יום אחד הלכתי לבדיקות דם, כלומר, היו לי כמה סידורים ו"על הדרך" קפצתי גם לעשות את זה.
ניכר שהגעתי לא מוכנה.

הושטתי את היד לאחות והיא מיד שאלה: באיזה שבוע את?

אני: "אהה, תראי אני בחודשX בערך… משהו כזה"

האחות: "אני צריכה לדעת באיזה שבוע את…"

אני: "טוב, בואי נעשה חשבון ביחד (: "

ניסיתי לצאת מהמבוכה. (באמת שלא היה לי מושג באיזה שבוע אני…)

"רגע, אם תאריך וסת אחרון.. אמרתי בקול, … מפה לשם, אז אני בשבוע X .."

האחות: זה לא היריון ראשון, נכון?

אני: " לא… (צוחקת ) יש לי תינוקת בבית.

• 

בהיריון הראשון ידעתי באיזה שעה העובר!! בחיי. לא רק באיזה שבוע.

אז, קבלתי מגיסתי ספר עב כרס, מלא בתוכן ואינפורמציה על ההיריון:
מה קורה לך בכל שבוע, מה קורה לתינוק, מה קורה לבעל ומה קורה בכללי בעולם (:
בקיצור, ספר מקיף ומעניין.

בהיריון של אריוש, כל ליל שישי, אחרי הארוחה והקינוחים והפטפוטים, במקום לשבת עם המגזין האהוב עלי,
הייתי פותחת את-הספר-אחר-כבוד ומאלצת את המגדלור להקשיב מה יש למדע לומר על העובר ואיך הוא "אמור" להרגיש ואיך זה משפיע על הזוגיות שלנו. (הכי טרחני שלי בעולם!)

היום אני צוחקת כשאני חושבת על הסיטואציה הזאת.

היום, עם בחילות הבוקר האיומות, אני שומעת את ארייה במיטה שלה, מחכה שאגאל אותה, שאטפל בה,
היא דורשת תשומת לב ואני בינתיים מקיאה את נשמתי באסלה.

איך אמא שלי הביאה 7 ילדים? איך?

אפרופו אמא שלי, ומשפחה, וחיים, וציוויליזציה מחוץ להסגר.

התגעגעתי. התגעגעתי לכל מה שהיה לי בחיים. אני אוהבת שהיומן שלי מלא.
אני אוהבת את העשייה, את האירועים, הפגישות, המעצבות, כיף לי לפגוש את היוצרות של מה שאני-ואתן לובשות,
ויותר מכל, נראה לי שאני מתגעגעת בעיקר אליכן, הלקוחות, לקוחות של סדנאות סטיילינג אישיות.

אתן הכוח שלי, הכתר, הסיפוק, השמחה. אתן הסיבה.

אני אוהבת את העובדה שאני יכולה "פשוט" לפגוש את אחותי, חברה, את אמא שלי,
אני אוהבת את האפשרות שאני יכולה לטוס לבקר את אבא שלי,

הנה, הצלחתי לדייק את המחשבות שלי:

אני אוהבת את זה שיש לי אפשרויות. שיש לי בחירה.
לא תמיד אני מממשת אותה, אם בכלל, אבל עצם זה שהיא קיימת.

מטוס, כרטיס, מזוודה, רכב, דלק, וויז, נסיעה של שעה.

לפגוש פנים.
פנים אל מול פנים.

אני לא יודעת אם זה ההיריון שאני עכשיו קצת רגישה יותר או שהתקופה הזאת באמת מבלבלת את כולנו אבל אני מוצפת עכשיו בדמעות של געגועים.

בכל מקום מדברים על הווירוס האיום הזה, די, באמת!

החלטתי שבדיוק עכשיו אני חייבת להביא לבית הווירטואלי שלי (הבלוג) בשורות טובות…

רוצה לשבת איתכן לאכול משהו, ביחד, באוויר הפתוח, רגע של חברות, כיפי, כזה שעושה נעים בלב.

אז איך "תפסתי" אותך עכשיו? מה את לובשת?

התלבשת היום או נשארת בפיג'מה?

קבלו את: מדד הסטיילינג בימי קורונה

או במילים אחרות: ליל-הסדר אפשר בפיג'מה?

כשהשגרה הפכה להיות כביסה-בישולים-ארייה-פסח-אוכל-אוכל-אוכל-סדר-ניקיון-אוכל,
אמרתי כבר אוכל?

בוקר אחד פתחתי את ה "סטורי" ושאלתי את העוקבות שלי באינסטוש:

תגידו, אתן קמות בבוקר ומתלבשות? נשארות בפיג'מה? מחליפות לבגד בית? שתפו אותי!

עשיתי סקר קליל ו.. קבלתי מאות תשובות! כמעט 700 נשים הצביעו.

הנה התוצאות:

50% נשארות בפיג'מה
15% מתלבשות והולכות לעבודה (זה היה עוד לפני הסגר ההרמטי)
25% מתלבשות ונשארות בבית
10% לובשות בגד בית נוח וקליל

אספר לכן מה אני עושה, הכי כנה שלי, הכי נכון שלי, ותקשיבו: זה מציל חיים, הדבר הזה.

אז קודם כל – אני בחיים לא נשארת בפיג'מה. בחיים!

אני קמה בבוקר, הדבר הראשון שאני עושה
(לפעמים ארייה קמה לפניי ודורשת לאכול ורק אח"כ אני מתפנה לצחצח שיניים וכו' ועכשיו גם יש לי את ההתמודדות עם הבחילות וכיוצ"ב… אבל בואו נתמקד ברעיון😊)

מיד כשאני קמה בבוקר אני נכנסת לאמבטיה, לפעמים היא ממש מהירה, אבל תמיד אמבטיה ויהי – מה.

הכי חשוב לי זה להתנתק מה "מוד" של הלילה, להוריד את הפיג'מה מעלי ואז אני לובשת —

בגד בית. כן, זאת לא פיג'מה, כן, זה לא בגד שאני אלבש אותו לסדנה או לפגישת עבודה ובטח שלא לאירוע אופנה,אבל היי, זה בגד. אני יכולה לעשות איתו סיבוב עם ארייה בגינה, למשל.

בשפה מקצועית, קוראים להלבשה הזאת: בגדי פנאי.

אלו הם בגדים נוחים, קלילים, כיפיים, כאלה שאפשר לסדר איתם את הבית, לבשל (עם סינר!) לתפקד,
כל מה שצריך, (תבינו, גם כשאני מנקה לפסח, אני לא מסתובבת כל היום עם אקונומיקה בידיים, בד"כ יש לי כפפות) ככה שבגד בית הוא אלטרנטיבה נפלאה עבורי.

גילוי נאות: המגדלור אוהב שאני לובשת מכנסיים (בצדק, זה באמת מחמיא!(: )
ולכן חשוב לי במיוחד להשקיע בבגדי בית!

הלוק כולל: מכנסיים שווים, יפים, נוחים והכי בסטייל (לפעמים גם טייץ עושה את העבודה, כן?) עם חולצת טי-שירט או משהו בסגנון…

אוספת את השיער ברישול, קושרת סרט לשיער המשמש בתפקיד של כיסוי ראש לעת מצוא (:
מתבשמת, עונדת תכשיטים, לבסוף, לובשת חיוך ואז יוצאת מהחדר!

ככה מתחילים את היום!

אין מצב שיש לי בארון בגדים עם כתמים או בגדים (אפילו פיג'מות) מוזנחות. אין סיכוי.

ככה בימים של קורונה. ככה בימים, להבדיל, של שגרה שאני עובדת מהמשרד שלי בבית.

ככה גם ביום שבת בבוקר (אם חמים ונעים אני מדגמנת שמלות (: )

הדבר הזה, ההתארגנות הזאת, שינוי התודעה הזה, החשיבות הזאת, היא בינינו, קודם כל בשבילי,
כי כשאני נראית טוב ומרגישה טוב ומריחה טוב – התחלתי את היום בטוב. זה משפיע, עלי, עלינו, על כל הדינאמיות בבית.
לא מסתובבת "בלוית סחבות" פשוט כי אין לי מהם. תודה לאל.

וכן, עם הבגדים האלה אני עושה הכל! ואם ארייה לכלכה לי את החולצה הלבנה (דקותיים אחרי שלבשתי אותה – אז מה?)
אני עדיין לבושה ומרגישה מיליון דולר, בייבי!

מי אתן הנשים ש "דופקות הופעה" על הבוקר בשביל להעמיד סירים על הגז?

לא באמת, אני מורידה בפניכן את הכובע. לא מסוגלת.

כשאני חוזרת הביתה מיום עבודה, הדבר הראשון שאני עושה – זה – להחליף לבגדי בית.

כאילו באמת, לעמוד עם כובע ולבוש קומפלט עם נעליים ו… לבשל. לנקות? לסדר? לרדוף אחרי ארייה ברחבי הבית?

זה באמת מסתדר לכן?

סבבה! העיקר לצאת מהפיג'מה! (:

עוד רגע חג החירות כבר כאן.

יש לי בקשה קטנה – גדולה אליכן.

בהינתן והמצב יימשך ככה, ונמשיך עם שיחות הזום המשפחתיות, ולא ניפגש, עדיין.

תעשו לי טובה, כלומר, לעצמכן, למען איכות הסביבה:

תתלבשו, תתגנדרו, תתכוננו לגאולה. הכי יפה שלכן, הכי מושקע.
הכי מטופח.

למי? לכן. לנצח תזכרו את ההרגשה הנפלאה הזאת,

למי? למי שסביבכן, גם אם זה רק הבעל, או ההורים, או לא משנה איפה אתן ועם מי.
וכן, זה יהיה סדר ששום דבר בו לא יהיה בסדר (ככה זה תמיד עם ליל הסדר (😊 )

אבל אתן תיראו מיליון דולר. ותרגישו בנות מלוכה, ותרגישו את היציאה מהקרביים של המצריים הפרטי שלכן, יציאה מהאני הרגיל, המוכר, הידוע.

אנקדוטה לסיום-

בשבת האחרונה עלעלתי במגזין האהוב עלי (יבוא יום ואני אכתוב בו טור, בע"ה. אחרי הפוסט הקודם בבלוג, החלטתי שאת החלומות שלי אני צועקת פה בבלוג,מישהו תמיד שומע אותי! (😊 )

בקיצור, לא כמו ההיריון הקודם שקראתי על עוברים ותופעות לוואי (:

הפעם אני חוגגת את החיים (אל תשאלו (: )

בקיצור, בעודי מעלעלת במגזין, פתאום צד את עיני מאמר שכתבה אריאלה סביר.

עכשיו, תקשיבו, לפני 20-25 שנים, זה היה פסקול הילדות שלי.
עד היום אני יודעת לדקלם את כל השירים שלה.

למי שגדל על דודו פישר במקום (: אחסוך לכן לגגל על גברת אריאלה הנפלאה ורק אומר האישה הזאת – עיוורת.

ימים חלפו, והנה היום היא כותבת טור (אורחת) מקסים!

ואז חשבתי לעצמי: נניח שהחלום שלי יתגשם ואכתוב טור במגזין הנשי הזה.

זה כיף, זה עונג. הכתיבה, היא קסם עבורי, היא תרפיה, היא באמת מתנה משמים, אבל הכיף הגדול (תקנו אותי אם אני טועה) –
מגיע אחר כך, זה בדפוס, זה הריח הזה של העיתון,

המילים שלי על פרינט!

ואישה אחת איפה-שהוא פותחת עכשיו את בוקר השבת שלה עם המילים שלי, ומה הן עושות בנפש שלה? ועוד אחת, ועוד…

אומר את זה לאט יותר:

לראות בעיניים את הטור שלך בעיתון.
זאת חירות.

לראות את הילדים שלך גדלים.

לראות את החיים.
לראות.
זאת חירות.

את מבינה את זה?

אריאלה שלחה את הטור והיא לא רואה.

היא לא רואה את הפרסומת בעמוד ממול ומה קורה בכותרת ובאיזה פונט השתמשו.

את רואה את המילים שכתבתי עכשיו בבלוג?

את קוראת אותי?
את מהנהנת?

את בת חורין.
את בת מזל.
את בת של מלך מלכי המלאכים.

בואו נתלבש לכבוד השכינה. כל יום, עד הגאולה.

כל הלוקים היפים שלבשתי כאן – של המעצבת האהובה עלי אבישג ארבל

אגב, אחד הדברים שמשמחים אותי בהיריון זה ללבוש בגדים שלה.

ההיריון של אריוש היה בחורף, מה שהצדיק גרדרובה הריונית חדשה (ופריזורה חדשה) הללויה!

כיסויי ראש:
קשת ורודה – חגגה איתנו גם 7 שנים לבלוג מבית רונית כובעים
קשת / סרט / מטפחת – חורשת על הפריטים הכיפיים מבית הלן לימון כיסויי ראש מעוצבים
כובעים – בונאם פאשן / שרלוקס  

תכתבו לי בתגובות (הן עובדות, הן תקינות, ישתבח שמו!) אשמח לדעת מה שלומכן ואיך אתן מרגישות. בעצם, כל מה שאתן רוצות (:

מחכה לשמוע אתכן (הכי קרוב לדייט בימים האלו…)

מחכה ומתגעגעת.

חג חירות שמח,
דוכסית