ערב פסח תשע"ה

זמן של שאלות

ככה אני קוראת לימים האלה, הימים של החג החשוב הזה. זמן של שאלות. של קושיות.
ואם לא נשאל, הלילה, איך באים ילדים לעולם?
איימתי?

ילדים.

למה יש ילדים הבאים לעולם במקרה, ולא בתכנון ראוי מראש?
למה מביאים ילדים מתוך אלימות וחוסר אחריות ולא רק מתוך אהבה גדולה?
איך זה שיש ילדים הבאים לאנשים טובים ויש גם אנשים רעים המביאים ילדים?
כולנו ילדים.

אני רוצה לקרוא לתת-כותרת הזאת "השילוש הקדוש" רק בלי הקונוטציה הנוצרית, אפשר?!

אלוהים. אבא. אמא.
ואז אני.
שאלת הזהות בלילה הזה.
ומה זה בכלל הלילה הזה?
ומה נשתנה?

בימים ההם.

אברהם. עובדי עבודה זרה. יעקב. ירידה למצרים. מכות. ים סוף. מדבר.
ארבעים שנה (!) ורגע לפני שאגיע למתן תורה, אני רוצה לחזור למצרים.
כבר נהיה לנו טוב. התרגלנו להתבוסס בדמנו. מה לצאת עכשיו? ולאן? וארץ אוכלת יושביה.
ולא היינו מסוגלים.
גולים.
ואין דרך הגיונית שזה יקרה.
מצב חירום.
ניתוח קיסרי.
בא הקב"ה, בכבודו ובעצמו. הוא ולא שרף. הוא ולא מלאך.
"גוי מקרב גוי" – מתוך הקרביים של הגלות. מתוך מעי המצרים.
מתוך הבֵּפְנוכו (= הכלאה של בפנים, בתוכו, כלומר האמ-אמא של הרובד הכי פנימי שיש.)
ומשָה אותנו כמו פרה הרוצה ללדת ומכניס המיילד את ידו לתוך מעי הפרה ושומט את העגל החוצה.

יום הולדת

"ומולדתך אשר הולדת, ביום הזה אשר יצאת ממצרים"
הקב"ה הוא המיילד הפרטי שלנו הלילה,
בלילה הזה אנחנו נולדות מחדש.
יש לנו שייכות. היסטוריה.
אנחנו לא תלושות משום מקום.
הלילה הזה נלך הכי רחוק שאפשר עם ההבנה, ההבחנה והחיבור הישן – חדש לשורשים שלנו, נאמנות לאמת הפנימית שאנו.

ורק שלא נחמיץ את המצה.

הרצון להיות אינדיווידואלית מתגמד הלילה. כל מה שאני יודעת, לא רלוונטי.
הלילה אנחנו נולדות מחדש.

האם אני ראויה ללידה הלילה?

בכל י"ד ניסן, מתרחשת נקודת השקה קבועה מראש בין עבר להווה משותף.
תמיד זה יגיע.
איפה אני אהיה?
איפה הלידה הזאת תתפוס אותי?
כמה שונה אני השנה?
כמה טובה יותר משנה שעברה?
כמה אני מבינה יותר, יודעת יותר, ויחד עם זאת, מניחה את הכל.
ומתחילה מהתחלת ההתחלות.
מאפשרת ללידה להתרחש.
מאפשרת למלך מלכי המלכים להוציא אותי מהקרביים שאני שרויה בהם. מהמצריים הפרטי שלי. לגאול אותי.
הלילה אני נולדת מחדש.

כרוניקה של סיפור ידוע מראש

נצא מתוך נקודת הנחה שכולנו חכמות, כולנו נבונות, כולנו יודעות את התורה (הלוואי!)
אדרבה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים.
גדולים ממני היו יושבים כל אותו הלילה (הלילה הזה ממש)
בכל דור ודור ולא מבריקים ברעיונות גאוניים אודות ליל הזהות המשמעותי כל כך. העצום.
אלא מספרים את הסיפור ומפשיטים אותו הכי שאפשר.

פסח. פה – סח. שוחחות (= שיח ראוי) זה התפקיד והמהות של החג.
ככל שנצליח להפשיט את זה יותר. להציג את זה. לייצג. דיינו.
ככה מביאים ילדים לעולם.
זה הרעיון של הלילה.
לילה של אהבה.
לידה סטרילית. מדויקת.
שלי, שלכן, שלנו.

לוקיישן: מוזיאון ישראל
צילום: משה איטח
איפור: תהילה מלכא
שיער: איש אחד
שמלה: בגדי תפארתך
תכשיטים: הכספת
עקבים:אלדו
כובע : ג'סטין 

הלוואי שנזכה לדעת לשאול את השאלות. לחיות אותן. להתעורר מהן.
לעורר דרכן את האהבה.

דוכסית.