בימים אלו, לפני שנה בדיוק, הייתי אי שם בתפוח הגדול.
זה שנוגסים ממנו והוא אף פעם לא נגמר.
יצאתי לראות עולם, ולעשות קניות. בעצם, יצאתי לעשות קניות ו "על הדרך" לראות עולם… אבל למה להתקטנן?
הקניות התקבצו לשלוש מזוודות, והעולם? היה יפה 🙂
זהו, חלפה שנה.
הגיע הזמן לחדש את המלתחה.
(זה לא אומר שהיא לא חודשה, הוחלפה ושודרגה עשרות פעמים במהלך השנה, זה רק אומר שהפעם יש סיבה טובה להתפרע, בגדול)
ברור שאין כמו שופינג אמיתי בחו"ל. שם הכול בכסף זר, ו- 70 פאונדים עדיין מצלצלים לי כמו 70 שקלים.
כשאני שם, הכול עולה לי זול יותר. בארץ הכול תלת ספרתי, ובמקום להתעסק בלוח הכפל, אני מעמיסה עוד פריט לסל…
אבל עכשיו אני פה. וזה "אבל" חיובי, כי אין כמו ליל הסדר בבית.
כשכול המשפחה סביב השולחן, לבושים במיטב המחלצות, רעננים, נקיים, טהורים. ממש בני מלאכים.
אז שנייה לפני שהלילה הקדוש הזה פורס עלינו את כנפיו ומקדש אותנו,
נזכרתי שטרם התחדשתי בבגד לחג.
טרם דחסתי את כל הקולבים שלי בארון הצידה, בכדי לפנות מקום של כבוד לבגד החדש (זה הרגע שאני הכי מחכה לו בדרכי הביתה מקניות…  )
טרם.
הייתי עסוקה בהבלי העולם הזה, עדיין לא התחדשתי בבגדי מלכות לרגל החג הקרב ובא.
אתן בטח רכשתן מבעוד מועד, כי הרי זריזות מקדימות למצוות.
אני איטית. חושבת לאט, מדברת לאט, משתדלת לחיות "לאט"…
מה לעשות, כשאריק איינשטיין שר בבוקר: " מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר? את אותם הדברים, אבל לאט".
זה נשאר איתי כל היום… 
לפעמים האיטיות הזאת טובה.
הנה דוגמא עתידית: אני מניחה שאצא לשופינג עם חברה בצאת השבת, מתוך ידיעה שכל הבגדים השווים כבר נרכשו, ואז אמצא את עצמי עם שמלה מהממת מידה 36 שאין סיכוי שתעלה עלי, מנסה למדוד, בכל זאת (חוויה משעשעת בפני עצמה) והרי אם המידה הזאת לא הייתה לי טובה מאז החלפתי קידומת, למה שהיא תהיה טובה עכשיו שאני עוד רגע חוצה את שנות העשרים… ולמרות זאת, תהיה בי שמחה, למה? כי זה יאמר לי שאי-שם בארצנו הקטנטנות יש הרבה נשים אמיתיות כמוני, שצריכות מידה 40 ורכשו לפניי. תיהנו, נשמות טובות!
זהו, לעת עתה.
צריכה להספיק לארגן לפני שבת מסיבת יומולדת הפתעה לאמא שלי היקרה, שחוגגת 46 אביבים.
רק שמחות, הצלחות ובשורות טובות.
דוכסית.