשנים האחרונות.  

–

תיקחו רגע את המחשבות שהיו לי על מה שקרה לי,

בעצם, תחשבו רגע על משהו שמפריע לכן בחיים, משהו שאתן לא יכולות להעלים בשנייה,

אבל המחשבה על זה מתישה אתכן. מעייפת. לא מקדמת. מכאיבה.

יש משהו כזה?

יופי, תישארו איתי.

אין משהו כזה?

תחשבו על מישהו שעשה לכן משהו רע.

בקיצור, תחשבו רגע על משהו שלילי, אפשר לבקש את זה בבלוג האופטימי שלי? (:

עם כל התהליכים הנפשיים שעברתי בכוחות עצמי בשנים שחלפו, (למידה מקוונת, כתיבה משחררת, קריאת ספרים בתחום) עד התקופה האחרונה, מעולם לא נתקלתי בספר:

לאהוב את מה שיש.

ככה קוראים לספר, ככה קוראים לשיטה של ביירון קטי ששואלת בפשטות 4 שאלות ומאפשרת לך לחיות בגן עדן עלי אדמות.

בואו נעשה את זה על החוויה שלי ואחר כך תוכלו ליישם בעצמכן:

ראשית, מתארים את הבעיה / החוויה / הקושי.

אני תיארתי לעיל (:

ואז שואלים שאלות:

1.האם זאת האמת?

כן.

2. האם את יודעת בוודאות שזאת האמת?

כן.

3. איך אני מגיבה כשעולה בי המחשבה הזאת?

מרגישה שעשו לי עוול, מרגישה שפגשתי את השטן בכבודו ובעצמו, איך היא העיזה לא להתקשר אלי? איך אף מורה לא התקשרה עד היום? (עברו 18 שנים… (: )  

עשיתי את זה רק לשם התיאור. אבל יש אנשים שבאמת מחזיקים בבטן דברים של שנים!! וכו'…

4. מי תהיי בלי אותן מחשבות?

אהיה משוחררת, נעימה, רגועה, שלווה, אזכר ברגעים טובים מהעבר, אראה כמה העבר שהיה לי הוביל אותי למציאות המופלאה שאני חיה בה היום. וכו'…

עכשיו צריך להפוך את ההצהרות, להפוך את היוצרות.

ההיפוך הוא מרשם לאושר ובריאות ושמחה.

האם אוכל להעניק לעצמי את התרופה שרשמתי לאחרים?

פתאום הבנתי שאני לא חייבת לשחרר את המחשבות האלו.

קודם כל כי הן משוחררות. כי הן פתאום חוזרות. כי אי אפשר להחליט על מחשבה לא לבוא. אפשר לטפל בה כשהיא באה.

כשהיא באה היא יכולה להחליש אותך, היא יכולה לעבור לידך. היא יכולה לערער אותך.

המחשבות שלנו – יש להן כוחות על.

אני לא רוצה לשחרר ולהרפות מהמחשבות השליליות.

אני רק מנסה להבין מי אהיה בלי אותן מחשבות?

ואני רוצה את זה. אני רוצה את כל זה.

מגיע לי לחיות ככה.

מגיע לכל אחת מכן לחיות ככה.

אז התחלתי לטפל בעצמי בעוד תחומים.

לטפל – כלומר, פשוט ליישם את השיטה, לשאול את ארבעת השאלות על כל נושא בחיים שמפריע לי, שמעכב, שלא מקדם.

ומה אני אומר לכן? זה משנה חיים.

יש מישהו שאת כועסת עליו?

תחשבי מי תהיי בלי הכעס הזה

זה לא אומר שסלחת זה לא אומר שוויתרת זה לא אומר שהוא בסדר ואת לא

זה אומר דבר אחד – את סולחת לעצמך, את מוותרת להחזיק בכל מה שלא עושה לך טוב, וזה אומר שאת בסדר, הכי בסדר בעולם.

ויותר מכל – זה אומר שאת חשובה לעצמך. שאת אוהבת את עצמך, שאת אוהבת את מה שיש

ומה שיש זה מחשבות על אותו אדם / מקרה / נושא

ואת מחליטה לחיות בגן עדן. ממש עכשיו.

הסיפור הוא רק מה שאת מספרת לעצמך בראש – שם את חיה.

איפה את רוצה לחיות: בגן עדן או בגיהינום?

טוב, נראה לי שהבנתן את עקרון הבסיס. תעמיקו בשיטה. תכתבו לי בתגובות מה הפוסט הזה עשה לכן. עם מה נשארתן. מה אתן לוקחות מכאן.

זה לא היה פשוט לשתף. אבל אני מרגישה בנוח בבית הוירטואלי שלי. מרגישה בנוח בגוף שלי. מרגישה בנוח להיות אני.

מאחלת לכן, קוראות אהובות, שנה מלאה באור, בטיפול, בכניסה למקומות של הנפש, של הרגש, מקומות שאולי לא נתת להם מספיק מקום להתבטא.

הלוואי שכולנו נזכה לאהוב את מה שיש, ויותר מזה, להתאהב, בכל יום מחדש, במה שיש.

ומה שיש לנו – אותנו – אנחנו נפלאות כל כך. ראויות כל כך ושאף אחד לא יאמר לכן אחרת… (:

שנה טובה ומתוקה, גמר חתימה טובה,

ויום הולדת שמח לנו ולשנה החדשה,

דוכסית.

פינת הסטיילינג:
בתמונות שצולמו באילת, לבשתי שמלות מהפנטות מהבוטיק הכי יפה שם בעיר: JEEN
(אם את בעיר, לא כדאי לפספס, בכל מקרה יש גם אתר און ליין עם פריטי אופנה מלאי שיק! אפשר "לגייר" את הפריטים אבל יש גם הרבה שמלות צנועות ופריטים נהדרים שכיף ואפשרי ללבוש. )
חולצה וחצאית – זארה. זמין עכשיו בחנויות.