אחרי הלידה של אמרי, שתפתי בבלוג את הפוסט:

דיכאון אחרי לידה – הסטורי שלא מדברים עליו באינסטגרם

אם לא קראת את הפוסט ההוא, התחילי כאן.

אמאל׳ה כמה היה קשה.

עם שניים קטנים צמודים לבד בבית, בסגר של החיים. שיא הקורונה! שיא הבידוד החברתי! שמים סגורים. עולם מסוגר, מבוהל ומפוחד.

***

אין ספק שהתאוששתי ב״ה.

אין ספק שעברו הרבה מים בנהר מאז.

אמרי הוא המתנה של החיים שלי.

הוא באמת הגבר השני שאני הכי אוהבת עלי אדמות.

וב״ה כבר יש לו אחות קטנה (;

התכוננתי נפשית כל כך טוב ללידה הזאת.

ומיד אחרי הלידה:

הפעם, למדתי לבקש עזרה.

הפעם, למדתי לקבל עזרה.

הפעם, בעיקר, השתדלתי מאוד לעזור לעצמי.

איך?

בכל פעם שמחשבות של אחרים באו אלי- הזזתי אותם הצידה ברכות.

שיחשבו. שיגידו.

אני חיה את חיי.

מי שרוצה להיות חלק ולעזור – אדרבא.

בואו בשמחה.

הלב שלי פתוח.

פתוח לחוות. להתרגש. לפחד. להיות.

למדתי (ואני עדיין לומדת) לתת מקום בשבילי.

לדאוג לעצמי.

להבין מה עושה לי טוב. להתמודד בגבורה עם מה שפחות.

מה עושה לך טוב?

מה מרפרש לך את החמצן בריאות?

מה מעלה לך חיוך על הלב?

אני חשובה לעצמי.

למדתי שכדי לאכול ארוחה בריאה ומזינה בכל יום, אני צריכה שיהיו לי במקרר מצרכים מוכנים לאכילה "בשלוף" כגון "לקט מוכן לסלט", עדשים / קינואה / בורגול מוכנים מבעוד מועד בקופסא. (מכינה פעם בשבוע ושומרת בקירור), או לחילופין ארוחה חמה שכבר מבושלת מוכנה. אני צריכה רק לחמם.

אז כדי לא להגיע למצב של רעב ואז "לזלול" מה שקרוב ליד ואז להתבאס על עצמי (מכירות את מעגל האימים הזה?!) אני משקיעה בעצמי.
איך? פשוט נערכת מראש. ואז, ברגע האמת של הרעב, יש לי ארוחת קלאס באפס מאמץ.

כנ"ל לגבי בגדים, אני דואגת שיהיו לי בארון בגדים שטובים לי עכשיו. לא מחר ולא בעוד שנתיים. בגדים שאני ארצה ללבוש. בגדים שאני ארצה לצאת איתם לעולם. בגדים שעושים לי טוב. בגדים שעושים לי מצב רוח. וכך ברגע האמת, אני לא מתעצלת / מוותרת על יציאה מהבית. כי פשוט הכל כבר זמין וקיים ומחמיא ומוכן טוטאל לוק ליציאה.  

שמישהו כבר יגיד את זה בקול רם:

לנשים אחרי לידה, לפעמים, עולות הדמעות, בלי סיבה ממשית נראית לעין.

זהו, אמרתי את זה, אפשר להתחיל את הפוסט (:

ובכן, כשהדמעות עולות, ואת שבעה, וגם לבושה יפה (אין סיכוי בעולם שאשאר בפיג'מה. לעולם!) וגם הבייבי שלך לבוש יפה. אז את יכולה אולי להתבונן בדמעות האלו בחמלה.

כי פתאום את מבינה שמותר לך. אבל את חשובה. את חשובה לעצמך. לעולם. את לא נמצאת בתחתית שרשרת המזון ותחתית סולם העדיפויות.

את בראש. את נושאת את הכתר.

(כמובן שכל אחת תיקח את זה למקום שלה, עבורי, מזון לגוף, מזון לנפש, טיפוח, איפור, סטיילינג, בהחלט משפרים את הרגשתי.)

סיימנו נשמה עם רשימת הכנה לחדר לידה, עכשיו תכיני לך רשימה לחיים שאחרי הלידה.

מה עושה לך טוב?

אילו דברים את צריכה לעשות כדי ש…?

וכשהבייבי ישן, תעשי אותם. רשימת קניות. הכנות מוקדמות.

אני חשובה לעצמי.

הרבה יותר מכלים בכיור. מכביסה בגיגית.

חמלה עצמית.

תכונה שלמדתי לפתח.

חמלה עצמית הרבה יותר מחמיאה מ ״עור של פיל״ ובית מדוגם.

חמלה עצמית היא לא רחמים עצמיים.

חמלה היא קבלה.

חמלה היא הבנה.

חמלה, היא קודם כל, אהבה.

חמלה, בסיכול אותיות היא ההפך של המילה ״מחלה״.

דיכאון אחרי לידה הוא סוג של מחלה

מחלה של הלב

מחלה של הנפש הרכה

וכשיש קבלה ויש מחילה ומעל הכל, יש חמלה

אין מקום לדיכאון

הוא ב״ה לא בא

ויש מקום בשבילי

מקום לאמא החדשה שאני

אמא לשלושה

כמה זה מרגש

כמה זה מאתגר

כמה זה נפלא וקסום בכל יום מחדש

לגדל אותם, לגדול איתם, להיות אמא שלהם.

ובכל יום מחדש, להיות הגרסה הקצת-יותר-טובה של עצמי.

אמא עם חמלה עצמית היא אמא טובה יותר. לעצמה. לילדים שלה. לעולם כולו.

ולמדתי בדרך (הקשה) מהי רכות כלפי עצמי.

כי בתקופה הזאת, שאת אחרי לידה, ואת ב "לופ" הזה של החתלה, הנקה, החלפה, הרדמה, כפול 3. עד גיל 3.

את באמת יכולה לאבד את עצמך לדעת.

אבל אני הבטחתי לעצמי, דבר אחד: להיות בחמלה. כמה שזה נשמע קל. זה לא.

הלוואי שזה היה.

הלוואי שבעולם שלנו היו מסתובבים יותר אנשים עם חמלה.

לצערי, יותר חשוב "מה יגידו" והשכנה שלו שנקראת "מה יחשבו"

אתן לכן דוגמא מהחיים שלי ואפתח בשאלה המתבקשת:

למה אני יוצאת לעבוד עם תינוקת שרק נולדה?

ובכן, אגלה לכן את הסיבה:

כשאני עושה את מה שאני עושה, כיף לי. שמח לי! נעים לי ובעיקר טוב לי. ב״ה 🙌

אין לי כל כך הבדל בין ״שעות עבודה״ ל ״שעות פנאי״.

בשניהם, אני עושה דברים שאני אוהבת (:

מתלבשת, נוהגת, מצלמת, כותבת, מניקה, מחתלת…

להמשיך?! 😅

כמובן שיש התחייבויות רשמיות עם לקוחות (ויהיו פעמים שתבוא איתי מטפלת שתשמור על איימי) אבל ברוב המקרים, התינוק שלי נמצא איתי בשנה הראשונה לחייו, ובוודאי שבחודשים הראשונים.

אני פשוט נהנית ממה שאני עושה ונהנית לראות את הלקוחות שאני עובדת איתם גדלים, מתפתחים ועושים חיל (;

זה היה החלום שלי. הרבה מאוד שנים. כשהייתי שכירה, ולא הרגשתי ממומשת. הייתי מסתכלת על השעון, מתי יסתיים היום?!

כיום, ב״ה, אני מסתכלת על השעון רק כדי לדעת כמה זמן נשאר לי 😅 ומקווה שהשעון יעצור מידי פעם כדי שאספיק לעשות את כל מה שאני מתכננת לעשות 🙌

גילוי נאות:

בכל יום, אני מפעילה שעון מעורר בטלפון – לזמן שאני צריכה לצאת לאסוף את הילדים שלי.

קורה לפעמים שאני כל כך שקועה בעבודה ונהנת מכל רגע ולא רוצה לפספס את השעה שהנסיכים שלי צריכים לחזור הביתה.

כמובן, כשהילדים מבלים איתי אחר הצהריים, הטלפון לא איתי. וגם אם הוא איתי זה כדי לצלם אותם רגע קטן לשלוח לאבא שלהם / לאמא שלי, או רק שיישאר לי למזכרת (ויעבור לאלבום בבוא העת 😅) ואחרי התיעוד אני כמובן סוגרת את הטלפון.

הזמן שלי עם הילדים הוא קודש קודשים. אני חוזרת לטלפון רק אחרי שסיימנו לו״ז ערב. סיפורים. נשיקות. חיבוקים.

הניתוק הזה מאפשר לי פניות רגשית ומחשבתית לעשייה שלי.

ויש פעמים, כשאני מרגישה ״עומס״, אני לוקחת לי יום, יומיים ואפילו שלושה (לרוב זה מתחבר עם סוף השבוע 😅) של שקט. של מרחב נשימה.

מהר מאוד אני מתגעגעת. למילים. לאנשים. לצילום. ללייף סטייל. לחיים הטובים והמאתגרים 💗

כן, יש כאן יתרונות וחסרונות, כמו כל דבר בחיים.

אבל איך אמרתי הבוקר למגדלור?

אני לא מחליפה את החיים שלי – בחיים!!!!

גם בכל מה שקשור לבייבי שלי, ב"ה, אני כבר למודת ניסיון ויודעת מה באמת הבייבי שלי צריך (אחרי אמא שמחה ורגועה) :

ובכן, טרנד העגלות המתקפלות לגודל של מחברת ונכנסות בתוך התיק (: לא הגיע אלי ב"ה.

אין לי ספק שלכל אמא צרכים שונים. יחד עם זאת, אני מאמינה שלכולנו חשובה הנוחות. שלנו ושל הבייבי שלנו.

לקראת לידת איימי, עשיתי סקר שוק בכל הקשור לעגלות.

העגלה בשבילי היא מצרך חשוב מאוד. בחודשים הראשונים (לרוב, עד גיל חצי שנה), העגלה פתוחה אצלי באופן קבוע בקומת הכניסה בבית ואני משתמשת בה בכל זמן שאני רוצה להניח את הבייבי בבטחה.

(ומחזירה לרכב בכל פעם שאנחנו יוצאות)

חשוב לי שהיא תהיה נוחה, מפנקת, שתהיה בה אפשרות מרווחת לשינה על הבטן, בעיקר. (אני רק יוצאת מבית החולים, ומיד הילדים שלי ישנים על הבטן. יום ולילה. הם פשוט ישנים טוב יותר ככה. מניסיון (:

הם גם מתפתחים טוב יותר ככה.

תענוג!

כשאני נוסעת לסופ"ש, לרוב זה לאמא שלי, איימי ישנה בעגלה. כשאני יוצאת איתה החוצה (והבטחתי לעצמי שאת חופשת הלידה הזאת, בשונה ממה שהיה לי אצל אמרי, אני אבלה איתה מחוץ לבית. לפחות פעמיים- שלוש בשבוע ) היא גם מבלה בעגלה.

כמה זה חשוב לראות עולם / להחליף אווירה / לעבוד /  לפגוש חברות…

כל אחת מה שעושה לה טוב!

ואיזה כיף לעשות את זה עם העגלה הזאת.

נפתחת ונסגרת בקלות. יש לה כל כך הרבה פיצ'רים, כמו למשל, המזרן הייחודי – והנוח בצורה מושלמת – מתכוונן לגובה שאת רוצה (מעולה לסיטואציה שאת רוצה להניח על הגב אחרי אוכל או למקרה שיש רלפוקס או-מה-שזה-לא-יהיה שיש לבייבי ולפעמים פשוט הם צריכים "הרמה" (: ) יש פתחי אוורור רבים, הכל נשלף, כביס, ידית מתכווננת לרמות שונות, סל אחסון מרווח, גגון עגלה גדול במיוחד עם תוספת אקסטרה הגנה מהשמש, זרימת הנסיעה של העגלה נוחה ונעימה. להמשיך? (:

בעצם, איך אמרה לי חברה שראתה את הספינה המלכותית שאיימי נמצאת בה?

אהה, אינגליזינה. גם אני רק איתה.

תראו את האיטלקית שלה:

ובכן, תגידו שלום לאינגליזינה החדשה:

נעים מאוד, אינגליזינה אלקטה. הגיעה מאיטליה ובדיוק נחתה בישראל (:

הכי אופנתית, נוחה, בטיחותית ומפנקת שיש.

אגב, העגלה מגיעה עם טיולון ובייבי סטנד (שאפשר להניח עליו את הבייבי עם סל השכיבה בבית ולהשאיר את הגלגלים ברכב אם רוצים)

אחת הבחירות המוצלחות שעשיתי ללידה של איימי. חלום! (ויש אותה רק בשילב, רק אומרת (: )

בשישי שעבר, יצאתי עם המגדלור ואיימי המתוקה לשתות קפה בבוקר.

ברור שאנחנו יכולים לשתות את הקפה בבית.

ולחסוך במשאבים.

כמה זמן לוקח להתארגן ולארגן בייבי קטנה שבדיוק פלטה ולכי תחליפי הכל כשאתם בדלת יציאה.

ושישי קצר. ארייה ואמרי תיכף יסיימו את הגן.

ויש כל כך הרבה משימות ומטלות. וכביסות שלא נגמרות. והחיים עצמם.

מה קשור קפה עכשיו?

ובעצם, בשביל מה?

הקפה הוא רק תירוץ.

ואני דואגת למצוא את כל התירוצים שבעולם לקפה הזה.

כי מגיע לנו.

מגיע למגדלור.

מגיע לאמא של ארייה ואמרי ואיימי.

יש משהו באווירה של בתי הקפה ביום שישי מוקדם בבוקר.

יש משהו ברצון להתלבש, לצאת, לשבת, להיות, לנשום, להאמין שמגיעה לי חופשת לידה אחרת. חוויה אחרת. הרגשה אחרת.

הכל מתחיל מהרצון.

אנא ממך, ריבונו של עולם, עשה, עשה למען אימהות, עשה למען תינוקות של בית רבן, עשה למען גמולי חלב, עשה.

עשה שיהיה לנו הרצון הזה.

כשיש רצון, אפשר לעשות הכול.

בבקשה ממך, שהרצון הזה לא יסור מאיתנו לעולמים.

רצון לחיות. רצון להיות. רצון לגדל ולגדול.

רצון.

תהא השעה הזאת, שעת רצון מלפניך.

שלא יהיו אימהות בדיכאון. בחור שחור. בעצבות.

בבקשה ממך עשה.

ואנא, עשו גם אתן.

אל תוותרו. לעצמכן.

אתן ראויות לחמלה הזאת.

כשיש חמלה, גם הרצון מגיע.

שלא יכבה האור.

רק תרצי.

תנועה קטנה בנפש, בכוחה לבנות עולם ומלואו.

דוכסית

קישורים:

חיבור לעצמי והכנה ללידה – קישור לפוסט

דיכאון אחרי לידה- הסטורי שלא מדברים עליו

מי אני? כאן אפשר לקרוא אודותיי

וכאן אפשר לקרוא על הדברים שאני אוהבת לעשות בשעות הפנאי שלי (:

סטייליסטית אישית, מנחת סדנאות סטיילינג, יוצרת תוכן לעסקים ומנהלת עמודי אינסטגרם.

תודה שאתן כאן.

אשמח שתשלחו את הפוסט הזה לאמא טרייה שצריכה לקרוא את המילים האלו.

ורגע לפני שאתן הולכות, תשאירו כמה מילים בתגובות (גוללים מטה מתחת לתגובות פייסבוק ומגיבים דרך האתר)