בואי שנה
בקלילות לא אופיינית, בלי בקשות מיוחדות, או התרעה מוקדמת – היא הגיעה.
נכנסה בנונשלנטיות והציבה עובדה: אני כאן.
בין אם עשית עם זה משהו (התכוננת, התבוננת לכבודה) ובין אם לאו ("עורו ישנים"!)
באה השנה החדשה והתייצבה.
משאירה אבק דרכים לזו שרק לפני שנייה הייתה הבלעדית, הנוכחית, הקיימת.

יש הרבה דברים שרציתי לומר בשנה שעברה.
אתן יודעות מה? לכל הפחות, לומר ביום האחרון של השנה, כ"ט אלול.
זה שהבדיל בין חול לקודש, בין הישן לחדש, בין הרגיל והמוכר לבלתי ידוע.

ביום הזה ממש – חגגתי יום הולדת (25, תודה ששאלתם)
בשבוע שלקראת, כאחוזת דיבוק, מצאתי אותי מדברת לעצמי.
מהרהרת, כותבת, מלטשת.
האצבעות טרפו את המקלדת.
מבקשות למלא כראוי את הימים האחרונים של אישה בת 24, רגע לפני שהיא מזקינה סופית.
(לא, אל תרחמו עלי, נולדתי "זקנה" וזה משהו שלא ישתנה עד מאה ועשרים…)

אבל איך אפשר למלא?
איך סוגרים שנה?
ואיך, למען ה', באותו יום ממש מסכמים 24 שנים?

אז כתבתי.
כתבתי בשביל לכתוב, כתבתי בשביל לזכור.
חיים הראויים לחיות אותם, כנראה שראוי גם לכתוב אותם.

באותו היום ממש, ערב ראש השנה הבאה עלינו לטובה, בקשנו ממלך החפץ בחיים, שיזכור אותנו ויכתוב אותנו.
הפנקס היה פתוח.

וגם שלי:

הגעתי לעולם בראש השנה.
ביום הזה ממש, בראשית עולם נבראו: הכתב, המכתב והלוחות. (יכול להיות שזה אומר משהו לגביי?)

בואי כלה

תקציר הפרקים הקודמים:
משה (השדכן) מגיע באיחור.
בינתיים, אנחנו מספיקים להרים עגל מזהב.
הלוחות נשברים והשדכן עולה שוב לאלוהים ומבקש את הסכמתו להינשא לנו
(כנראה שיש הזדמנות שנייה לרושם ראשוני)
ביום הארבעים, יום הכיפורים, אומר לו אלוהים: סלחתי כדברייך.
מפה לשם, מעמד הר סיני, וכל השאר – היסטוריה.

אבל בואו נחזור לרגע הזה שהתלבטנו, הרהרנו, חששנו, ופחדנו, בעיקר.
יש תיאור מדויק בשיר השירים, :

החתן: "באתי לגני אחותי כלה… פתחי לי אחותי, רעייתי, יונתי.."
אני: "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי, איככה אטנפם?"
בקיצור, עד שקמתי לפתוח את הדלת… הוא חמק.
נפשי יצאה.
קראתי אחריו ברחובות ירושלים.
למה לא קמתי?
הרי חולת אהבה אנוכי.
באיזה קטע לא פתחתי את הדלת?
אחרי דין ודברים עם עוברים ושבים (וגם מכות קשות שחטפתי מהשומרים…) הבנתי כי דודי ירד לגנו.
מצאתי אותו בגנים מלקט שושנים.
אני לדודי ודודי לי.
שמה חותם על ליבי, מקעקעת על זרועי: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה".

היום אני באה.
אין סיכוי שהיום הזה יחמוק ממני.
היום אני כלה.

זו ההזדמנות שלי. (צילום: גולדי כץ)

בואי

כמו שאת.
מי שאת.
את.
ממש את.
זאת שמתלהבת ורוצה כבר לכתוב לכן על שבוע האופנה המתקיים כעת בני יורק.
רוצה כבר שנדבר על חג האופנה הבריטי שיגיע ללונדון האהובה, בשבוע הבא.
ועוד לא הזכרתי את התנ"ך של עולם האופנה המונח על שולחני וממתין ליחס מצידי.

ווג ספטמבר 2013 (צילום עצמי)

קוראים לי… אני באה.

הגיעה עת החתימה.

אחרי שכותבים ספר (גם זה יגיע בעז"ה) יש את הרגע המרגש הזה שחותמים עליו.

אבינו מלכנו,
זכור כי עפר אנחנו.

מאחלת שיהיה לכולנו גמר חתימה טובה,

דוכסית.

*

קרדיט לאיפור: תהילה מלכה 054-4942229